מה קשור

חשבתי להעלות פוסט על המאמר של יוסי קליין בהארץ,  ואפילו כתבתי אותו,  אבל בסוף ויתרתי:  כמה פעמים אפשר להלין על הבוטות המכוערת של הכתיבה ושל התגובות לה, בעד ונגד.  כמה פעמים אפשר לתהות מה יוצא מכתיבה כזאת ואת מי היא משכנעת ואיזה אינטרס חיובי היא משרתת,  וכמה פעמים אפשר להסביר שלא,  זו לא שאלה של נימוסים והליכות ולא של סגנון.  אם עוד פעם אשמע את המטפורה השחוקה 'מציב מראָה מול עינינו', אני אצרח.  לעולם לא אבין את הכותבים המשוכנעים שדווקא הכיעור של ההשתקפות במראָה (ולא הכיעור של אופן ההתבוננות שלהם עצמם) הוא מה שמעורר את המחלוקת.  אבל לא משנה,  נניח לזה.  במקום זה אספר על ספר שאני קוראת,  בין אם זה קשור לעניין או לא.

אז אני קוראת את הספר של אן טיילר,  A Spool of Blue Thread ('סליל של חוט כחול'),  ואוהבת מאוד.  קראתי ספרים רבים שלה,  ואהבתי את רובם,  אם לא את כולם.  היא תמיד כותבת על אנשים רגילים (לפחות לכאורה) במשפחות רגילות בעיר בולטימור,  שבה היא חיה עד היום,  והכתיבה שלה תמיד מדברת אליי.  יש בה משהו צנוע ומעמיק,  כאשר אהבתי.

לפיכך מוזר שאני לא מוצאת ציטוט יפה מהספר כדי להביאו כאן.  אולי זה משום שהספר הזה הוא כולו עלילה הנפרשת לאיטה,  וההרהורים שזורים דרכה באופן שאינו בולט ואינו ניתן להפרדה ולשליפה בקלות.  ואולי אמצא משהו בהמשך.  בינתיים אני דווקא רוצה לצטט משהו מתוך ביקורת שהתפרסמה על הספר בעיתון  The Sunday Telegraph (כפי שהיא מופיעה בעמודים הראשונים של המהדורה שבידיי).  נכתב שם שטיילר מאמינה ש-
"a kindly eye is not necessarily a dishonest one",
כלומר,  בערך, שמבט חומל איננו בהכרח בלתי-הגון.
זה חומר מתאים למחשבה עבור חסידי הכתיבה הבוטה שמאמינים שהיא אותנטית ואפקטיבית יותר מכל כתיבה אחרת.  אבל נניח לזה.

בדרך כלל אין לי בעיה עם האנגלית,  אבל לפעמים אני נתקעת ונדרשת למילון.  כמובן שהיום איש אינו נזקק באמת למילון,  גם אני לא,  כי יש גוגל.  שם התברר לי,  למשל,  ש-spool הוא סליל.  לא ידעתי.  אבל אתמול בלילה נתקלתי במילים pinking shears  ולא היה לי מושג מה פירושן וזה הציק לי והייתי חייבת לברר. המחשב כבר היה סגור וגוגל לא היה יכול להושיעני,  על כן חזרתי אל מילוני האנגלי-אנגלי הכבד והעתיק,  ההוא שהיה בן לוויתי הקבוע בימים שהייתי סטודנטית,  ושמונח בשנים האחרונות על המדף כאבן שאין לה הופכין.  ושם התברר לי ש-pinking shears הם מספריים שגוזרים בגזירת זיג-זג.  הידעתם?  זה מופלא בעיניי,  איך הצבע האהוב עליי  נושא משמעויות שלא הייתי משערת מימיי.

בו זמנית גם גיליתי,  שבשנים שעברו מאז שנדרשתי למילון הזה בפעם האחרונה,  קטנו אותיותיו באופן מעציב ביותר.

מודעות פרסומת

24 מחשבות על “מה קשור

  1. ברור לי למה דווקא המבט הבוטה נתפס כ'אמיתי' – כי יש לנו כאנשים נטייה לרצות (עם קמץ מתחת לריש) ולהתנחמד, ולכן אנחנו תופסים את הבוטות וההצבעה על המכוער כ'אמיתי'. אבל צודק המבקר/ת, שהזיהוי הזה לא צריך להיות אוטומטי, וכל מקרה לגופו.

    אהבתי

  2. אילו היו מתעלמים לגמרי מהדברים שכתב היה נחסך מאיתנו הרבה מאד בלבול מוח. כתב? שיכתוב… הנייר סופג הכל.
    השם אן טיילור מוכר לי מאד ואני מנסה להיזכר בשמות ספרים נוספים שלה, תיכף אגגל.
    היום סיימתי את ספרה של אלנה פרנטה "אהבה מטרידה" וצר לי, ממש התאכזבתי. אמנם לא קראתי את "החברה הגאונה" אבל אחרי קריאת הספר הזה, אבד לי החשק.
    לא אוהבת את סגנון הכתיבה שלה, עבר והווה מתערבבים להם, קשה להבחין מתי היא כותבת על מחשבה דמיונית ומתי זו המציאות המסופרת.
    אני אוהבת לקרוא מבלי לחכות שהספר יסתיים ובמקרה זה, כבר ייחלתי לסיים אותו.

    אהבתי

    • נדמה לי שהספר הכי מפורסם של אן טיילר היה 'תייר מזדמן', שגם הפך לסרט. אבל יש לה עוד ספרים רבים וטובים, ורובם תורגמו לעברית וזכו להצלחה גם פה.

      לא קראתי אף אחד מהספרים של אלנה פרנטה, אבל בדיוק בשבוע שעבר קראתי על 'החברה הגאונה' והמשכיו ביקורת מאוד לא אוהדת. ועכשיו, כשגם את אומרת, די נגמר לי החשק לחפש בספרייה – מה גם שאני קוראת מאוד לאט, ופה מדובר בסדרה שלמה וארוכה של ספרים שאני חוששת אפילו להתחיל לקרוא.

      אהבתי

  3. אני לא יודעת למה הדברים הם ככה אולי זה כמו שסארטר אמר הרומנטיקנים מול התבונאים או מה שבובר אמר כשהעולם רע ומיואש היה אתה מלא תיקווה וכשהעולם מלא אושר היה אתה מיואש. לא יודעת.ותמיד עולה גם השאלה של האומנות או המחבר? לא תמיד זהים המה ואם זהים לפעמים הלם התרבות מכה בך.חייבת לאמר שאפלטון מארקס וסארטר הסכימו על דבר אחד היותו של האדם אדם חופשי.בוחר כל רגע.
    מצא חן בעיני הרגעים הקטנים של התגליות שלך גם אם נוגים הם .סוללים הם חוט ניסתר או כחול.

    אהבתי

  4. מה קשור? בהחלט קשור, קשרת את זה מאד יפה!
    את המאמר של יוסי קליין קראתי כי טליק הביא אותו במלואו בבלוג שלו (את יודעת שאני לא קוראת עיתונים, לכן גם לא "הארץ") וגם הוא וגם את נדרשתם לעניין הבוטות.
    אהבתי את הציטוט מהספר של אן טיילור – הייתי מוסיפה לתרגום אולי שגם עין אדיבה או טובת לב מסוגלת להיות ישרה.
    כי הנטייה לחשוב שבוטות היא יושר היא מוטעית לדעתי. יש המון אלימות בבוטות ולכן חבוי בה גם השקר. חשוב לומר את דעתך או מה שאתה חושב שהיא האמת אבל כדי שהיא באמת תישמע ותופנם עדיף לעשות זאת גם בנוקבות וגם בעדינות. אפשר ורצוי להיות אותנטי אבל חומל.
    כל הכבוד לך שאת קוראת ונעזרת במילון. אני עושה זאת כשאני קוראת ספרדית (שפת אמי) או צרפתית (נרכשה בתיכון) אבל זה פוגע בזרימה של הקריאה ואני אוהבת להעלם בתוך העלילה כשאני קוראת. ידעתי כמובן מהם SHEARS אבל לא הכרתי את ה- Pinking. ניסיתי לחפש מאיפה באה המילה ואולי המקור הוא פרח
    https://en.wikipedia.org/wiki/Dianthus
    שעלי כותרתו מזוגזגים, והוא אכן וורוד…ואולי בכלל pink הגיע מהפרח הזה……ואולי לא (גם בויקיפדיה יש לפעמים גיבובי שטויות).
    גם מניסיוני האותיות בספרים הולכות וקטֵֹנוֹת כל הזמן… ☹
    אחרי-פסח-שמח עדה יקרה

    אהבתי

    • בדיוק עכשיו קראתי תגובה של ישי רוזן צבי בהארץ על המאמר ההוא – בגדול הוא תומך בתוכנו אבל מתנגד לבוטות, וכותב: "מי בכלל יכול להקשיב ככה". בדיוק כפי שכתבת למעלה: "כדי שהיא תישמע ותופנם, עדיף" וכו'.
      אהבתי את ההסבר על הפרח. לא יודעת אם זה באמת כך או לא, אבל זה מדגדג את הדמיון (:
      ברוכה השבה!

      אהבתי

  5. כיאה לכינוי שבחרתי, אני מתנגד למה שכתבתן כאן על הבוטות והנועם. אפשר להגיד אמת בנעימות – אבל היא לא מעניינת אף אחד. המניות של האמת בצניחה מתמדת – ואמת שלא נצעקת, כאילו לא נאמרה. יש משהו מרענן באמירת האמת – יש משהו חיוני באמירתה בבוטות.
    בכלל, כל עניין ה"פוליטיקלי-קורט" זוכה לטעמי להערכה מוגזמת ומופרכת. לדוגמה, נשיא אמריקאי מאד פוליטיקלי קורקט ושקט ומתון – כמו אובאמה – ואיזה עולם הוא השאיר אחריו. האופן, שבו ביקש לא לערב את צבא ארה"ב בנעשה בעולם עלה במוות של מאות אלפי בני אדם, בעיקר בסוריה. פוטין למד, שהוא יכול לעשות את מה שהוא רוצה ללא תגובה (שוב, סוריה, חצי האי קרים). הנשיא של צפון קוריאה המשיך לפתח נשק גרעיני. וגם בטהרן חגגו את הסרת הסנקציות. כל המצג של אובאמה הרהוט וההומני היה מצג שווא. בסוף, האמת העירומה והמכוערת תמיד תזקוף ראש. אז מדוע להתיָפיֵף סתם?
    גם המאמר של יוסף קליין לא היה מעורר את הרעש – שאכן עורר – אלמלא נכתב כפי שנכתב.

    אהבתי

    • כן, נדמה לי שגם קליין עצמו תירץ זאת בערך כך – שכדי להישמע צריך לצעוק, משום שכך עושים כולם. לי זה נראה תירוץ מאוד חלש, במיוחד כשמדובר על עיתונאי רציני בעיתון רציני. בפועל, המאמר שלו לא השיג הרבה. כולם צועקים בעניינו, אבל אף אחד לא מקשיב, ושום דבר לא ישתנה ולא יתקדם. הוא לא הצליח לעורר דיון על התוכן, אלא, כצפוי, רק על הסנסציה. היות שכך, לטעמי, גם לולא היה נכתב זה לא היה הפסד גדול.

      אהבתי

      • בפועל, המאמר של אף אחד לא משיג כלום. כל המאמרים נגד ביבי, כל הפאשלות שלו, כל החרא שהוא מקפיד להאכיל את בוחריו – ובכל זאת הוא נבחר, שוב ושב. יש בזה כדי ללמד, אני חושב, על (חוסר) כוחם של מאמרים.
        אלו, שצועקים – צועקים כי חשוב להם להשמיע את דעתם. כי הם חושבים שהם חכמים, שהם צודקים, שיש פתרונות באמתחתם. בפועל, הם לא באמת מעניינים אף אחד. אם נשתמש שוב בביבי כדוגמה: לא רק שהמצביעים שלו לא הושפעו – גם הוא עצמו לא הושפע כמלוא נימה. לא רק שהוא ממשיך להתנהג כמו ביבי – הוא אף מקצין את אותה התנהגות נלוזה שלו. כי הוא למד, ש"הכלבים נובחים – והשיירה עוברת". כותבי המאמרים כותבים – והוא ממשיך לעשות כרצונו.

        אהבתי

        • אני לא בטוחה שמאמרים הם לגמרי נטולי כוח. לפעמים יש להם כוחות מסוימים, בעיקר בכל מה שקשור ביצירת אווירה כזאת או אחרת. למשל, המאמרים שנדפסים בהארץ בחודשים האחרונים תורמים תרומה נכבדה מאוד לאווירה של אלימות תוקפנית ומתנשאת כלפי כל מה שזז (למרות שבמוצהר מטרתם הפוכה). והעיסוק התקשורתי המוגזם בבקבוקים של שרה נתניהו חיזק את נתניהו בבחירות האחרונות, למרות ששוב, במוצהר, מטרתו הייתה הפוכה. ולכן הייתי ממליצה לכותבי המאמרים שיחשבו היטב לפני פרסומם מה בדיוק מטרתם ומה הם מבקשים להשיג, ומהי הדרך הטובה ביותר להשיג זאת. אם כי יש חשש שהצדק אתך, ושמטרתם היחידה היא רק להראות שהם יותר חכמים מכולם.

          אהבתי

  6. כן, מדהים איך שהאותיות בספרים נהיות קטנות יותר עם השנים, וסבים וסבתות נהיים צעירים יותר 🙂

    ותודה, למדתי מילה. לא ידעתי על המספריים האלה. (והמילון שלי אומר שאחת המשמעויות של המילה pink היא פועל שפירושו לגזור עם קצה מזוגזג. וגם את זה לא ידעתי.)

    אהבתי

  7. מאז שעשיתי להארץ אן פריינד החיים שלי יותר נעימים וכבר לא בא לי לצרוח על הסגנון ועל הבוטות ועל השנאה שלא מובילים לשום מקום. פרט לפרובוקציה טהורה וחיפוש כותרות ורייטינג לכותב ..קראתיספר של אייל מגד על איזו משפחה בטרום ההמדינה ושהיו כאן אנשים יהודים ישראלים שניסו לעשות הכל בשביל לחבור לגרמנים כנגד האנגלים . אז כנראה שעמנו היה תמיד מסוכסך עם עצמו
    טרם קראתי אן טיילר אחפש אם תורגם

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s