שוטטות

להלכה,  מה שעשוי להתאים לדמיון מודרך (לא חשוב עכשיו מה ולשם מה,  הרי כבר סוכם שהפוסטים שלי לא אינפורמטיביים)   –  ובכן,  מה שעשוי להתאים לדמיון מודרך הוא שוטטות (מדומיינת) באיזה נוף קסום,  של ים-הרים-יער,  או משהו בדומה לזה.  אבל מניסיוני גיליתי שהכי מתאים לי לטייל בדמיוני בתוך מה שאני זוכרת מבית הוריי הישן,  שכבר אינו קיים מזה כעשרים שנה  –  ודווקא בתוך הוורסיה הישנה שלו,  לפני שנעשו בו שינויים ושיפוצים.  אני מתחילה במטבח ובפינת האוכל שבקצהו.  במיוחד אני זוכרת לטובה את הווילונות,  עם דוגמת הקומקומים השחורים על רקע הלבֵנים האדומות. והרצפות שהיו כלוח שחמט,  עם משבצות קטנות,  חומות-צהובות.  אחר כך המרפסת של המטבח,  שמעל למעקה שלה שפכתי פעם בהיחבא את שארית החלב שלא רציתי לשתות.  לא עשיתי הרבה דברים רמאיים כאלה בילדותי,  על כן האחד הספציפי הזה נחרת כך בזכרוני.  אחר כך במורד המדרגות אל הגינה האחורית,  עם צמחי הגרניום המאובקים.  נדמה לי שזה שמם.  אני זוכרת את הריח שהיה עולה מהם כשאמי הייתה משקה אותם בצינור.  אבל אם נצמדים לקיר הבית,  מגיעים לפינה הקטנה של הסיגליות,  שהיא בשבילי ההיילייט של הסיור,  וגם הייתה בבת-עינה של אמי.  לא חשבתי על זה אז,  אבל כיום נדמה לי שהסיגליות הן בנות-דוד של הרקפות (אם כי מבחינה בוטאנית זה מן הסתם לא נכון):  יש ביניהן דמיון,  לפחות בכל הנוגע לענווה שלהן,  גם אם עמוד השדרה של הסיגליות חלוש יותר.  אחר כך מגיעים לדשא ולשושנים,  שצמחו בשני מפלסים שונים  –  ואפשר להמשיך גם לגינה הקדמית,  עם פרחי הווינקה ועץ המנגו והאוליאנדר,  שרק אחרי שנים נודע לי שהוא רעיל,  והיה שם גם העץ ההוא שפרחיו ריחניים ושקראתי לו משום מה עץ-הגומי.  וגם שביל הכניסה שהוביל למרפסת, עם שיחי ההדס שצמחו בצידו.  מה אמרו על ההדס,  שיש לו ריח אבל אין לו טעם?  כי את הריח של עליו כשממוללים אותם בין האצבעות אני זוכרת עד היום.  אפשר להמשיך ולשוטט בין  העציצים שעל המרפסת ולדרוך בטעות על פרחי העצים שנשרו על רצפתה,  או לשבת על מעקה הבטון הנמוך שלה, שהוא כמעין ספסל.  אבל הדמיון המודרך קשה לי,  והמחשבות  שלי קופצות כל פעם הצידה או נדחקות פנימה מן הצדדים ומפריעות להתרכז,  אז אני מוותרת.

מודעות פרסומת

22 מחשבות על “שוטטות

  1. סיור מקסים 🙂
    גמאני זוכר את המטבח בעיקר עם המרפסת שלו.
    סיפרו לי או שאני זוכר לבד, לא ברור לי, ששם הייתי עומד כמהופנט בימי גשם וגם משם ראיתי את השלג של שנת 1950.
    ועכשיו כלכך הרבה שלג מסביב. מדהים מה שהשנים עושות…

    אהבתי

  2. פוסט נוסטלגי מקסים.
    גם אני זוכר את כל הפרטים הקטנים מבית הוריי הראשון והשני' למרות שעברו עשרות שנים מאז. גם אני משוטט בדמיוני מדי פעם' וכל פינה או פריט מעלה זיכרונות. אני מתחיל באכסדרת הכניסה. משם אני ממשיך לעתים כמוך למטבח, לעתים לאזור חדרי המגורים והמרפסות. אני נודד לחצרות ברחוב, לגינות, ולשדות הבור הפורחים בשלל צמחים בחורף (רקפות, כלניות, נרקיסים וצבעונים). לקראת האביב השתלטו החרציות והפרגים. בקיץ הם התמלאו בקוצים…
    האם 'השושנים' אינם בעצם ורדים? אני זוכר את ריח הוורדים המשכר בגינה בחצר הקדמית ובאחורית את החתולים.
    סיורי הדמיון האלה צובטים לי הלב.

    אהבתי

    • מהשטחים הפתוחים מחוץ לבית אני זוכרת בעיקר את החרציות. אשר לשושנים – אתה מן הסתם צודק: ורדים. אבל אמא שלי קראה להן שושנים, וההבנה שלי בבוטניקה מועטה ביותר, אז דבקתי במינוח שלה. תודה (:

      אהבתי

  3. סיור בארץ אהובה, ארץ הילדות. ואהבתי כל רסיס זכרון בסיור שלך, ובמיוחד את החלב הנשפך שאין בוכים עליו מעל מעקה המרפסת של המטבח. מעניין איזה צמחים צמחו שם שגדלו על חלב שנשפך 🙂

    אהבתי

  4. פעמים הרבה אני מתעורר בבוקר ואח"כ אומר לאישתי "שוב הייתי בלילה ביָפו". כן, בהמון חלומות שלי אני חוזר לבית ילדותי ולעיר נעורָי. גם בזמן ערוּת אני מוצא את עצמי חושב על בית ילדותי. כך, חשבתי לאחרונה על אהילים ומנורות. רק שני חדרים היו בבית ילדותי. בבית ערבי, עם תקרה גבוהה גבוהה – וראשה בשמיים. ומתקרת כל חדר ירד ארצה גוף תאורה עשוי מתכת. מתכת שחורה בחדר אחד, מתכת מוזהבת ומנצנצת במישנהו. ואז היתה התפצלות לחמש או שש זרועות מתכת, ובסוף כל זרוע היתה צלחת זכוכית מעוטרת, וחור במרכזה למעבר עבור בית המנורה והנורה עצמה. כשמכרנו את הבית, לקחנו איתנו את צלחות הזכוכית, וסיכמנו שאת גופי התאורה ממתכת נבוא לקחת אח"כ. אז, עדיין לא ידעתי שמה שלא נעשָה ברגע האמת – כבר לא יעשֵה לעולם. וכך, צלחות הזכוכית נדדו, וגם הגיעו לביתנו הנוכחי. אישתי – שעזה תשוקתה לזרוק – בטח כבר זרקה אותן. שהרי ברור, שלעולם לא נקנה גוף תאורה כזה – ולעולם לא נשתמש בצלחות הזכוכית המעוטרות הללו. וכך, ממש לפני ימים, מצאתי עצמי חושב על בית ישן, על צלחות זכוכית שנזרקו, על משמעוּת ועל חוסר תוחלת. גם על חיים, שעוברים להם לבלי שוב.

    אהבתי

  5. לא מזמן רציתי להכנס לדירה בה גדלתי אבל העוזרת של פרקליטת המחוז שאלה את גבירתה וזו לא הרשתה לי. אז נשארו רק הזכרונות. אבל אני בעיקר נזכרת בשדות, בואדי ובמעין שהיו ליד הבית.
    אסתי

    אהבתי

  6. היה לי כיף גדול לעשות את הסיור הזה, החזרת אותי לילדות.
    לגינות המטופחות, לעצי הפרי שגדלו בחצר, לריח הורדים ו פריחת עצי התפוזים של המושב. אם את עברת מהבית פנימה לחוץ, אני עשיתי את הדרך ההפוכה מן החוץ פנימה.
    לא אחת גם כתבתי שירים על החצר שלנו שהשאירה בי את חותמה.

    Liked by 1 person

    • תודה למגיב/ה האלמוני/ת.
      האמת שגם בחצר אצלנו היו כמה עצי הדר, ולעצי התפוז של השכנים הייתה פריחה ריחנית במיוחד. אבל לא הגעתי עד לשם בשוטטות שלי 🙂

      אהבתי

  7. "אני מוותרת"? אחלה סיור בדמיון מודרך הרבצת כאן עדה יקרה. מקסים. ממש הלכתי איתך לאורך הבית…וקיר הבית…והגינה מאחור והגינה מלפנים….נוסטלגיה אמיתית. מקסים.

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s