שוטטות

להלכה,  מה שעשוי להתאים לדמיון מודרך (לא חשוב עכשיו מה ולשם מה,  הרי כבר סוכם שהפוסטים שלי לא אינפורמטיביים)   –  ובכן,  מה שעשוי להתאים לדמיון מודרך הוא שוטטות (מדומיינת) באיזה נוף קסום,  של ים-הרים-יער,  או משהו בדומה לזה.  אבל מניסיוני גיליתי שהכי מתאים לי לטייל בדמיוני בתוך מה שאני זוכרת מבית הוריי הישן,  שכבר אינו קיים מזה כעשרים שנה  –  ודווקא בתוך הוורסיה הישנה שלו,  לפני שנעשו בו שינויים ושיפוצים.  אני מתחילה במטבח ובפינת האוכל שבקצהו.  במיוחד אני זוכרת לטובה את הווילונות,  עם דוגמת הקומקומים השחורים על רקע הלבֵנים האדומות. והרצפות שהיו כלוח שחמט,  עם משבצות קטנות,  חומות-צהובות.  אחר כך המרפסת של המטבח,  שמעל למעקה שלה שפכתי פעם בהיחבא את שארית החלב שלא רציתי לשתות.  לא עשיתי הרבה דברים רמאיים כאלה בילדותי,  על כן האחד הספציפי הזה נחרת כך בזכרוני.  אחר כך במורד המדרגות אל הגינה האחורית,  עם צמחי הגרניום המאובקים.  נדמה לי שזה שמם.  אני זוכרת את הריח שהיה עולה מהם כשאמי הייתה משקה אותם בצינור.  אבל אם נצמדים לקיר הבית,  מגיעים לפינה הקטנה של הסיגליות,  שהיא בשבילי ההיילייט של הסיור,  וגם הייתה בבת-עינה של אמי.  לא חשבתי על זה אז,  אבל כיום נדמה לי שהסיגליות הן בנות-דוד של הרקפות (אם כי מבחינה בוטאנית זה מן הסתם לא נכון):  יש ביניהן דמיון,  לפחות בכל הנוגע לענווה שלהן,  גם אם עמוד השדרה של הסיגליות חלוש יותר.  אחר כך מגיעים לדשא ולשושנים,  שצמחו בשני מפלסים שונים  –  ואפשר להמשיך גם לגינה הקדמית,  עם פרחי הווינקה ועץ המנגו והאוליאנדר,  שרק אחרי שנים נודע לי שהוא רעיל,  והיה שם גם העץ ההוא שפרחיו ריחניים ושקראתי לו משום מה עץ-הגומי.  וגם שביל הכניסה שהוביל למרפסת, עם שיחי ההדס שצמחו בצידו.  מה אמרו על ההדס,  שיש לו ריח אבל אין לו טעם?  כי את הריח של עליו כשממוללים אותם בין האצבעות אני זוכרת עד היום.  אפשר להמשיך ולשוטט בין  העציצים שעל המרפסת ולדרוך בטעות על פרחי העצים שנשרו על רצפתה,  או לשבת על מעקה הבטון הנמוך שלה, שהוא כמעין ספסל.  אבל הדמיון המודרך קשה לי,  והמחשבות  שלי קופצות כל פעם הצידה או נדחקות פנימה מן הצדדים ומפריעות להתרכז,  אז אני מוותרת.