הנזל וגרטל

בגלל פקק גדול בכביש מספר אחת הפנה אותנו אתמול הווייז לדרכים חלופיות.  תחילה הוביל אותנו בין מושבים שלווים שמעולם לא ידעתי על קיומם,  ובהמשך הוריד אותנו לדרכים חקלאיות ולדרכי כורכר ולדרכי עפר שהנסיעה בהן איטית ומטולטלת במיוחד,  ואחר כך,  כשכבר באמת לא היה לנו מושג איפה אנחנו, הוא  –  באלגנטיות האופיינית לו  –  פשוט איבד אותנו.  או שאולי אנחנו איבדנו אותו.  שאז נשארנו לבדנו בשדות,  הרחק מכל מקום יישוב.  כנראה.

בינתיים שקעה השמש בוורוד מרשים בתוך האובך,  והירח זרח בגודל מרשים מאוד (חזרה גנרלית לקראת ה- Supermoon הצפוי הערב),  גם הוא בתוך אובך,  והמטוסים התנהלו מעלינו והנמיכו לעבר מסלול הנחיתה החלופי שלהם (לרגל שיפוצים בנתב"ג.  באמת כבר שבועות שלא ראיתי נחיתות שלהם בגלל שינוי התוואי,  ושמחתי למצוא אותם שוב).  מעבר לזה נתקלנו מדי פעם,  באור הדמדומים ההולך ומעמיק,  בכלים חקלאיים כבדים הנעים לאיטם על הכורכר,  ובפועלים השבים מן השדות,  ברגל או על אופניהם.  אחר כך נעלמו גם הם,  והחושך הִסְמיך סביב בדידותנו המוחלטת.

ראש המשפחה היה ברקיע השביעי,  כי אין דבר שחביב עליו יותר מן ההיטלטלות (ברכב דו- או ארבע- גלגלי) בין המהמורות הבלתי צפויות של דרכי עפר;  אבל אני הצמחתי לי בינתיים כשבע מאות שערות שיבה חדשות,  והרצתי בדמיוני סיפורי דרכים אובדות ביערות רחוקים.  זה כנראה ההבדל בין עכברי כפר לעכברי עיר.

איך שלא יהיה  –   בסופו של דבר בא הכול על מקומו בשלום.  וייז שב וגילה אותנו,  הדריך אותנו חזרה אל הכבישים הסלולים של מושב זה או אחר,  ואחר הפנה אותנו אל צומת מרומזר,  ומשם היישר אל פקק תנועה נלבב.  וכך חזרנו אל הציוויליזציה. ראש המשפחה התעצב קצת,  אבל אני עלצתי:  פקקים הם לפעמים הקלה עצומה,  ואגדות-ילדים הן מוצלחות במיוחד כשהן נשארות בין דפי הספר.

מודעות פרסומת

24 מחשבות על “הנזל וגרטל

  1. לא סובל פקקים לפי התאור שתארת הייתם באזור כביש 40 באזור המושבים ברקת ,גבעת כח,אולי חגור ,אולי שהם.
    אני אוהב את האזור הזה

    אהבתי

  2. כאופנוען לשעבר, פקקים הם משהו שמנוגד להוָויה שלי. כבר שנים רבות, שלא רכבתי על אופנוע. אבל הסלידה מהפקקים נותרה. "סלידה"? לא, זה הרבה יותר: פקק זה משהו, שפשוט מחָרפן אותי. ואם הפקק קשה וארוך במיוחד – ממש בא לי לצאת מהאוטו, להשאיר אותו במקומו, ולברוח משם. כמובן, זו סתם משאלת לב, זה לא קורה. אבל ההתחרפנוּת אמיתית עד מאד…
    ולגבי הדאגה שלך: כמו ש"כמו מניפה" כתבה, הרי ברור שזה יגמר טוב.
    לאן אתם כבר יכולים ללכת לאיבוד באזור הזה?

    אהבתי

  3. כנראה שאסור לסמוך בעינים עצומות על הווייז. אני נתקעתי עם עוד שתי בנות בלילה בטירה בסמטאות שהווייז פשוט לא הכיר. בסוף שאלנו אדם נחמד והוא עזר לנו לצאת משם…
    אבל בסך הכל נראה שהייתה לכם הרפתקה קטנה נחמדה בחיק הטבע….
    וזו אסתי האנונימית

    אהבתי

  4. כשאנחנו יוצאים לדרך, מפעילים שני מכשירים לבדוק את האמינות שלהם. ובכן זו של בעלי במקום לתת הוראות שואלת ואילו זו שלי אמינה ובוטחת, יודעת לעשות את העבודה ונותנת הנחיות מבעוד מועד.
    זו של בעלי מקבלת אלם מדי פעם ולמרות שאנחנו שואלים מה קורה לה, לא זוכים לשת"פ 🙂
    אגב, זה שהצמחת 700 שערות, זה מצב מעולה. עכשיו כשאני יודעת איך הן צומחות, אולי אאמץ את הדרך, כי אצלי הן בעיקר נושרות ולצבע אני יכולה לדאוג.
    זכיתם להרפתקה, לנוף שונה, שקט וגם להיתקע בפקק. וגם נמצאה הדרך לספק את שניכם.

    אהבתי

  5. אהבתי את הציוריות של הפוסט וממש תיארתי אתכם לעצמי בדרכי העפר והכורכר מחפשים את דרככם בחזרה לציוויליזיה – את נלחצת ושערותייך מלבינות מדאגה וראש המשפחה עולץ בזכות הביקור הבלתי מתוכנן בין כפרים עלומים…………
    הזכיר לי חזרה מירושלים בגשם שוטף – יצאתי עם בת דודתו של T מ"יד ושם" והווייז לקח אותנו במורדות יער ירושלים (וכמעט לא היתה לי סוללה והווייז גמר אותה תוך כדי טעינה)………..מפחיד אבל אחר כך יש מה לספר, לא?

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s