מההתחלה

הגעתי לסוף הספר Elizabeth is Missing של Emma Healey .  הוא כל כך יפה וכל כך עצוב.  הרעיון הזה של הצגת המציאות דרך עיניו של מי שכביכול אינו מבין אותה הוא ותיק מאוד וחכם מאוד.  שוב ושוב מתברר שהאידיוט-כביכול אינו אידיוט כלל,  ושהוא מיטיב לראות ולתעד בדייקנות נדירה,  עד כדי כך שגם כשהוא עצמו אינו מבין,  הקוראים שלו מבינים בזכותו.

מה ששובר את לבי יותר מכל בספר הזה הוא האופן שבו המספרת רואה את בתה:  כמה נוראה המחלה הזאת,  שגורמת לפעמים לחולים בה להיות כל כך לא-רגישים דווקא למי שמטפלים בהם בנאמנות.  דווקא אליהם הם מתייחסים בשוויון נפש,  ותכופות הם שוכחים דווקא אותם.  זה כאילו שהמוח החולה מרגיש אתם 'בבית',  חופשי לנהוג כאוות נפשו.  אפשר להבין את זה,  אבל זה מטיל על המטפלים עומס כבד מנשוא.

פסוקו של יום:  כשהמספרת נזכרת (בדייקנות מופלאה) בזיכרון רחוק ואהוב,  מלפני שבעים שנה,  ומביעה את צערה על כך שאינה יכולה להגיע אליו:
(It's so close and so far away" (p. 264"  –
כל כך קרוב וכל כך רחוק,  היא אומרת,  ולבי יוצא אליה.

אז בסוף הספר נפתרות כל התעלומות והכול נעשה ברור ומובן (אם לא למספרת,  ששוכחת גם את הפתרון, אז לפחות לקוראים).  ובכל זאת אני מוכרחה לחזור להתחלה ולקרוא הכול מחדש,  כדי לראות את כל הרמזים שפוזרו,  כאותם פירורים של הנזל וגרטל,  לאורך כל הדרך.  אני אשתדל לקרוא שוב את הספר היפהפה הזה עם הפונטים הזעירים שלו (מה הסיפור שלהם שם בהוצאה האנגלית,  נגמרו להם הפונטים הנורמליים?)  עד שאגיע שוב לסופו.  או עד שהספרייה תדרוש ממני למהר ולהחזירו.

מודעות פרסומת

12 מחשבות על “מההתחלה

  1. מה שכתבת על חוסר הרגישות לפעמים של החולים דווקא כלפי מי שמסור להם ומטפל בהם הוא כל כך מדויק וכל כך כואב! עוד קודם עשית לי חשק לקרוא את הספר הזה, אבל עכשיו כשאת רוצה להתחיל אותו מההתחלה נראה לי שאנסה להשיג אותו עוד השבוע!

    אהבתי

  2. וואו, יש מעט מאד ספרים שכשאני מגיעה לסופם אי רוצה לחזור לתחילתם. טוב שיש לי אותו עכשיו ותיכף אתחיל לקרוא אותו, בתקווה שאהנה ממנו לפחות כמוך .

    אהבתי

  3. עכשיו אני סקרנית לשמוע אם באמת תקראי את הספר פעם שניה עד הסוף – קרה לי שהגעתי לסוף ספר והרגשתי רצון לעשות את זה, לחזור ולחפש את הרמזים שלא שמתי לב אליהם בדרך, אבל איכשהו אף פעם לא שרדתי מעבר לכמה דפים.

    בעניין הגישה של המספרת כלפי בתה שמטפלת בה – אני חושבת שזה לא רק אצל אנשים עם מחלות מסויימות, אלא תופעה אנושית כללית: אלה שקרובים אלינו במיוחד הם אלה שאנחנו נוטים לקחת כמובן מאליו.

    אהבתי

    • הגעתי בערך לעמוד חמישים ועוד לא התייאשתי. מצד שני, בקרוב אצטרך להחזיר לספרייה, ולא אבקש הארכה נוספת: כמה שאספיק – אספיק. אבל הקריאה החוזרת הזאת מבהירה לי כמה דברים שלא הבנתי קודם, וזה טוב.

      מסכימה בעניין המובן מאליו. אבל איכשהו זה בולט כאן במיוחד: כי מצד אחד, לא תמיד המספרת זוכרת מי הבת שלה. מצד שני, היא כן זוכרת לקבל אותה כמובן מאליו… זה כל כך עצוב.

      Liked by 1 person

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s