Staccato

את הספר פרויקט רוזי של גרהם סימסיון קניתי פעם ליום ההולדת של ראש המשפחה,  בלי לדעת עליו כלום,  רק בזכות האיור שעל העטיפה (גבר רוכב על אופניו.  מתאים).  בדיעבד התברר שזה ספר כייפי,  לפעמים מאוד מצחיק,  ולחלוטין מעורר מחשבה.  בעיקר המחשבה הזאת על השאלה הנצחית  –  מי זה שיקבע מה נורמלי ומה לא,  ולפי מה.

המספר,  שיש לו תסמונת אספרגר,  מתוודה שם שאינו מתאים לתפקיד של אבא, "משום שאגרום מבוכה לילדיי."  בתגובה צוחקת רוזי ואומרת,  "כל ההורים גורמים מבוכה לילדיהם"  (עמודים 224 – 225).  כמה נכון.  על כל פנים,  כמעט כולם,  ולא קשור בכלל לאספרגר.  אני בטוחה שהילדים שלי יעידו שהבכתי אותם מיליוני פעמים.  צער גידול הורים,  וכו'.

התרגום לעברית של סיון בסקין נראה לי בסדר,  אם כי פה ושם הסתבכתי בכמה ניסוחים שלא הבנתי.  אולי זה בגלל סגנון הסטַקַטוֹ המצומצם והחסכני של סימסיון.  מכל מקום,  את ספר ההמשך (The Rosie Effect) שאלתי בספרייה באנגלית.  נראה איך זה כמו שהוא התכוון שזה יהיה.

*

אף מילה (כמעט) על מחול השדים שעוררה העדות של מנכ"ל 'בצלם' במועצת הביטחון.  נכון,  לא נעים כשמישהו 'מהקבוצה שלנו' אומר דברים רעים על הקבוצה,  ועוד בפני הפורום התמוה שנבחר לשם כך.  מצד שני,  מה לעשות שהרבה ממה שהוא אמר הוא אמת,  גם אם הצגת העניין כ-'בוקר-אחד-קמו-היהודים-והחליטו-שבא-להם-להתעלל-במישהו-אז-הם-בחרו-לשם-כך-בפלסטינים' היא מופרכת במקצת.  אבל היא בוודאי לא יותר מופרכת מ'שיח הבוגדים' שהתעורר כאן בתגובה לנ"ל.  מה הסיפור הילדותי הזה,  לקרוא לכל מי שאנחנו לא אוהבים 'בוגד' (ולהטיף לשלילת אזרחותו,  לא פחות!).  ואני קיוויתי שבגרנו כבר. אלוהים יודע שהגיע הזמן.

*

אם כי,  נוכח מה שמשתולל עכשיו בארה"ב,  למי בעולם יש בכלל ראש לשים לב לשטויות המביכות שאומרים אצלנו.

*

עוד כשבוע מתחילה שנת הלימודים:  חזרה למירוץ העכברושים.  לא יודעת אם לשמוח או לא.  אני חושבת שאני שמחה קצת.

*

בלי קשר,  עוד משהו קטן בבלוגיעדה המשרבטת שלי.  יש לי איזו פינה רכה בלב בשביל הבלוג ההוא,  ואני לא מצליחה להיפטר ממנה (או ממנו).

מודעות פרסומת

27 מחשבות על “Staccato

  1. אוי כמה שאני אהבתי את הספר. כמה צחקתי, כמה תמהתי על זווית הראיה השונה שהוא מציג לגבי כל המוזרויות של דרכי ההתנהגות הכאילו נורמלית שלנו. הזרה גמורה של המציאות. נפלא!

    אהבתי

  2. הספר הזה ברשימת הספרים שאני רוצה לרכוש, לא ידעתי על מה הסיפור אך קבלתי המלצה ממשהי שאני סומכת על דעתה.
    לא יודעת אם במקרה ראית אתמול במהדורת שישי את הכתבה על השבוי שלנו שזמר בסוריה ומיד אחר כך על הלבנוני שהיה משת"פ וכעת הוא יהודי כשר ומקיים מצוות שבנו מקבל אות הצטיינות.
    אז חשבתי בכתבה הראשונה איך בוודאי כולם שונאים את השבוי שלנו ובכתבה השניה איך בוודאי משבחים ומהללים את המשת"פ. האם בעצם אין מדובר באותו מעשה? אז איך זה שאנחנו שופטים אותם אחרת?

    אהבתי

  3. כל הבחירה של העיתונאים להתמקד בנושא מסוים ולא אחר מטרידה אותי: מעבר לגבול הצפוני, במרחק יריקה נהרגים כל יום כמה מאות אנשים באופן ישיר מהפצצות. 60 אחוז מהסורים פליטים, חלק בארצם וחלק בארצות אחרות. איש לא סופר את המוות המיותר של ילדים ואזרחים שם רק כי אין למשל תרופות. סתם מתים מצינון או חולי סכרת כי נגמר האינסולין. אנחנו לא מתעסקים בזה. במקום אנחנו מקבלים מנה גדושה של מנכל בצלם החושף את עוולות הכיבוש המתמשכות באו"מ ואת פליטות הפה המביכות של טראמפ. לכן אני לא מגיבה לנושאים שמככבים בכותרות. נגמר כבר עידן העיתונאות החוקרת, האמיצה, החושפת. היום זה הכל תלוי טוויטר ומה אמר זה ומה אמר ההוא בתגובה. ואז בוכים שכשהרגו יהודים באירופה כולם אטמו את אזניהם והסיטו את מבטם.

    Liked by 1 person

    • זהירות, הצפה:

      אבל האם הייתה אי פעם עיתונות חוקרת, אמיצה, חושפת? איפה היא הייתה למשל כשראש ממשלת ישראל (בגין) היה בדיכאון קליני, חי על כדורים, ישן בישיבות הממשלה והניח לפקידיו לנהל את המדינה?

      אני חושבת שלעיתונות תמיד היו, ויש גם עכשיו, אינטרסים מסוגים שונים. מה שמשתנה מעת לעת הוא הנכונות שלה להודות בזה. מי שבאמת רוצה לקבל מושג על מה שקורה מסביב צריך להשקיע בזה הרבה מאמץ (וגם לא מעט שכל ישר), ולקרוא מהרבה מקורות (וכן, כולל טוויטר, בהחלט) ולהצליב מידע. רוב האנשים לא עושים את זה: למי בכלל יש זמן וכוח וחשק.

      אשר לשתיקת העולם – היא לא באמת מפתיעה אותי. העולם תמיד היה שקוע בענייניו, וכאז כן עתה. איתרע מזלם של הסורים האומללים – אין לאף גוף משפיע אינטרס אמיתי להתעניין בהם. אולי חלק מהרציונל של הציונות היה, ובצדק, לא לחכות שהעולם יתעניין ולא להיות תלויים יותר מדי בחסדיו. האומות המאוחדות הוקמו, אם הבנתי נכון, בדיוק כדי שיהיה איזה שהוא גוף שהכול אכפת לו, אבל בפועל, כמובן, הם אדישים לחלוטין. מכאן 'אום שמום', שהיא אמירה מחוצפת, אבל לא לגמרי נטולת היגיון. כל מוחאי הכפיים באו"ם לעדות של מנכ"ל בצלם – איפה הם יהיו כשההסדר שהם יכפו (לבקשתו) לא יצלח? יהיה אכפת להם? מן הסתם לא.

      ויחד עם זה, ליצנים כמו ביטן ורגב ושות' – עדיף היה לו היו שמים מדי פעם מחסום לפיותיהם. את הנזק שהם גורמים יהיה קשה מאוד לתקן. ולא על הנזק לתדמיתנו בעולם אני מדברת, אלא על הקש המזיק שבו הם ממלאים את ראשי הבריות אצלנו.

      אהבתי

      • אני רק תוהה: כיצד ראיית המציאות המפוכחת הזו איננה משפיעה על הדעות הפוליטיות? האם אין חוט ישיר, שמוליך מהתעלמות העולם ממה שנעשה בסוריה – להכרה שאנחנו חייבים לסמוך רק על עצמנו ועל החרב האישית שלנו? מה אנו למדים מהאופן שבו ארה"ב, בת הברית הגדולה שלנו, מתעלמת ממה שקורה בסוריה – לאחר שהתכחשה, באופן דומה, לבעלי בריתה הקודמים במצריים, בלוב, וכו'? האם אין ביטוי מעשי להתבוננות המפוכחת הזו על העולם?

        אהבתי

        • למה לא משפיעה? לדעתי דווקא כן משפיעה. את השפעתה אפשר לראות ממש בתוך התגובה שכתבתי לעיל, מעל לתגובתך.
          האם בשל כך אני צריכה לראות בחגי אלעד בוגד ולקרוא לשלילת אזרחותו? לא נראה לי. הוא אומר את דעתו. אני חושבת שיש בדעתו משהו תמים. אבל זכותו להביעה. זה לא יגרום לישראל נזק יותר גדול בדעת הקהל העולמית ממה שכבר נגרם לה על ידי אחרים, שאת אזרחותם איש אינו חושב לשלול. וחוץ מזה, בעיני, דעת הקהל העולמית לא עד כדי כך חשובה; גם זה חלק מההתבוננות המפוכחת שעליה שאלת.

          אהבתי

      • אולי היתה קיימת רק בספרים ובסרטים, ובסיפורי ווטרגייט. אולי אני נלחמת כאן בתדמית ריקה בלבד, בלון ריק, אבל באמת שהייתי מצפה לקצת יותר מחקר לפני הכתיבה. ובכל פעם שהם כותבים על משהו שיש לי בו מושג אני מזדעזעת מחדש על השטחיות והטמטום.
        ועם הפיסקה האחרונה אני מסכימה כמובן לגמרי. הטמטום לא בלעדי לממלכה השביעית.

        אהבתי

        • אני מניחה שיש גם זה וגם זה. זה אולי לא תלוי תקופה, אלא תלוי אישיות (של עיתונאים ספציפיים). ובצד אנשי מקצוע יסודיים ואמיצים, יש גם הרבה שרלטנות, ויש גם מערכות עיתונים שיש להן אג'נדות ובעלי מניות. נראה לי ששום דבר מזה אינו חדש. צריך לקחת הכול עם קמצוץ של מלח.

          (הממלכה השביעית?)

          אהבתי

          • הממלכה (או המעצמה) השביעית: כינוי לעיתונות.
            גיגלתי בזכותך קצת את המושג וזה מה שהעליתי בחכתי:
            נפוליאון בונפרטה נהג לקרוא לעיתון הגרמני "ריינישר מרקור" שפעל בתקופתו "המעצמה החמישית". העיתון נחשב מבשר העיתונות הביקורתית המודרנית. ארבע המעצמות הרלוונטיות היו הצרפתית, האוסטרית, הרוסית והבריטית. הביטוי נותר על כנו, אך מפת העולם השתנתה ובתקופת מלחמת העולם הראשונה נספרו שש מעצמות: אוסטריה, איטליה, אנגליה, גרמניה, צרפת ורוסיה, וכך נולד הביטוי "המעצמה השביעית" ואף נקלט בעברית, אם כי הצרפתים דבקים בביטוי "המעצמה הרביעית". באנגלית קרויה העיתונות "המעמד הרביעי" (the fourth estate) . הביטוי מתייחס לשלושה מעמדות בבית הלורדים: אנשי דת, בעלי החזקה או הירושה, ונציגי הציבור (the house of common) . אדמונד ברק טבע את הביטוי באמצע המאה ה-18. הוא אמר כי העיתונאים יושבים אמנם באולם התחתון, אבל
            למעשה הם בעלי מעמד חזק ביותר

            Liked by 1 person

  4. אני לא רוצה שהכתוב יצא צר מדי, אז אני ממשיך בתגובה חדשה:
    הנה המציאוּת, בבאנר של פירסומת שרץ באתר של "פנאי פלוס", שזה הילד הפוחז של "ידיעות אחרונות":

    איך להתאסלם

    שאלו על האסלאם והתאסלמות דרך שיחה אחד על אחד עבור אל islamreligion.com/he

    אנחנו במלחמת תרבות, במלחמת דת. שום דבר לא יסָפק את המוסלמים סביבנו חוץ מהכחדתנו.
    או, לחילופין, הכרה ברורה וכואבת, שאין להם שום סיכוי לעשות זאת.
    מכיוון שהם כבר נמנעים מהכרה כזו משך עשרות שנים – עולה במוחי המחשבה, שדרך הלימוד פשוט לא היתה מספיק כואבת. כי אנחנו לא מדברים על בחירה ראציונאלית: למרות החרבתה של הרצועה במבצע "צוק איתן" – אף אחד שם לא מתעניין בשיקומה. הכספים והמשאבים (כולל מלט, ברזל, ושאר מוצרי בניין) לא מופנים לשיקום – אלא לכריית מנהרות וייצור טילים ושאר מיני כלי נשק. זו הרי לא החלטה, שאנחנו מסוגלים להגדיר כהגיונית. אז, לטעמי: בחוסר-היגיון אפשר להילחם רק באי-שפיות. בסגנון "בעל הבית השתגע". זו השפה שתושבי האזור, אולי, מבינים.

    אהבתי

    • יש בעולם כל מיני מוסלמים ויש להם כל מיני מטרות. חלקן מן הסתם רעות ומסוכנות וצריך להיערך גם לכך. אבל אמירות מטופשות נגד מנכ"ל בצלם אינן קשורות לעניין ולא יחזקו אותנו בשום מאבק, להפך: תמיד עדיף להשתמש בשכל מאשר לוותר עליו. אנשים כמו רגב וביטן לא השתגעו, הם רק מניחים שכולם מטומטמים – והם טועים.

      אהבתי

  5. תודה על ההמלצה, גם אני אוהבת לקנות ספר במתנה, כזה שאוכל לעיין בו בעצמי 🙂
    חליתי מספר ימים אבל בהבזקי החדשות אני שומעת או בצלם או טראמפ, ואני לא מבינה מטין נפלו הדברים האלנ

    אהבתי

    • רפואה שלמה!
      לא יודעת על אפשרויות עריכה (אולי גילית תכונה נסתרת!) ולא ראיתי תגובה שלך – אבל מכל מקום, ההרשמה היא בשוליים הימניים שם, על פי הנוהל הרגיל.

      אהבתי

    • היי אוגניה

      לבלוגים בוורדפרס כמו בבלוגר/בלוגספוט אין אפשרות מובנית עריכת תגובות . אבל לפחות בפלטפורמה השנייה יש אפשרות להטמעת מערכת תגובות של דיסקוס. התגובות אינן מוגבלות במספר תווים, כמובן הן ניתנות לעריכה בכל עת לאחר הפרסום, ואפילו ניתן להוסיף להן תמונות וסרטונים. ראי למשל דוגמה בקישור:
      http://kankan111.blogspot.com/2016/04/blog-post_7.html#disqus_thread
      אפשר להגיב כאורח או כמשתמש דיסקוס (לאחר הרשמה חד פעמית הטובה לכל הבלוגים שבעלי הבלוגים הטמיעו מערכת תגובות דיסקוס) כמשתמשת את יכולה לערוך כל תגובה וכן לצרף תמונות וסרטונים לתגובה.
      אם יהיה רלוונטי עבורך, אוכל לקשרך להוראות מפורטות.

      אהבתי

  6. מסכים עם שכתבת בחלק השני של הפוסט.

    ובהזדמנות זו הרשי לי להציע: וכי מדוע לא תקשרי כל פוסט (משני הבלוגים) בדף הקהילה 'בלוגר בשפת הקודש'?
    לפחות כדאי להטמיע בשני הבלוגים קישור קבוע, כך שאפשר יהיה לניווט מכל אחד מהם אל השני (כך אני עושה). אני חושב שזה יתרום לך לתפוצה, במיוחד כאשר אפשרויות ההרשמה לבלוג בוורדפרס מוגבלות ומניסיוני רבים הם אלה שאינם אוהבים להירשם עם חשיפת כתובת המייל שלהם לבעל הבלוג.'

    אהבתי

    • יש הפניות קבועות מבלוג אחד למשנהו (בדף 'אודות' שכאן, ובדף 'עוד בלוגיעדות' ששם).
      אפשר לעקוב אחרי בלוגים גם בלי להירשם לעדכונים במייל – גם על ידי RSS וגם על ידי הוספת הבלוגים לרשימת הקריאה (יש רשימה כזאת גם בבלוגגר וגם בוורדפרס, וזה מקביל לרשימת ה'קבועים' של ישרא).

      אשר לדף הקהילה – הייתי שם בעבר ופרסמתי שם פוסטים. הייתה איזו אי נעימות שבעקבותיה לא הרגשתי שייכת, אז פרשתי. אבל אני מפרסמת פוסטים חדשים (שבבלוג הזה) גם בפייסבוק, ונראה לי שדי בזה.

      אהבתי

      • אוקיי, אחרי שאמרת לי חיפשתי ומצאתי. ובכל זאת מציע שהקישור יהיה ברור ועומד בפני עצמו, בולט ולא נחבא אל הכלים – בוודאי כשהוא בתוך 'אודות'. ראי לדוגמה את הקישורים עם תמונות הלוגו אצלי בשני הבלוגים. יתכן שאת מרוצה מהתפוצה העכשווית וכמובן ההחלטה בידייך. כיוון שהתקשיתי, יתכן שגם אחרים אינם יודעים.
        אני מתבייש לומר, אבל אינני יודע כיצד להירשם כקורא קבוע בשני הבלוגים שלך. בכל אופן אני מקבל עדכונים במייל מהבלוג בוורדפרס. לא רואה שהצבת את הוויג'טים הייעודיים לכך בבלוגר. ידעתי על הבלוג בבלוגר, אבל לא זכרתי איך להיכנס אליו.
        לא נורא, עכשיו אני יודע כיצד לנווט גם לבלוג השני.

        אהבתי

        • בכל בלוג בוורדפרס רואים בצד שמאל למטה אופציה להפוך לקורא קבוע שלו (על ידי הקלקת עכבר). כמשתמש רשום של וורדפרס, אתה יכול לראות ולערוך את רשימת הקריאה שלך (ולראות מתי היא מתעדכנת) על ידי הקלקה על 'קריאה' בסרגל השחור העליון.

          בבלוגגר גם כן יש אפשרות להכין רשימת קריאה – ב-dashboard. שם לא מספיק להקליק, צריך להעתיק את הכתובת של האתר המבוקש. בכל מקרה מדובר ברשימת קריאה כמו בכל שירות RSS. מאוד נוח, ואין צורך במיילים.

          אהבתי

  7. אהבתי את הספר (הראשון, טרם קראתי את השני) גם בתרגומו העברי (ואני באמת מעדיפה לקרוא אנגלית במקור)
    אני מרגישה רצון עז לומר לך שלמרות שאני לא אוהבת להתעסק בפוליטיקה, אני מאד מאד נהנית כשאת כותבת את זווית הראייה שלך. זה ממש מדבר אלי, גם כשאני לא חושבת את אותו הדבר (למרות שבדרך כלל אני כן חושבת כמוך)
    אז תודה עדה יקרה

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s