איך להרוג בלוג

האמת המרה היא זו שכבר רמזתי עליה באחד הפוסטים הקודמים:  לא כל כך מתחשק לי לכתוב בבלוג.  זה לא עניין של אי-חשק לכתוב בכלל,  כי במחברת אני דווקא כן כותבת.  זה רק השלב הזה של הנסיעה מן המחברת אל הבלוג שהשתבש איכשהו.

למשל בשבועות האחרונים,  שיש קצת פחות עבודה (בגלל הכאילו-חופשה),  ואפילו בדקתי כבר את כל הבחינות:  השבוע כתבתי שני פוסטים מושקעים,  במחברת.  אחד על הוויכוח העקר והמתוקשר בשאלה אם יש אלוהים או לא (בעקבות המשפט האלמותי מפי השכינה,  כלומר ממקלדתו של רוגל אלפר,  "אין אלוהים ולהאמין בו זה טמטום").  והשני על אורך המכפלת של החצאיות של שוֹעוֹת-עולם,  ועל מה שקורה להן (לחצאיות) באור הזרקורים והמצלמות.  אפילו שייכתי את הפוסטים הנ"ל לקטגוריות ולתגיות וזה,  כמיטב הסדר הטוב והארגון של וורדפרס.  אבל אחר כך,  כשהכול היה מוכן,  אמרתי לעצמי:  אבל לא בא לי.  וגנזתי.

לא בא לי להשמיע דעות מלומדות.  לא בא לי להרצות ולא להתווכח,  ובטח שלא להתחכם.  יש כל כך הרבה דיבורים מסביב,  שזה מוריד את החשק.  אפילו כשאני רואה שאחת מתגובותיי איפה-שהוא לא הובנה כהלכה,  אני כבר בדרך כלל לא מתקנת.  פעם הייתי מצייתת מיד לדחף המורתי להסביר ולתקן,  ומוסיפה תגובה ומדייקת ומבהירה למה התכוונתי.  עכשיו אני אומרת,  בדרך כלל,  לא משנה.  שיהיה כך.

אולי זה מה שקורה כשמתבגרים באמת.  אולי ה-'שיִהיֶה' הזה הוא אפילו אחד מסימני ההזדקנות.  ואולי זה סתם מה שקורה לבלוגרים שמציינים בעוד פחות מחודשיים 11 שנות בלוג,  ואולי זה מה שהורג בלוגים בסופו של דבר.  ואולי יש הסבר אחר,  מי יודע.

איך שלא יהיה,  בינתיים הפוסטים האבודים הנ"ל נשארים במחברת,  והם יושבים שם לבד בחושך ולא מתווכחים עם שום איש.