ענוגה ולא מגושמת

הגשם שירד הבוקר התחיל לשטוף את האבק ואת שאריות הרוחות הרעות של השבוע שעבר.  הלוואי שירדו עלינו גשמי ברכה.  לגמרי הרווחנו אותם ביושר.

חשבתי לתומי מה עשינו כולנו בטרם היות הפייסבוק והטוויטר,  לפני שיכולנו להביע את דעותינו הנחרצות (על מה שהיה ואפילו על מה שעוד לא היה) בפני קהלים נלהבים. איך באמת הסתדרנו?  איך שרדנו בלי היכולת הזאת לספק את הצורך להיות חכמים בפרהסיה?  לתומי נדמה לי שאני זוכרת שהסתדרנו לא רע.

אבל אולי אינני זוכרת היטב.  הקריאה בספר אליזבת איננה הופכת את הקורא (לפחות אותי) לזהיר ועניו יותר.  שהרי אם אי אפשר לסמוך עוד על הראש,  על מה נותר לנו לסמוך.  ובכלל זו שערורייה שעוד לא הגעתי לסוף הספר,  שאפילו אינו ארוך כל כך,  אבל אני קוראת לאט,  מתענגת עליו לאט ונעצבת ממנו לאט.

ספוילרים קלים:
מוֹד,  המספרת,  הולכת ומאבדת את זכרונה.  האמת שמצבה מחריף ככל שהספר מתקדם.  האחריות על הטיפול בה נופלת כמעט כולה על בתה הלן.  מוד מתארת את הלן כנרגנת במקצת,  ודומה שאיננה מגלה הבנה למקור הנרגנות  –  אבל אני דווקא מבינה אותה,  שהרי העול המונח על כתפיה הוא כבד מנשוא,  מכל הבחינות.  בתוך כל זה מרפרפת מדי פעם,  פנימה והחוצה,  קייטי,  בתה בת העֶשרה של הלן.  כדרך בני גילה יש בה משהו קליל ובלתי מחויב,  אבל אולי דווקא משום כך היא מתמודדת עם האתגר באופן חינני יותר.

מנת החסד היומית:  קייטי לוקחת את סבתה לבית הקפה ומזמינה בשבילה לאטה.  מוד איננה אוחזת בספל כראוי ושופכת את רוב הקפה על השולחן.  קייטי מזנקת כדי לתפוס את הספל,  ומוד מציינת לעצמה שהלן כבר הייתה משמיעה בנקודה זו קול נרגן,  בעוד שקייטי רק צוחקת.  את שתי השורות הבאות אני חייבת לצטט (מעמוד 210):

   '?Bit too big for your hands,  isn't it' "
".she [Katy] says,  and makes me feel delicate rather than clumsy

ואז היא הולכת ומביאה לסבתה ספל זעיר ונוח יותר לאחיזה,  ומעבירה אליו את הקפה הנותר ומגישה לה אותו בכמה מנות קטנות.

כאמור,  נגיעה קטנה של חסד.  "delicate rather than clumsy". ענוגה,  לא מגושמת.  עשו לי את היום.

מודעות פרסומת

14 מחשבות על “ענוגה ולא מגושמת

  1. כשהמעמסה נופלת על כתפיך, אין לשפוט.
    כל צד עסוק בעצמו ופחות בזה של האחר ואין פגישה חד פעמית דומה למשהו קבוע. לכן הסובלנות הגבוהה.
    אני רק מתפללת שלא אפול למעמסה על כתפי הילדים, שלא להעמידם במבחן.

    אהבתי

  2. אני כל כך אוהבת לשמוע על ספרים דרך העיניים שלך עדה, בגלל תשומת לבך לפרטים כאלה בדיוק! וזה בסדר שאת קוראת לאט, לא קל לעכל את התהליך שעובר על מוד ושכולנו (מי יותר ומי פחות) חוששים ממנו. לא מאשימה את הלן על הנרגנות, וטוב שיש את קייטי שמקלילה קצת את האוירה ומאפשרת מרחב נשימה, גם אם קצר, גם לאמה וגם לסבתה….מקסים

    אהבתי

  3. נדמה לי שגם מוד קשובה יותר לצחוק של קייטי מאשר לצחוק של הלן (ודאי יש כזה). כבר אמרו לי פעם שנכדים הם בני ברית טובים, כי יש להם ולסבים 'אויב' משותף 🙂

    אהבתי

    • יכול להיות שגם הלן צוחקת, אבל מוד לא מדווחת על זה, כך שהידע שלי די מוגבל. זו הצרה בסיפורים שבהם המספר איננו כל-יודע. אבל – וזה טריק יפה – אפשר לראות דרך סיפורה גם את מה שהיא עצמה לא מבינה. למשל, כשהיא מדווחת שהלחיים של הלן רטובות באופן מוזר: היא לא מבינה שהיא בוכה. מזעזע לחשוב על זה – עד כמה היא יכולה להיות לא-רגישה כלפי בתה, למרות שאין ספק שהיא אוהבת אותה מאוד. הספר הזה פורט על עצבים מאוד רגישים.

      אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s