עלבון הפרגים

לאחרונה הגעתי למסקנה שכל השנים עשיתי עוול לפרגים.

זה מקרה קלאסי של הדשא של השכן:  בעיר שלי תמיד היו הרבה פרגים, וגם חרציות וסביונים.  בכל מקום,  אפילו בחצרות מוזנחות ובשולי מדרכות.  הם תמיד היו מובנים מאליהם ולא התלהבתי מהם.  הפרגים הרי אינם כלניות. וחרציות וסביונים הם צהובים,  ואני לא כל כך אוהבת צהוב.  היו גם הקחוונים הנחמדים,  שבטעות קראנו להם מרגניות,  והמרגניות (?) המתוקות שקראנו להן זכריני.  ומקור החסידה,  ותורמוסים,  ועוד כאלה. שום דבר מיוחד.

מה שנחשב בעיניי תמיד היו דווקא הפרחים הרחוקים:  כלניות,  רקפות,  נרקיסים.  אלה שהוכרזו מוגנים ופרחו הרחק מאוד מהבית ובקושי ראיתי אותם אי פעם,  ובעיקר למדתי עליהם בבית הספר.

עכשיו (או,  לפחות,  בשבוע שעבר) כל הארץ פרגים-פרגים.  בהמונים.  אני רואה אותם בכל מקום,  והם גם מצטלמים נהדר בבלוגים ובפייסבוק,  ופתאום חשבתי:  יופיים אינו נופל בשום דבר מיפי הכלנית.  יש מצב שהם אפילו יותר יפים,  עם עלי המשי שלהם,  שהם מקומטים בעדינות.  רק מפני שהם זמינים אפילו בחבלי-ארץ אפרוריים כחבל-הארץ שלי,  זה לא אומר שהם פחות שווים.

לא יודעת איך לא ראיתי את זה קודם.

*

ועכשיו  – חזרה למטבח.  חג שמח לכולם!

מודעות פרסומת

21 מחשבות על “עלבון הפרגים

  1. בדיוק דיברנו אתמול T ואני כמה יפים כל הפרחים שבצידי הדרך בכל מקום, ואיך לא חייבים לנסוע רחוק כדי ליהנות משפע הצבעוניות הזאת
    בהחלט מסכימה איתך ושמחה על תיקון העוול שעשית כאן לפרגים היפהפיים

    אהבתי

  2. זה הכי אנושי להעריך את הנדיר יותר מהרגיל, והעובדה שתפסת את העניין ואת רואה כעת את הפרחים הנפוצים הללו, הפושטים ומסוגלת להעריך ולאהוב אותם מעידה בעיקר עליך. את מיוחדת 🙂

    אהבתי

  3. קרה לי תהליך דומה. בתור חיפאית לשעבר שגרה בעבר בין הכלניות, הרקפות והנרקיסים, בכל חורף הרגשתי געגועים עזים לטייל שוב בכרמל, ובכל חורף עשיתי זאת וחזרתי הביתה אכולת קנאה בחיפאים.
    אני לא יודעת בגלל מה, אבל פתאם תפסתי שהשדות הצהובים של החרציות שממלאים את השרון, שדות צפופים של הפרח הגדול והמקסים הזה, שדות שנמשכים לפעמים למרחב עצום, הם בעצם נהדרים לא פחות, אם לא יותר.
    אז החלטתי לא להתגעגע יותר למה שאין לי ולהנות ממה שיש.
    הפרגים הם פרחים מאד מאד יפים. הכתמים השחורים, הניצנים הכפופים, וכפי שאמרת המרקם המקומט. מקסימים. הבעיה היחידה שלהם שהם נושרים מיד כשקוטפים אותם ואי אפשר לקשט איתם את הבית למרות שאינם פרחים שמורים.

    אהבתי

    • אמא שלי מאוד אהבה חרציות. בילדותי תמיד הייתה קוטפת ומביאה הביתה ושמה בצנצנת,
      אפילו פשוטה, ונהנית מהן. פרגים בדרך כלל לא הביאה – כנראה מפני שידעה מניסיון שהם לא יחזיקו מעמד.

      אהבתי

  4. יש משהו בנדירות שהופך את הנדיר לכאילו יקר יותר. אבל יש יופי מדהים גם ביומיומי וברגיל, רק צריךלעצור ולראות, כמו שעשית.

    חג שמח עדה!

    אהבתי

  5. הפרגים גם צנועים יותר מהכלניות ורק בשל כך מגיע להם פוסט משלהם.
    זכור לי שבאחד מטיולי הנדירים לראות את הכלניות, נצבט לי הלב כשראיתי איך כולם מצלמים אותן ומתעלמים לגמרי מהחרציות ופרחי בר נוספים שצמחו להם בשכנות ואינם זוכים להתייחסות, הרגשתי צורך לפצות אותם 🙂 לכן הקדשתי להם תמונה, כמו שראוי להם. אם נגזר עליהם לסבול את הרעש וההמולה של המוני המבקרים, לפחות לזכות אותם בתמונה .
    בנוסף הקדשתי להם שיר.
    לגמרי הזדהיתי עם הפוסט שלך.

    אהבתי

  6. יפה. הייתה תקופה ארוכה של הרבה שנים שלא ראיתי את זה , ויום אחד הבנתי שכל פרחי הבר שבצידי הדרך,תוספת של קצת חן לחיים באשר הם.וקצת חן זה חשוב.
    חג הדרור והאביב שמח לך.

    אהבתי

  7. הפוסט שלך הזכיר לי את ה-buttercups האהובים עלי, שהתברר לי שיש שרואים אותם כעשב שוטה… תמונה למקרה שאת לא מכירה: https://goo.gl/images/vUdCy1 (ויקיפדיה אומרת לי ששמם בעברית נורית.)

    היתה תקופה שגרתי אצל חברות בוויילס ועזרתי להן בכל מיני עבודות בית/גינה/תחזוקה וכו' (זה היה בית הארחה קטן), ויום אחד אני עומדת בחוץ עם מברשת וצובעת דלת, כשפתאום אני שומעת מאחרי קריאת נצחון – ומסתובבת לראות את אחת מחברותיי מחזיקה ביד ערימת buttercups שהיא תלשה מהאדמה… כמעט בכיתי… הם כל כך יפים וחמודים, קטנטנים כאלה… (אני יודעת שאמרת שאת לא אוהבת צהוב, אבל בכל זאת… זה כזה צהוב עז ומלא חיים!)

    אהבתי

    • הם דומים לחמציצים! יש משהו דומה להם אפילו אצלנו בחצר הבניין, ולמרות שהם צהובים, הם כמו פנסים דולקים, וזה יפה (אולי משום כך קוראים להם נוריות, למרות שאני חשבתי שנורית זה משהו אחר).

      Liked by 1 person

  8. לפני שנים, בכל חורף היינו מזמינים משלוח של בצלים ופקעות. בתחילה ממשתלת "יודפת" ואח"כ מ"אסא". אישתי היתה טומנת את הפקעות באדמה – אני נשאתי בתפקיד הקשה של להושיט לה את הפקעות… הפקעות זכו, לפני השתילה, לטיפול המומלץ: יש כאלה שזקוקות למכת קור במקרר, יש כאלה שזקוקות להשרייה במים כיממה לפני השתילה. יש מצב, שהפקעות תגדלנה היטב גם בלי הטיפולים האלה – אבל הטיפולים האלו מעלים את הסיכוי לצמיחה יפה. בכל מקרה, עם בוא האביב – הגיעה גם פריחה יפהפיה. לאורך השביל אל הבית היו שורות של כלניות ונוריות. אבל בגינה היו גם צבעונים, רקפות, אירוסים, שושן פסחא (או בשמו האחר – שושן צחור), כרכומים, פרזיות, סייפנים. הכל בהתאם למה שהזמנו באותה השנה. עם השנים, השתילה המאסיבית הזו הפכה קשה לאישתי, והנוהג נפסק. היום היא קונה שתילים עונתיים במשתלה, גדולים בהרבה מהפקעות – ושותלת אותם.
    ועכשיו, ממש עכשיו, זו אכן העונה: הכל פורח. וגם עצי ההדר פורחים עכשיו בפריחה שרֵיחָה מטמטם. עץ הלימון, שהעפתי עכשיו מבט לכיוונו מבעד לחלון, מלא בעלים חדשים ורעננים – וגם בהמוני פרחים. מדי פעם, כשמגיע יום עם רוח חזקה, נושרים המוני פרחים לאדמה. מצד אחד, זה מצער. הרי לפרחים שנשרו היה פוטנציאל להפוך ללימונים. מצד שני, ברור לנו, שזו פעולת הדילול של הטבע. שיש להתאים את כמות הלימונים לכמות שהעץ יכול לשאת עליו. כשהגנן שתל את עץ הלימון הזה, במקום קודמו, שהשיב נשמתו לבורא – הוא נראה סתם עץ לימון. בשנה הראשונה הוא היה גם מאד מאכזב. רק לימונים ספורים הוא נתן. לקח לו זמן להתאקלם. אבל עכשיו הוא כבר מעניק כמות נכבדה. ואיזה לימונים! כמו איזו תערובת בין לימון רגיל ל"ליים". לימונים בגודל רגיל, אבל קליפתם דקיקה, והם נטולי גלעינים לחלוטין, מלאֵי עסיס. והצבע יותר ירקרק מאשר צהוב. שמחה גדולה, הלימונים האלו.
    בתוך הבית, על אדן החלון, אני מגדל כמה סחלבים. פעם היו לי יותר, הרבה יותר. אבל מרגע מסוים הפסקתי לקנות חדשים במקום אלו שמתו. עכשיו נותרו רק מעטים. ואין מה לעשות: לטעמי, הנדירים והאצילים – יפים בהרבה מהפשוטים… אין מה להשוות את יופיה של כלנית או חרצית ליופיים של הסחלבים. אלא שזה בהחלט עניין של טעם.
    חג שמח!

    אהבתי

    • מסכימה מאוד בעניין ריח פריחת ההדרים. והוא מזכיר לי את ילדותי, כשהיו הרבה יותר הדרים בסביבתנו.

      אשר לסחלבים – אני מודה שאני לא ממעריצותיהם. יש בהם משהו שגורם לי לחשוב על פלסטיק (אבל כבר הסבירו לי שאני לא מבינה כלום, והסכמתי בהכנעה :)) אני באמת מעדיפה עליהם את הפרחים הפשוטים. מכל מקום, אם אתה מצליח בגידולם, כנראה שאתה מומחה, כי ממה שהבנתי, זה לא כל כך פשוט.

      חג שמח!

      אהבתי

  9. ואני זוכר בשדות הבור של ילדותי כלניות, נרקיסים וצבעונים. רקפות היו קצת נדירות יותר. והחרציות שימשו כמגדות עתידות (כן,לא) וכקישוט שיער לבנות. היה כיף לפזר את שערות הסב של הסביון ואני הפחדתי את הילדים שאסור להתקרב ולהסתכל בפרגים כי זה יגרום להם לעיוורון. ודווקא הצהובים, החרצית, החמציץ וחרדל השדה – טובים גם לאכילה…
    אביב שמח!

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s