מי באש

ישנה הנקודה הזאת ליד לטרון,  ששם העמק הופך בבת אחת להרים,  ולמטה נראים כרמי הגפנים,  ולמעלה ובצדדים מִתַּמְּרִים הברושים,  דקים-דקים וצפופים-צפופים,  עם צמרות כמו של צריחי כנסיות.  מאות ואלפי צריחים,  צמודים זה לזה,  שואפים לשמיים.  הם מאוד מיוחדים בעיניי,  כתבתי עליהם כבר כמה פעמים (למשל כאן).  בעיניי,  זו הנקודה הכי יפה בדרך לירושלים.

אני חושבת עליה הרבה בימים היבשים האלה,  עם הרוח הפראית והשרפות שצצות כפטריות אחרי הגשם,  ואין גשם.  אני חושבת איך תאחז האש גם בברושים (והאם גם הם דליקים) והם יוליכו את בשורת הגיהנום אל השמיים.

אבל אתמול,  באוטובוס של בערך-עלות-השחר לירושלים:  שָקט בברושים.  גם לא הייתה הרבה רוח.  רק צעיף של אובך שעטף אותם.  בינתיים הם שמורים.

אני רק מקווה שיישאר כך.  ושתתהפך כבר הרוח מייבשת-הנשמה הזאת,  ושיבוא סוף סוף הגשם וישטוף כבר את האבק ואת האפר,  וכל הכבאים יוכלו ללכת לישון.  מספיק מזה כבר,  באמת.  הגיע יובש עד נפש.