הנזל וגרטל

בגלל פקק גדול בכביש מספר אחת הפנה אותנו אתמול הווייז לדרכים חלופיות.  תחילה הוביל אותנו בין מושבים שלווים שמעולם לא ידעתי על קיומם,  ובהמשך הוריד אותנו לדרכים חקלאיות ולדרכי כורכר ולדרכי עפר שהנסיעה בהן איטית ומטולטלת במיוחד,  ואחר כך,  כשכבר באמת לא היה לנו מושג איפה אנחנו, הוא  –  באלגנטיות האופיינית לו  –  פשוט איבד אותנו.  או שאולי אנחנו איבדנו אותו.  שאז נשארנו לבדנו בשדות,  הרחק מכל מקום יישוב.  כנראה.

בינתיים שקעה השמש בוורוד מרשים בתוך האובך,  והירח זרח בגודל מרשים מאוד (חזרה גנרלית לקראת ה- Supermoon הצפוי הערב),  גם הוא בתוך אובך,  והמטוסים התנהלו מעלינו והנמיכו לעבר מסלול הנחיתה החלופי שלהם (לרגל שיפוצים בנתב"ג.  באמת כבר שבועות שלא ראיתי נחיתות שלהם בגלל שינוי התוואי,  ושמחתי למצוא אותם שוב).  מעבר לזה נתקלנו מדי פעם,  באור הדמדומים ההולך ומעמיק,  בכלים חקלאיים כבדים הנעים לאיטם על הכורכר,  ובפועלים השבים מן השדות,  ברגל או על אופניהם.  אחר כך נעלמו גם הם,  והחושך הִסְמיך סביב בדידותנו המוחלטת.

ראש המשפחה היה ברקיע השביעי,  כי אין דבר שחביב עליו יותר מן ההיטלטלות (ברכב דו- או ארבע- גלגלי) בין המהמורות הבלתי צפויות של דרכי עפר;  אבל אני הצמחתי לי בינתיים כשבע מאות שערות שיבה חדשות,  והרצתי בדמיוני סיפורי דרכים אובדות ביערות רחוקים.  זה כנראה ההבדל בין עכברי כפר לעכברי עיר.

איך שלא יהיה  –   בסופו של דבר בא הכול על מקומו בשלום.  וייז שב וגילה אותנו,  הדריך אותנו חזרה אל הכבישים הסלולים של מושב זה או אחר,  ואחר הפנה אותנו אל צומת מרומזר,  ומשם היישר אל פקק תנועה נלבב.  וכך חזרנו אל הציוויליזציה. ראש המשפחה התעצב קצת,  אבל אני עלצתי:  פקקים הם לפעמים הקלה עצומה,  ואגדות-ילדים הן מוצלחות במיוחד כשהן נשארות בין דפי הספר.