ושוב היא

עולם כמנהגו נוהג.  הרקפות הירושלמיות תמיד מאחרות.  בשבוע שעבר עוד בדקתי (בפעם האלף) בפינת הרחוב של הרקפת הבודדת   –  ועדיין לא כלום.  היו שם כל מיני עלעלים של כל מיני עשבים,  פזורים בין מחטי-אורן שנשרו,  אבל שום רקפת.

ואז אתמול,  בבת אחת,  פתאום   –  הַמְרָאָה:  ראשוני העלים הירוקים.  עדיין לא פרושים כהלכה,  ומזכירים קצת מטריות סגורות שאינן בשימוש,  אבל זה כבר ללא ספק הם.

היא עוד מחכה שם,  הרקפונת,  מתחת לאדמה,  בתוך הפקעת שלה.  מתמהמהת, אבל בוא תבוא. לבדה,  כתמיד,  ובזמנה החופשי.