קסם

האמת,  לא ממש פוסט על קסם (רק טיפה).  אלא בעיקר על ההרהור שלאחרונה אני עסוקה בעניינים שאין להם מקום בבלוג (ולא בהכרח ולא רק עניינים רעים),  ולכן רוב הפוסטים,  כשהם כבר סוף-סוף מתפרסמים,  יוצאים קצרים למדי ובלתי אינפורמטיביים בעליל.  וגם על ענייני אקטואליה כבר מייגע לכתוב,  כי בכל פעם שאני כותבת משהו שאינו יושב היטב בקצה,  אלא מעז להתבונן גם בזה וגם בזה, גוערים בי שזה יותר מדי באמצע.  כלומר,  כמובן,  לא במילים אלה,  אבל בכל זאת.  אז גם על זה כבר לא מתחשק לכתוב.  ובכלל לפעמים אני מוצאת שהמילים מעיקות ושטוב לי בלעדיהן.

כל זה לא כל כך נורא,  הרי לא מוכרחים לכתוב בבלוג כל הזמן.  אבל אחרי יותר מעשר וחצי שנים בלוגוספריות,  כבר התרגלתי שכמעט כל מה שאני כותבת במחברת נכנס לבלוג. כפועל יוצא מזה,  מסתבר שמה שלא ייכנס לבלוג גם לא ייכתב במחברת.  שזה די חבל.  אז לפני כמה ימים,  פחות או יותר לרגל תחילת 2017,  החלטתי החלטה אמיצה לכתוב במחברת ויהי מה.  לאמור,
!Dear Notebook,  here I come
הרבה לא יצא מזה,  חוץ מהפוסט הסתמי הנוכחי,  אבל צריך לשמוח במה שיש.

אז גם אספר (שהרי מוכרחים להגיע לקסם) שלפני כמה ימים ראיתי בפייסבוק צילום של מישהי שאני מכירה שמטיילת במזרח הרחוק,  ובצילום היא נראית רוכנת ליד ילדים קטנים מקומיים ומראה להם משהו על מסך הסמרטפון שלה.  אולי היא צילמה אותם קודם ואז הראתה להם את התוצרים,  ואולי משהו אחר.  יש שם שלושה ילדים פצפונים,  כולל ילדונת עם זנב-סוס זעיר  (מאלה שנטועים בצידי הקודקוד), ועוד ילד אחד קצת יותר גדול.  הקטנים,  כדרך הקטנים,  גונבים את ההצגה,  ולמרות שפניהם מורכנות אל הסמרטפון ואין רואים את תוויהן,  זה לגמרי ברור מתוך עמידתם המרוכזת והמסוקרנת שהם מחייכים.

שזה הקסם,  ההוא מהכותרת.