זיכרון שכמעט נמוג

בחנוכה,  אי אז:  הילד,  בקטנותו,  בפיג'מה חמה ועם נעלי הבית האדומות הרקומות שסוליותיהן מדשדשות,  יושב על הרצפה ברגליים ישרות,  מחזיק במאוזן את האוטו-ג'יפ הגדול,  משל היה אקורדיאון,  מתנועע ושר ו'מנגן':

סופגנייה-יה-יה
עגלגלה-לה-לה
עם קצת ריבה-בה-בה
ברוך הבא –

וחוזר חלילה. וכל זה בהשפעת 'המנגנת' בגן  –  אבל לה היה אקורדיאון אמיתי (מעניין אם גם היום עוד קוראים לה 'המנגנת',  או שהמציאו שם מתוחכם יותר). ה'אקורדיאון'-ג'יפ משמיע קולות מחאה רפים,  גלגליו (הפונים אל הקהל) אינם יודעים את נפשם בנסיבות הללו שהם אינם מורגלים בהן,  אבל השירה השמחה נמשכת.

ואיך זה הולך?  'פתאום נפל העיפרון,  וזהו סוף הזיכרון'.
חג שמח!

13 מחשבות על “זיכרון שכמעט נמוג

  1. יפה שאת זוכרת לפרטי פרטים זכורונות מהעבר ומתארת אותם כאילו ארעו אתמול.
    אסתי

    אהבתי

  2. הזכרת לי את המנגנת. אותה אחת בגן ובכיתות בית הספר הראשונות. רחל שמה כמדומני, אם זיכרוני אינו מטעה אותי. יש מצב שהייתה גם 'המנגנת' שלך באותו הכפר?!
    חג שמח!

    אהבתי

סגור לתגובות.