בכל זאת

מתבקשת אולי איזו מילת הסבר על היעדרותי הממושכת.  הסיבה פרוזאית לגמרי:  חטפתי דלקת ריאות רעה ועיקשת,  ואין לי כוח וחשק לעשות כלום.  בהתחלה חשבתי שמדובר בסתם שפעת,  מה שהוריד לי מאוד את המורל,  כי הרי קיבלתי חיסון השנה,  לראשונה בחיי,  ותליתי בו תקוות עזות.  ומשנתברר שבכלל לא שפעת,  כבר לא נשארו לי כוחות לשמוח על כך,  מה גם שנראה לי ששפעת עדיפה,  כך שגם אין סיבה של ממש לשמחה.

חוות הדעת הרפואית היא שמצבי משתפר בהדרגה.  חוות דעתי האישית מצועפת במסכים כהים של מרה שחורה,  כך שקשה לי להעריך.  על כן אשמח את לב הקוראים ואספר מה עושים בימי המחלה הארוכים הללו,  שבהם אין כוח לעבוד,  לקרוא,  לכתוב,  לטייל בין בלוגים, לצפות בסרטי טלוויזיה וכיוצא בזה (ולפעמים גם אין כוח להגיע למטבח לקחת כוס מים):  פשוט מנסים להבין את תעלומת תאגיד השידור.  זה מבטיח תעסוקה שאין לה סוף ואין בה רגע דל. ככל שהפכתי בעניין בין נפתולי מוחי היגע (במשך יותר משבוע כבר),  לא הצלחתי להגיע לפתרון.

כי מה  –  אם לא רצו לסגור את הרשות (שאני,  גילוי נאות,  דווקא מחסידותיה),  בשביל מה הרסו אותה ואת חייהם של אלפי עובדיה והתעללו בהם ללא רחמים?  ואם לא רוצים את התאגיד,  בשביל מה הקימו אותו ובלבלו לכל העולם ואשתו את המוח,  ושכרו עובדים חדשים,  ועכשיו תקעו את הכול שוב בגלל (נניח) גאולה אבן?

השאלה הגדולה היא כמובן איך זה שמדינה שמתמודדת עם כל כך הרבה בעיות קשות (החל בגרעין האיראני וכלה במסדרונות בתי החולים הסיעודיים,  כולל  כל מה שבתווך 'מן החיים עצמם')    –  ובכן,  איך היא יכולה בכלל להרשות לעצמה להתעסק בקשקוש הזה כבר יותר משנה (או שנתיים?  איבדתי את מניין הזמן).  והחידה העוד יותר גדולה היא זו:  ברור שלפוליטיקאים אכפת איזו תקשורת תסקר אותם,  ומובן שהיו רוצים שזו תהיה תקשורת אוהדת.  את זה אפילו מעופפים כמוני מסוגלים לתפוס.  די ברור גם שחלקם ינסו למשוך לצורך העניין הזה בחוטים שבהם אסור להם למשוך,  ואני לא סומכת על הגינותם (הרופפת ממילא) שתמנע זאת מהם.  אבל איך זה שהם לא מנסים אפילו להסתיר את העובדה הזאת,  או לפחות להימנע מלהודות בה בגלוי,  זה באמת נשגב מבינתי.  אולי נחוץ סוג אחר של מחלה כדי לרדת לשורש התופעה הזאת. דלקת ריאות לא תועיל לי כאן.

בריאות לכולם!