איך להרוג בלוג

האמת המרה היא זו שכבר רמזתי עליה באחד הפוסטים הקודמים:  לא כל כך מתחשק לי לכתוב בבלוג.  זה לא עניין של אי-חשק לכתוב בכלל,  כי במחברת אני דווקא כן כותבת.  זה רק השלב הזה של הנסיעה מן המחברת אל הבלוג שהשתבש איכשהו.

למשל בשבועות האחרונים,  שיש קצת פחות עבודה (בגלל הכאילו-חופשה),  ואפילו בדקתי כבר את כל הבחינות:  השבוע כתבתי שני פוסטים מושקעים,  במחברת.  אחד על הוויכוח העקר והמתוקשר בשאלה אם יש אלוהים או לא (בעקבות המשפט האלמותי מפי השכינה,  כלומר ממקלדתו של רוגל אלפר,  "אין אלוהים ולהאמין בו זה טמטום").  והשני על אורך המכפלת של החצאיות של שוֹעוֹת-עולם,  ועל מה שקורה להן (לחצאיות) באור הזרקורים והמצלמות.  אפילו שייכתי את הפוסטים הנ"ל לקטגוריות ולתגיות וזה,  כמיטב הסדר הטוב והארגון של וורדפרס.  אבל אחר כך,  כשהכול היה מוכן,  אמרתי לעצמי:  אבל לא בא לי.  וגנזתי.

לא בא לי להשמיע דעות מלומדות.  לא בא לי להרצות ולא להתווכח,  ובטח שלא להתחכם.  יש כל כך הרבה דיבורים מסביב,  שזה מוריד את החשק.  אפילו כשאני רואה שאחת מתגובותיי איפה-שהוא לא הובנה כהלכה,  אני כבר בדרך כלל לא מתקנת.  פעם הייתי מצייתת מיד לדחף המורתי להסביר ולתקן,  ומוסיפה תגובה ומדייקת ומבהירה למה התכוונתי.  עכשיו אני אומרת,  בדרך כלל,  לא משנה.  שיהיה כך.

אולי זה מה שקורה כשמתבגרים באמת.  אולי ה-'שיִהיֶה' הזה הוא אפילו אחד מסימני ההזדקנות.  ואולי זה סתם מה שקורה לבלוגרים שמציינים בעוד פחות מחודשיים 11 שנות בלוג,  ואולי זה מה שהורג בלוגים בסופו של דבר.  ואולי יש הסבר אחר,  מי יודע.

איך שלא יהיה,  בינתיים הפוסטים האבודים הנ"ל נשארים במחברת,  והם יושבים שם לבד בחושך ולא מתווכחים עם שום איש.

מודעות פרסומת

38 מחשבות על “איך להרוג בלוג

  1. אני מאד מבינה. גם לי לא בא להתווכח. מעדיפה להעביר. שיהיה…
    אולי זה מסימני הזיקנה ואולי אקרא לזה התבגרות ויכולת השלמה עם דברים שאיננו אוהבים אבל יודעים שצריך לחיות איתם.
    אסתי

    אהבתי

  2. גם אני כותבת פחות וגילי הבלוגרי דומה לשלך. גם אני תהיתי אם זה הולך לקראת קץ הבלוג וקיוויתי שלא….
    אסתי

    אהבתי

  3. דווקא אני מרגיש אחרת ואני מודע שזה לא העניין של האכסניה אבל לדעתי את ואבו אלמוג מיהרתם לעזוב את ישרא.
    יש לדעתי בתגובות שאת מקבלת בישרא על מגוון האוכלוסיה הרחב יותר עדיין מאשר כאן ,לעשות לך חשק לכתוב,ככה אני רואה את זה והעדרותכם משם פוגעת בכם קודם כל לצערי. תחזרי

    אהבתי

    • אני לא חושבת שזה קשור לתגובות. היו בבלוג הזה כבר כמה דיונים על ענייני תגובות (אפשר למצוא אותם בקטגוריה 'עניינים בלוגוספריים'), וכתבתי יותר מפעם את דעתי על חשיבותן. זו לא דעה פופולרית, אבל אני עדיין טוענת שבלוגים יכולים להתקיים גם בלי תגובות – ויש אגב בלוגים שסגורים לתגובות באופן קבוע.

      זה כנראה איזו עייפות חומר. אבל לא נראה לי שאחזור לישרא: אני ממשיכה כמובן לקרוא את כל הבלוגים שקראתי שם פעם, ואפילו הוספתי כמה חדשים – אבל לטכנולוגיה של העריכה שם אני לא מתגעגעת.

      אהבתי

  4. המצב בישרא שונה , ואולי ההתלהבות שלנו פחתה .פתחתי את הבלוג לפני 8 שנים ואולי באמת זאת הסיבה .
    אני כותבת ישר בבלוג ( לא במחברת) לפעמים אפילו לא מפרסמת ומשאירה בטיוטה .מקווה שבכל זאת תכתבי וישארו כאן החברים הוותיקים .

    אהבתי

  5. ואולי זו סתם מטוטלת זמנית, כמו שאצלי עכשיו למשל. לא מצליחה להביא את עצמי לכתוב, כי על מה שרוצה לכתוב אי אפשר ומה שאפשר לא רוצה. ואז פתאום קורה משהו, זיק, ואני מגלה שיש שמהו שאפשר ואני רוצה.

    אהבתי

    • זאת הגדרה מאוד נכונה – על מה שרוצים אי אפשר, ועל מה שאפשר לא רוצים. כתיבה על אקטואליה היא פתרון טוב לצרה הנ"ל, הרי היא כל כך לא אישית. אבל אז קופץ עליי רוגזה של ההרגשה שלא בא לי להרצות (:

      אהבתי

  6. לא צריך לכתוב בלחץ, ולא בכדי לשכנע. כי אי אפשר לשכנע אף אחד בשום דבר ממילא. וכי הלוקסוס של בלוג, בניגוד לטור שבועי בעיתון, הוא שאין לחץ וזה בסדר לכתוב כשבא לכתוב, ולא לכתוב כשאין מה להגיד או שלא בא להגיד את זה.

    אהבתי

  7. לא!!!!!!!!! צרחה מירב כשראתה את הכותרת. בבקשה לא. לא להרוג את אחד הבלוגים האהובים עלי. לא!!!

    לא שאני לא מבינה ללבך. בהחלט מבינה. ומכירה את ה"שיהיה" – כן, לדעתי זה חלק מתהליך ההתבגרות, שיש לנו פחות צורך לתקן את כל מי שלא מבין אותנו (יש בכל זאת רק 24 שעות ביממה) (וזה בדרך כלל לא עוזר, לנסות לתקן). אבל אני מאד מסוקרנת לשמוע מה יש לך לומר על החצאיות 🙂

    (על אלוהים אני כבר יודעת שאנחנו לגמרי לא מסכימות. על חצאיות של שועות עולם אני לא יודעת מה את חושבת.)

    נ.ב. אני אוהבת לקרוא את הפוסטים שלך לא רק כדי לדעת מה את חושבת אלא כי אני אוהבת את איך שאת כותבת. (ואת איך שאת חושבת. אפילו כשאנחנו לא מסכימות.)

    אהבתי

    • ראשית תודה רבה על המחמאות מחממות הלב.

      שנית – לא, אין לי תכניות להרוג את הבלוג, אבל לפעמים נדמה לי שיש מצב שהוא ימות לבד.

      שלישית, הדעה שלי על אלוהים לא כל כך מגובשת. הדבר היחידי שאני יודעת בביטחון הוא שההצהרה שהוא לבטח איננו לא מעידה על חכמה גדולה יותר מן ההצהרה שהוא קיים. חבל שרוגל אלפר לא מבין את זה – ובעיקר חבל שהוא מנסה לפתור שאלה אמונית בכלים מדעיים (או, גרוע מזה, בכלים *שנדמה לו* שהם מדעיים).

      בעניין החצאיות – זה היה כמובן א-פרופו ההתקפות המרושעות על השמלה של שרה נתניהו בבית הלבן. אבל האמת היא שחשבתי על זה לפני כמה שבועות כשראיתי בטלוויזיה את תרזה מיי (שלכם!), שיש לה הופעה ממש בסדר גמור, אבל גם היא לבשה חצאית צרה ולא מאוד ארוכה, וכתוצאה מזה כשהיא התיישבה מול כל המצלמות, קרה מה שכל ילד יודע שקורה: שחצאיות מתקצרות בזמן הישיבה – מה שגרם לה לנוע בכורסתה באי נוחות בולטת. אני לא מצליחה להבין למה כל יועצי האופנה והתדמית לא יכולים למדוד ולייעץ בהתאם על אורך המכפלת המתאים לישיבה מול המצלמה. זה היה חוסך לכולם – ובעיקר לכולן – כל כך הרבה מבוכה.

      Liked by 1 person

  8. אחת ההגדרות שאני מגדיר את בואה של הזיקנה היא "מותה של התשוקה".
    התשוקה – לכל כך הרבה דברים שונים – פשוט מתה. אני פוגש את זה בכל אספקט של חיי.

    דוגמאות?
    1. בהצגה האחרונה שהיינו, ישבה מאחורי מישהי, שכל הזמן קינחה את אפה הדולף. אמנם ניסתה לעשות את זה בשקט – אבל נדמה היה לי, שהיא עושה את זה ממש בתוך אוזני. בסוף ההצגה פניתי אליה בעניין – ואמרתי לה, שאם חולים נשארים בבית – למרות שזה כבר יכול היה לעזור לי כמו כוסות רוח למת. היא מיהרה להרגיע אותי, שהיא לא מצוננת (ולכן לא תדביק אותי), רק הזריקו לה משהו לעין, שגורם לה לדלוף. אמרתי לה, ומה עם כל זה שבמשך כל ההצגה זה מה ששמעתי? את חושבת, שזה נעים לשמוע שמישהו מקנח את האף משך כל ההצגה? על זה, היא ענתה לי "למה באת לשבת כאן?". רוצה לומר, אלו לא היו המקומות הקבועים שלי במנוי, אלא החלפתי עם סידרה אחרת. נשארתי חסר מילים. מה אני יכול לענות, על טיעון כל כך מטומטם?
    ולמה אני מספר את כל הסיפור הזה?
    כי היום חברים הציעו לנו ללכת איתם לקולנוע. ואני, שזוכר את הסמארטפונים והמיסרונים, ולעיסת הפופקורן, וההתעטשויות מאחור – מוותר על התענוג. וכך, הרגו לי את התשוקה ללכת לקולנוע. האמת העצובה הנוספת היא, שאני חושב על מעט מאד סרטים חדשים שהם ממש מצוינים. גם התחושה הזו עוזרת להרוג את התשוקה לקולנוע.

    2. אז שלחתי מיסרון ברוח זו לחברים, ואמרתי שאשמח להיפגש סתם כך, בלי קולנוע. הם הסכימו, בקלות.
    כשאישתי ירדה משינת היופי שלה, היא שאלה אותי איך שכנעתי את החברים.
    עניתי לה, שלא שכנעתי. שכבר פרשתי מהניסיונות לשכנע. שכל אחד יעשה מה שטוב לו. אני אחראי רק על מה שאני רוצה לעשות. אם זה מתאים לאחרים – אז טוב. ואם לא – אז גם טוב.

    3. יש לי זוג חברים, היא והוא, כל אחד בנפרד, שנהגנו ללכת פעם בשנה, בסמוך ליום הולדתם, למסעדת יוקרה. ככה, בהגדרה. בשנים האחרונות זה לא יצא לפועל, בגללי. לאחרונה, החבר שלי הזכיר לי, שניתן לחדש את המסורת. אמרתי לו, שאין לי כוח לעניין. לכל התאוּמים (מתי היא יכולה, מתי הוא יכול, איפה נפגשים, מי אוסף את מי), לכל ההחלטות (לאיזו מסעדה הולכים), ובכלל: ירד לי החשק למסעדות.
    בשבת האחרונה זוג חברים הציע לנו לצאת למסעדה, לארוחת בוקר. אחרי הגשמים, היתה שבת מטמטמת ביופיה (כמו שכנראה תהיה גם מחר) – ושמחנו לצאת מהבית. הארוחה היתה בסדר, ממש לא יותר מכך. כשחזרנו הביתה, אמרתי לאישתי, ששילמנו 170 שקלים לזוג (כולל תשר), על כמה ביצים ושתי לחמניות גדולות ועוד כמה צלוחיות זערוריות של גבינות וכאלה. בבית אני אוכל ארוחת בוקר טעימה יותר, בהרבה פחות כסף. אז כן, זה מוריד את החשק לצאת למסעדה. לא אכפת לי לשלם את הכסף, אבל לפחות שיהיה ממש טעים. הסיכום שלנו היה, אגב, ששילמנו 170 שקלים כדי לפגוש את החברים. זו האמת. אלמלא הסכמנו ללכת למסעדה – לא היינו נפגשים. אז בסדר: אני מוכן לשלם את הסכום הזה כדי לפגוש את חברינו.

    אני מניח, שככה גם עם הכתיבה בבלוג. עייפות החומר. מצד שני, יש סיכוי, שהתשוקה תחזור. נשאר רק לחכות ולראות.

    אהבתי

  9. אני חושבת שאני מבינה את התחושות שמאחורי הפוסט הזה. מסיבות הכי אנוכיות רוצה לבקש שתמשיכי לכתוב. כי אני כל כך נהנית לקרוא את מה שאת כותבת. גם אם לא הבנתי כי רק רמזת או כי לא קוראת עיתונים ואין לי מושג על מה או מי הגבת… וכמובן גם כשכן הבנתי. כשאני קוראת אצלך תמיד אני חווה משהו. והחווייה הזאת גורמת לי לרצות לקרוא עוד.

    אהבתי

    • הרבה תודה על המחמאות. אני מניחה שלא אפסיק לכתוב, כי הכתיבה היא באמת חלק ממני. רק חבל שהבלוג הזה לא מתאים לשרבוטי-מחברת בלתי מחייבים, שזה מה שיותר מתאים לי עכשיו (מהבחינה הזאת דווקא בלוגגר/בלוגספוט יותר מתאים).

      Liked by 1 person

      • אשמח לקרוא שם את שרבוטי המחברת הבלתי מחייבים שלך 💓 ואת יודעת מה? אני מבינה על מה את מדברת. נראה לי שגם לי יש שרבוטי מחברת שמסתובבים בראש אבל לא באים בסוף לידי ביטוי בבלוג שלי. יש לי השערה שזה נובע מהפמיליריות, העובדה שכבר יש לנו קהילה די קבועה שקוראת ומגיבה, וזה כבר כמו חברים – למרות כל ההצהרות יש היסוס לפני כל מילה והתחשבות במה יגידו…אוף – למה זה ככה? הייתי רוצה להמשיך ולכתוב לגמרי הכל בלי לחשוב…לעבד לעצמי בלבד

        אהבתי

  10. אני מאמינה שצריך לכתוב מתוך להט ורצון פנימי, ואם כרגע איבדת את הלהט, תכתבי פחות, עד שתמצאי מיקוד או נושא שיעשו לך חשק.
    לא להרוג את הבלוג בבקשה 🙂

    אהבתי

  11. אצלי זה אפילו 'גרוע' יותר. מאחר שנגמלתי מזה זמן רב מכתיבה על נייר, הרי לא מדובר ב'התקעות' הכתיבה במחברת. גם לא מדובר מעייפות החומר, כי הרי פוסטים כתובים לא מעטים ממתינים לפרסום בלוח העריכה. אפילו חלק מאלו שפורסמו הוחזרו לטיוטות, מסיבות שלא אפרט כאן. אינני יודע להגדיר בוודאות את הסיבה. אולי זה נובע מתהייות בתכלית השיתוף. ואולי סוג של התכנסות עצמית.

    אהבתי

  12. כאילו קראת את מחשבותי והעלת אותם על הכתב, ואני כל הזמן לא מבינה מה קרה לי ולאן נעלם ה'ברן' שמכריח אותי לכתוב,
    יש לי תחושה שאני מאוכזבת מההדרדרות המוסרית ברשת ומהויכוחים חסרי הכבוד וכאילו איני רוצה להיות חלק מזה, או שנואשתי מלנסות להשפיע בחיוביות, כאילו אין טעם
    ולפעמים אני חושבת שאולי זה כמו הומאופטיה, שאפילו טיפה בים תשפיע, אבל איך אם ההמים עכורים ?
    מקווה שיעבור לי וגם לך, וגם לעוד הרבה ששמתי לב שכמעט ולא מעדכנים. לאחרונה, מה עוד שהשפעת השנה כמעט והכריעה אותי
    והטראמפ הזה …

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s