שעון החול

אחרי שזיפזפתי בין כמה ערוצי טלוויזיה הגעתי לסרט תעודי על הניסיונות להצלת יהודי הונגריה,  וכבר נשארתי לצפות.  מדובר במשהו ישן למדי,  כנראה,  עם קריינות בקולה הערב של זהרירה חריפאי,  וכמובן המון עדויות בהונגרית,  שאותה אני שותה בצמא.  סיפורי שואה תמיד כרוכים אצלי בהונגרית,  כי בה שמעתי את הדיווחים והשיחות של אמא שלי.

הקדרות שמשרים סרטים כאלה מובנת מאליה,  והנופים האפורים-מושלגים עם העצים בשלכת מורטים את עצביי.  וזה עוד אחרי שבבוקר ניסיתי להתעמק בפרשת קסטנר,  אף היא בעניין ההונגרי,  וקראתי פה ושם ולא הגעתי לשום מסקנה.  הצטערתי שאני לא יכולה לשאול את אמא שלי מה הייתה דעתה על זה.  נדמה לי שכמו בכל עניין אחר הייתה לה על זה דעה פרגמטית בעיקרה,  כלומר נדמה לי שהיא חשבה שטוב שהצילו את מי שיכלו  ולעזאזל העקרונות וההתחשבנויות,   אבל אני כבר לא זוכרת.  נדמה לי שהיא אמרה,  אתם פשוט לא מתארים לעצמכם את חוסר האונים שהיה שם,  אתם לא יכולים להבין. יש דברים שאני ממש מיטיבה לזכור,  ואילו אחרים פשוט מתאדים מן התאים האפורים שלי ונמוגים ונעלמים ואינם.

בין לבין אני קוראת כל מיני דברי בלע שמתפרסמים בפייסבוק בגנות יום השואה.  אני מקפידה לא להתערב:  אין לי כוח לוויכוחים,  בטח שלא בפייסבוק,  שהוא פלטפורמה-ויכוחית מאוסה בעיניי.  ורק אני זוכרת שקראתי פעם משהו שמישהו כתב (לא זוכרת מי,  מתי ואיפה) על כך שרוב הישראלים סובלים מאיזו פוסט-טראומה שואתית:  חלקם משוכנעים בגללה שכל העולם עומד עלינו לכלותנו ברגע הבא ממש   –  ומנגד סבורים אחרים שישראל היא זו שעומדת לכלות את שאר העולם (או,  למצער,  את הפלסטינים).  אולי יש משהו בתאוריית הטראומה הזאת,  זה נשמע לי די הגיוני.  מכל מקום נראה לי שחוסר היכולת הזה להתייחס לשום עניין בן זמננו  –   פוליטי, חברתי,  ביטחוני  –  בלי להשתמש בשואה כבסרגל מדידה  –  חוסר היכולת הזה אינו מעיד על בריאות נפשית טובה של כולנו.  אולי אפשר להסביר זאת בכך שטראומות קולקטיביות מן הסוג הזה קשות מאוד לטיפול  –  אחרי הכול,  לא כל כך יש ממי ללמוד איך להתגבר עליהן.  אני רק מקווה שהזמן יעשה את שלו.  בספר לימוד היוונית שלי היה פתגם על הזמן שהוא הטוב ברופאים.  אמנם הוא רופא איטי במקצת,  אבל יש להניח שהוא עוד ירפא.  אני מקווה.

ובעניין אחר,  בערך:

שוב תורן של החוטמיות הזיפניות בשולי הכבישים.  למרות שמן האיום,  הן מלאות חן בוורוד שלהן המואר באור השמש השוקעת.  הייתי רוצה להאריך קצת את שהותן ולעכב את היעלמותן הצפויה,  משום שאני יודעת שאחריהן,  כבכל שנה,  ישרור כאן רק הצהוב והמאובק,  עד בוא החצבים.  אתמול ירדו השמיים המעוננים נמוך-נמוך,  קרוב לפני האדמה,  ותרמו את שלהם למועקת הימים האלה שבין יום זיכרון ליום זיכרון.  כל שנה אותו הדבר בדיוק,  והפרק הזה חוזר תמיד:  חוטמיות,  צפירות,  ציפורים שנבהלות מקול הצופרים,  ואחר כך הצהוב שמשתלט על הכול.  תמיד לפי אותו הסדר. אולי היה הסדר הזה יכול לנחם בזכות יציבותו הקבועה   –  לולא היה נדמה שהרווחים בין החזרות של הפרק הזה הולכים ומתקצרים משנה לשנה.

מודעות פרסומת

27 מחשבות על “שעון החול

  1. אמנם הזמן הוא הטוב שברופאים אבל אליה וקוץ בה ככל שהוא עובר גם מתמעט מספרם של ניצולי השואה, הסיכוי גדל שנעסוק בנושא פחות ופחות וזיכרוננו יבגוד בנו
    לא תאמיני אבל הצלחנו לגדל חוטמית זיפנית בגינה, אחרי אין ספור ניסיונות כושלים, השנה היא גבהה ופרחה ונהנתה מדשן. מעניין אם בשנה הבאה היא תשוב לפרוח.

    אהבתי

    • הניצולים אכן מתמעטים, אבל הדור השני/שלישי עדיין כאן, ונראה לי שגם לו, או לפחות לחלקו, לא תזיק קצת רפואת-זמן. ברור שבהמשך, ככל שיחלוף הדורות, תלך השכחה ותעמיק. זה בלתי נמנע.

      אני מניחה שהיא תשוב – היא הרי רב שנתית, לא? ובוודאי אהבה את טיפולך המסור (:

      אהבתי

  2. יפה שהתיישבת לצפות. אני מודה בהכנעה שדי לי במנת השואה שספגתי בילדותי ובנערותי, שכיום אני מתרחקת מהעניין כולו במודע. קצת נמאס לי גם שאת ימי השואה והזיכרון מתחילים לחגוג שבוע מראש, למרות שאמנע מהמילה 'פסטיבל' – כי יורידו לי את הראש, כך זה מרגיש לי. שזה משרת מישהו או משהו ואולי גם דבר והיפוכו כמו שכתבת.

    אהבתי

    • אני עדיין צופה, מדי שנה. אני לא טובה בהתנתקויות. ולמרות זאת, מאז שאמי נפטרה, אני יחסית פחות מחוברת ליום הזה.

      אני לא יודעת אם זה באמת משרת מישהו, אף כי רבים טוענים כך. אני חושבת שזה פשוט חלק מההגזמה הישראלית הרגילה, או ההגזמה התקשורתית הרגילה, או גם וגם: מתחילים מיום זיכרון, ובהדרגה זה הופך לשבוע זיכרון, ולפעמים אפילו יותר משבוע.

      אהבתי

      • ראיתי גם את הפוסט שלך (שאני מניחה שנכתב אולי גם בין היתר בגלל התגובה שלי כאן). מצטערת קנקן, לא רואה קשר בין התגובה שלי למנת היתר של השואה שאני מרגישה שהלעטתי את עצמי בה בצעירותי, שכל הדור שלי לקח, ובין מכחישי שואה. אין כאן שחור לבן. אפשר לזכור את השואה יום בשנה, לעמוד בצפירה, לכבד את זכרון השואה ואת שרידיה וגם את הדור השני והשלישי והרביעי, בלי לעבור כל לילה את הסיוטים ששרידי השואה עוברים (אני חושבת כמובן על הספר 'כחול מאפר' שנקרא גם 'העימות' של ק' צטניק, שמספר על מחלת הנפש של אישתו, נינה). יש מחיר נפשי לחשיפה לזוועות האלה, וכולנו כחברה משלמים אותו. יום בשנה זה בסדר, וכמו שאמרת מי שמעוניין שישמע את התוכניות. ממילא השונה מלווה אותנו כמו צל הרבה יותר מיום בשנה, הרבה הרבה יותר. אני עדיין חולמת את הטרקטור המפנה את ערימות המתים הערומים שראיתי ביד ושם אי אז.
        ואיפה הגבול? למה רק 'שבוע שואה'? למה לא כל יום? ומה הקשר למכחישי שואה? אני באמת לא מבינה את הקו הזה ששרטטת שמחבר ביני ובינם.

        אהבתי

        • ועדיין לא הסברת לי מדוע שלא לציין לשיטתך כל חג, כל מועד, וכל אבל לאומי דתי רק יום אחד. פסח, סוכות, חנוכה, 'שואת פורים' – מדוע לא מספיק רק יום אחד…? המינון הזה אינו מפריע לך יחד עם הכפייה הדתית הנלוות אליהם?
          אף אחד לא דורש ממך להתאבל על רצח של שישה מיליונים מבני עמך, וגם אם לא תעמדי דום בצפירה – אף אחד לא ישלח אותך לכלא בשל כך, במילא שלוש הצפירות ביום הזיכרון לשואה הצטמצמו משלוש לאחת בלבד. אבל את מתלוננת! וכי מדוע אינך מתלוננת על "פסטיבל" סיפורי יום הזיכרון לחללי ישראל במשך שבוע מיום השואה ועד יום העצמאות? וכי לא מספיקה החשיפה "לסיפורי הזוועות" של הנופלים והמשפחות השכולות למשך יום אחד בשנה בלבד? ובערב אותו היום לשכוח ואפילו לשמוח ביום העצמאות…?

          ולשאלתך – המרחק בין שיכחה וביטול (כי זה "פוגע בנפש") לבין הכחשה הוא קצר ביותר.כשאת רוצה לשכוח, את למעשה משת"פית המשחקת לידיהם של המכחישים.

          אהבתי

          • לשאלתך האחרונה, אני לגמרי גוזרת גזירה שווה גם על יום הזיכרון. גם שם לדעתי איבדנו מזמן את הגבול, וסיפורי יום הזיכרון גולשים שבוע מראש, כדי להשלים שני שבועות איומים, שבוע השואה ושבוע הזיכרון. נדמה לי שגם כתבתי על זה פעם פוסט איך זה מרגיש לי כאמא לשלושה חיילים קרביים כל סיפורי יום הזיכרון האלה ההולמים בנו הרבה לפני יום הזיכרון, אלא שזה מהתקופה של הבלוג שנמחק וממילא בינתיים גם החיילים האישיים שלי בגרו והשתחררו ואף הפכו הורים בעצמם, בחלקם. הסוגיה של צמידות יום הזיכרון ליום העצמאות נלעסת מדי שנה בשנה עד זרא, ובסוף כולם מסכימים שממילא למשפחות השכולות כל השנה זה יום זיכרון, ולשאר העם לא יזיק אם יבין שיש קשר בין השניים. ומעולם לא אמרתי שאני רוצה לשכוח, ודאי לא להשכיח. אלא המינון, עליו אני קובלת.
            ולגבי החגים היהודיים, באמת שאני לא מבינה מה ההצעה שלך. לבטל את פורים ולהחיל במקומו שבוע שואה? היו באמת 'ימי זיכרון' של שואות עתיקות כמו צום גדליה ויז בתמוז ותענית אסתר, שכיום כבר לא מורגשים כלל, ודאי לא בקרב הציבור הרחב. נשאר ט' באב, שהחרדים טוענים שצריך להיות רלוונטי גם לשואה (ובאמת, למה לא צום לזכר השואה?). ממילא רוב האנשים גם לא צמים בו. מה אתה מציע?

            אהבתי

            • אני לא מציע שום דבר. הפסקה האחרונה היא דמגוגיה. . האמת שלא הבנתי ממך מהו המינון הנכון? שבוע לחג ויום אחד לאבל? שאלה רטורית.

              לידיעה הכפיה הדתית של תשעה באב מורגשת היטב בירושלים. זה היה עד לפני מספר שנים יום בחירה לשבתון מעבודה. כיום זה יום חופש בכפיה והחנויות סגורות כמו בשבת. ובכלל כתבתי על כך פוסט שלם. כאן):
              http://kankan111.blogspot.com/2016/08/blog-post_13.html
              .
              אז אולי יבטלו בהמשך את ימי הזיכרון, אבל נראה שהרבה יותר מהר ממה שאת חושבת יכפו תענית תשעה באב גם מחוץ לירושלים. רשמי וזיכרי!

              ושוב – ימי הזיכרון הם יום אחד בלבד! וכפי שאמרתי, אף אחד לא מאפשר לך שלא לצפות שבוע לפניהם במגוון הערוצים בטלוויזיה בתוכניות בידור כבקשתך , וגם לא מכריחים לצפות בסרט שואה או מלחמת העולם השניה בערוץ אחד או שניים מקסימום מעשרות המוצעים..מפריע לך שיש כאלה שמעוניינים בכך?
              ואם את מתכוונת לכך שכשנזכרים לדבר בתקשורת שבוע לפני יום השואה על מצבם המחפיר של שורדי השואה והתעלמות הממשלות לדורותיהן ועל הגזל של כספי השילומים שהתקבלו מגרמניה – אז כן, את צודקת, צריך לדבר על זה לא רק יום אחד בשנה, אלא בכל ימות השנה!.

              לסיכום, להרגשתי התלונה שלך איננה פרופורציונלית כלל וכלל ומביעה משהו הרבה יותר עמוק.
              נ..ב.
              ראי התגובה שלי לעדה בפוסט שלי.

              אהבתי

  3. לזכור ולא לשכוח…..זו בעצם המצווה שאותה אנחנו מקיימים כאשר אנחנו מקיימים את יום השואה, צופים או משתתפים בטקסים, רואים את הכתבות, את הסרטים, קוראים את הספרים….לזכור שדבר כזה לא רק קרה אלא עלול לקרות שוב. שלפני שזה קרה וגם תוך כדי (ואפילו אחרי) אף אחד לא האמין שדבר כזה יכול לקרות. כן – רצח עם, טבח בכפרים שלמים, שבטים שלמים, ערים שלמות – התרחש ומתרחש (ולצערי יתרחש) שוב ושוב בהיסטוריה כי מאיזושהי סיבה עלומה האדם הוא גזע שנוטה להרוג ולהרוס. אבל מכונה משומנת היטב שיטתית שכזו, מכונת ההשמדה הנאצית פלוס כל משתפי הפעולה שלה – זה עדיין לא היה. אולי סטאלין שרצח עוד יותר מאשר היטלר. לא יודעת.
    ה"לזכור" נועד לאבל, לזכרון, להנצחה. ה"לא לשכוח" נועד למנוע מזה לקרות בעתיד. עד כמה דור ילדינו או יותר נכון נכדינו כבר יבינו את השואה …..מה ההבדל בינה, בעיניהם, לבין עבדות בני ישראל במצרים? אין לי מושג. אבל לי אישית עדיין אין טיפת ציניות או אדישות בהקשר לזה…….

    אהבתי

    • למען הדיוק והיושר אני צריכה להוסיף שמי שכתבו בפייסבוק ובמקומות אחרים בגנות יום השואה לא זלזלו בממדי האסון שקרה וגם לא בסבל שהיה מעורב בזה, אלא במה שישראל הרשמית עושה מזה כיום, לפחות לטענתם. כלומר, שהיא מפמפמת את יום השואה כדי להצדיק את עוולות הכיבוש, וכך הלאה. המנטרה המוכרת. מה שקורה בפועל בביקורות כאלה, לפחות לתחושתי, הוא ששופכים את התינוק עם מי האמבט – ותוך כדי כך גם מוכיחים שאף אחד כאן, לא נתניהו ולא מבקריו, אינו מסוגל להתבונן בחיינו היום בלי להידרש ללא הרף לנושא השואה.

      Liked by 1 person

  4. לעיתים נדמה לי שיום השואה הוא כבר עניין פרטי משפחתי ויותר מאשר יום זיכרון לאומי. וכל השאר הם לכל היותר מצקצקי לשון חסודים, משלמי מס שפתיים ואשר רואים למעשה בשורדי השואה נטל כלכלי ומוסרי – החל ממשלות ישראל לדורותיהן שגזלו מהם את השילומים מגרמניה שמגיעים להם ועד לזנב דגי הרקק – ובלבם כבר מייחלים להסתלקותם של מעט הנותרים מהעולם.
    אינני רחמן בשיפוטי כמוך עדה, שאת מצטיינת בראיית דרך האמצע ובמתינות ביקורתית כדרך חיים.

    אהבתי

    • אני לא חושבת שיום השואה הוא כבר רק עניין משפחתי ופרטי, אבל אין ברירה אלא להשלים עם כך שככל שהזמן עובר, וככל שמספר הניצולים החיים מתמעט, השואה מתרחקת, גם רגשית. זה תהליך בלתי נמנע, והוא עוד ילך ויחמיר. אני אפילו מרגישה את זה, בזעיר אנפין, אצלי, מאז שאמי נפטרה. זאת לא שכחה, אלא סוג של ריחוק. ייתכן שכך צריך: החיים בצל השואה אינם בריאים לשום אדם.

      הדור שלנו – הדור השני – אתה ואני ויתכן שגם מניפה, ועוד רבים אחרים, נחשף לשואה במנות מאוד גדושות. הילדות שלנו לא הייתה לגמרי נורמלית, אף שהורינו עשו מאמצים כבירים להשתקם ולקיים חיים נורמליים, ואף הצליחו בכך במידה לא מבוטלת. אנחנו כבר לא נשתחרר מזה. אם אנחנו מרגישים רוויה ומשתלים להימנע מלשמוע עוד – אין לחשוש שאנחנו מכחישי שואה. זו הישרדות, לא הכחשה, ומותר לנקוט אותה כשמרגישים שאי אפשר יותר. כאמור, אין חשש – אנחנו ספגנו די והותר.

      לפעמים נדמה לי שהנזקים האיומים של השואה מוסיפים ומחלחלים דרך הדורות. הילדים שלנו כבר מושפעים פחות מאתנו, אבל אני בטוחה שזה חלחל גם אליהם. אני חושבת שחלק מן השיגעונות של החברה הישראלית, כולל של הצעירים, קשורים בהשפעותיה. פשעים מסדר גודל כזה הם כמו חומר רדיואקטיבי שהולך ומתפרק לאיטו, אבל לא מתפרק לגמרי.

      אהבתי

    • כן, גם אני. וכאמור, נדמה לי שאני זוכרת שגם אמי חשבה כך. מאוד קשה לשפוט ולקבוע מה לא עשו בסדר. מן הכורסה שלנו הרי הכול נראה ברור, אבל בתוך הכאוס ההוא, אם הצליחו להציל בני אדם – זה חייב להיות דבר טוב, גם אם היה מלווה באמצעים מאוד בעייתיים.

      אהבתי

  5. טוב, את הדיון עם קנקן התה כתבתי בבלוג שלו.
    אני לא אצליח לשכנע אותו – והוא לא יצליח לשכנע אותי.
    אני לגמרי בצד שלך ושל "כמו מניפה".

    ולגבי החוטמיות:
    השנה זו הפעם הראשונה שאשתי שתלה שני שתילים כאלה. אחד במקום מוצל, השני במקום מוצף שמש. זה שבצל לא התפתח יפה – אבל זה שבשמש גדל וצמח עד מאד. הצמח גבוה ממני באופן ניכר, עם עלים גדולים – ועם פרחים מהממים בצבע בורדו עז. גם האופן שבו הוא מוציא את התפרחות קצת יוצא דופן: יש את עמוד התפרחת הראשי, עם פרחים שראשם בשמיים. אבל יש עמודי תפרחת משניים רבים, כך שהצמח מכוסה כמעט כולו בפרחים מרהיבים. אפילו לא ידעתי עד כה, אבוי לאותה בושה, שזוהי "חוטמית זיפנית". אבל עכשיו, הודות לאישתי, כבר אני יודע.

    אהבתי

    • קראתי את הדיון שם. אני לא בטוחה שאני מסכימה עם כל מה שכתבת – זה לא ש'נמאס' לי, וגם לא 'הלעיטו' אותי: זה פשוט היה נוכח, אפילו באוויר, בבית שבו גדלתי – ואני לא חושבת שהייתה ברירה אחרת. זה טבע הדברים, זה מה שקורה בחברות שעוברות טראומות מסדר גודל כזה. אבל אני מסכימה אתך שברצון להתחמק ממנת-היתר אין סכנה של חיזוק ההכחשה. האמת היא שהאויב הגדול ביתר של הזיכרון הוא הזמן החולף, ונגד זה אין הרבה מה לעשות. מפעלי החינוך וההנצחה יצטרכו להתארגן ולחשוב איך להעביר את הזיכרון הלאה – ונדמה לי שהם אכן משקיעים בזה מחשבה.

      אשר לחוטמיות – קראתי באיזה מקום שיש פרחים בצבעים שונים, אבל אני מכירה רק את הוורודות. זה הצבע השולט עכשיו, לזמן קצר, בשולי הכבישים (כביש 1 וכביש 6), והן אכן גבוהות ועשירות מאוד, ויפהפיות. שמן נורא בעיניי ומעלה אסוציאציות לא סימפטיות, ומוזר בעיניי שבחרו אותו דווקא בשביל פרח כל כך יפה.

      אהבתי

      • אישתי מטפלת בגינה שלנו כבר 25 שנים. במהלך השנים האלה, קיימת חזרה על מיני הצמחים הנשתלים בגינה. בסופו של דבר, כמות המינים והזנים במשתלות היא די קבועה. את החוטמיות היא קנתה במשתלה בתור "משהו אחר". לא באמת ידענו מה תהיה התוצאה הסופית של השתילים האלו, גם לא את צבעם של הפרחים. אני מניח, שהצמח בויָת. בחיפוש שערכתי בויקיפדיה ראיתי שיש צבעים שונים – למרות שרוב התמונות אכן מציגות פרחים ורודים. גם כתוב שם, שגובה הצמחים נע בין מטר אחד לשניים – והחוטמית שלנו גבוהה בהרבה. בכל מקרה, הפרחים ענקיים, בבורדו עז, ויש המון פרחים על צמח אחד. יש בויקיפדיה גם איזשהו הסבר לשם המגעיל שנבחר עבור הצמח שפורח כה יפה.

        אהבתי

        • כן, יש הסבר, אבל תמוה בעיניי שלצורך קביעת שם הפרח בוחרים בתכונה יחסית זניחה ומתעלמים מתכונות בולטות יותר. כמו השיטה המכחילה: יש סיבה לשם הזה שקשור בצבע הכחול – אבל התכונה הכי בולטת של השיטה היא שהפרחים שלה צהובים מאוד (:

          אהבתי

    • אכן. ומה שעצוב הוא שאפילו אין ממי ללמוד איך להתמודד עם זה טוב יותר כחברה. אנחנו די לבד בעניין הזה, וצריכים למצוא איכשהו את הדרך, ובינתיים אני ממשיכה להאמין שזה מחלחל גם לדורות הצעירים יותר – אם כי כל פעם פחות ופחות (אני מקווה).

      אהבתי

  6. אני כבר לא צופה בטלויזיה בערב יום השואה וביום עצמו,לא בגלל שאני חושב שלא חשוב לזכור אלא בגלל שכבר ספגתי עד כלות ואני מניח שאי אפשר לחדש לי. לא הייתי שותף וגם לא קראתי על דיבורים נגד יום השואה,בפיד שלי דווקא דיברו על ניצולי השואה החיים ועל אומללותם ועל העובדה שדרוש מעשה דראסטי כדי להזכיר את קיומם ולהכריח את מי שאחראי למלא את חובתו כלפיהם. אני מקנא בך על ידיעותייך בנושא צמחים וציפרים. אין לי מושג בהללו ואת מתארת אותם כל כך יפה שזה מקסים

    אהבתי

    • כדי לדייק: מה שראיתי בפיד שלי ובמקומות אחרים לא היה נגד הניצולים, אלא טענות שמטרתו של יום השואה כפי שהוא מתנהל עכשיו היא לספק תירוצים לטובת הכיבוש. אותי זה מעצבן שאי אפשר לדבר על הכיבוש בלי לקשור אותו ללא הרף לשואה.

      אין לי הרבה ידיעות על צמחים, אם כי השתפרתי קצת בעשר השנים האחרונות, מאז שאני מרבה בנסיעות לעבודה הרחוקה ורואה את הפריחות שנה אחרי שנה, לפי הסדר. תודה (:

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s