מגמות

השנה באמת יש פחות דגלים.  זו עובדה.  לא רק בפייסבוק כותבים על זה (לפעמים בשמחה של ממש),  אלא אפשר פשוט לספור ולראות.  אני תוהה אם ידו של עיתון הארץ בדבר:  אלון עידן שם אמנם קרא לקוראיו לתלות את הדגל למרות הסירחון ('לסתום את האף,  ולתלות'),  אבל גדעון לוי ענה שאי אפשר ('זה כבר לא הדגל שלי').  גם לא קיבלנו מהם השנה את הדגל כשי לקוראים,  בניגוד לנוהג בשנים הקודמות.  ראש המשפחה מגחך ואומר,  כמה אנשים בארץ כבר מושפעים מן העיתון הזה  –  וטוען שבטח התקלקל פס הייצור בסין ולא יובאו מספיק דגלים.  אבל האמת היא שנדמה לי שיש כאן איזו מגמה,  איזה מצברוח שנפל על רבים,  מסיבות כאלה או אחרות.  ציניות,  או ייאוש,  או אופנה.  ואולי אנחנו פשוט עוברים בהדרגה לעולם הדיגיטלי,  ומניפים (או נניף בעתיד) את הדגלים דווקא ורק שם.

איך שלא יהיה,  אני,  בדבקותי הרגילה במוכר ובקיים,  וכהרגלי בכל שנה,  תליתי את הדגל באותו מקום מחוץ לתריסולים,  כמה דקות לפני שהתחיל יום הזיכרון,  ואסיר אותו מן הסתם מתי שהוא לקראת סוף השבוע.  בינתיים אני נהנית לראותו מתנפנף ברוח הקלה מבעד לרפפות (ואפילו ניקיתי אותן אתמול מכל האבק של השנה החולפת). כך נהג אבא שלי וכך עושה אני,  ויגידו מה שיגידו.  ואת התכנים לסמלים שלי אני יוצקת בעצמי,  ולא אניח לפראי אדם כאלה או אחרים לקבוע בשבילי מה הם מסמלים.

*

קראתי הרבה על הטקס האלטרנטיבי של יום הזיכרון,  ועל האופן המכוער והאלים שבו הותקפו משתתפיו על ידי מפגינים היסטריים שמתנגדים לו.  אני דווקא מוצאת בטקס הזה הרבה היגיון,  משום שמנקודת מבט אובייקטיבית,  מרוחקת וקרה,  כל הצדדים של מלחמה הם קורבנותיה,  וכל שכול הוא שכול,  וכל צער הוא צער. הצרה היא שלא כל בני האדם מסוגלים להגיע לתובנות כאלה בדיוק כשהם שרויים עמוק כל כך בתוך הקלחת הרותחת:  עבור רבים מאוד נחוץ שיעבור זמן רב מאוד לפני שיתבוננו בזה כך.  אולי רק הדורות הבאים יוכלו. צריך להבין את חוסר היכולת הזה ולכבד גם אותו,  ממש כמו שמבינים ומכבדים את השכול של האויב.  לו היו שואלים אותי,  הייתי מציעה למארגנים לשקול לקיים את הטקס הזה ביום אחר בשנה. אבל הם לא שואלים אותי,  וגם לו היו שואלים לא היו מקבלים את עצתי,  ואני אפילו יכולה לנחש מה היו עונים. ניחא,  שיהיה כך.

*

נאומים של יום הזיכרון והעצמאות הם עניין מייגע.  אני בדרך כלל מרשה לעצמי לדלג עליהם  –  ממילא הקשב שלי בעניינים כאלה איננו משהו.  אבל אני צופה ברוב הטקסים, ולסיום ראיתי אתמול  –  כבכל שנה  –  גם את טקס הדלקת המשואות מהר הרצל.  אמנם הוא הולך ונעשה דומה יותר ויותר לאירוויזיון,  עם כל הפירוטכניקה, אבל זה העולם החדש, וככה זה מתנהל,  ומה לי כי אלין.  רק טקס הדגלנים והחלפת הדגלים לא השתנה הרבה,  ואני מחבבת אותו גם היום.  במיוחד אני מתבוננת בתימהון מחויך בכפפות של משמר הכנסת.  כפפות!(?!?)!  זה חגיגי כל כך וחמוד.  יפה בעיניי המאמץ שהושקע בבחירת המשתתפים ומדליקי המשואות ובניסיון להקפיד שיהיה ייצוג לכולם  –  לכל הקבוצות שחיות כאן בערבוב מופלא,  גם אם מייגע,  כל ימות השנה.  ושמעתי בחצי אוזן את יושב ראש הכנסת אומר שלא כל ימני הוא פשיסט ולא כל שמאלני הוא בוגד.  הוא כמובן צודק,  רק חבל שהממשלה המובלת על ידי מפלגתו אינה מקפידה על ההבחנה הדקה הזאת כל ימות השנה.  בכלל אם יבינו כאן ש'שמאל' ו'ימין' אינן מילות גנאי,  יש סיכוי שמצבנו ישתפר.

*

לסיום הערב הלכנו לגבעתנו הקבועה (בעירנו השטוחה כרקיק מצה,  אם להשתמש במטאפורה של קארין מיכאליס),  ששם יש לנו מבט פנורמי מרהיב על הזיקוקים.  מסתבר שעוד כמה וכמה מבני עירנו עלו על סוד הגבעה הזאת,  והמעקה שעליו אנחנו יושבים מדי שנה התמלא בצופים שממתינים לזיקוק המבשר הראשון.  כבר יש בינינו שם איזו אחווה  –  מתייעצים בעניין שעת ההתחלה הצפויה,  מחייכים אל האמהות מרוטות העצבים,  מנידים ראש בהסכמה לאיומי האבות ('אם זה לא מתחיל תוך עשר דקות,  אנחנו הולכים הביתה').  כל המשפחות הצופות בזיקוקים הן דומות,  אני בטוחה שגם טולסטוי היה מסכים אתי.
הזיקוקים היו מקסימים.

*

באמצע כתיבת הפוסט עבר כאן, ממש מעל לראשי וברעש מחריש אוזניים,  חלק מן המטס החגיגי.  לא הצלחתי לראות,  אבל,  הו אלוהים,  שמוע שמעתי.  הכלבה של השכנים מלמעלה נבחה שוב בבהלה.  ימים קשים עוברים  על הכלבים לאחרונה.  אבל ממחר יירגע הכול,  והחול ישוב.

*

חג עצמאות שמח!

מודעות פרסומת

26 מחשבות על “מגמות

  1. נדמה לי שכל הקוראים לתלות או שלא לתלות דגלים בעצמם תופסים טרמפ על תהליך שנובע מתהליכים אחרים לגמריה: עברנו פאזה. אנחנו פחות לאומיים ויותר אינדיבידואלים. נגמרו האידיאות הגדולות, המדינה קמה, היא שרדה את מלחמת העצמאות שספיחיה המשיכו עד 1973, וכעת היא מכילה ערב רב של אנשים ורעיונות, ואין יותר אחידות, לאומית או אחרת. בעיני זה דווקא טוב. יפה בעיני שאת משמרת את המנהג של אביך, וגם רואה את הכפפות של משמר הכנסת. לי הם מזכירות את הכפפות של הארנב מעליסה בארץ הפלאות, משהו אנכרוניסטי ומתוק.

    Liked by 1 person

    • מסכימה בעניין הפאזה החדשה, ואכן, היא לאו דווקא רעה: תם עידן התמימות. אולי הגיע הזמן. אבל מה שהיה מוזר בעיניי הוא שלמרות שהפאזה הזאת לא התחילה השבוע – הירידה במספר הדגלים הייתה דרסטית בהחלט ופתאומית (יחסית לשנה שעברה). אולי זה רק מקרה ותלוי בשכונת המגורים, אבל נדמה לי שגם ממקומות אחרים מגעים דיווחים דומים.

      אהבתי

  2. נראה שבזמן שכתבת את הפוסט דיברתי בטלפון עם בתי, כי בדיוק אז עברו שני מסוקים מחרישי אזניים בדיוק מעליכן….
    כידוע לך אני לא קוראת את "הארץ" וגם לא מרבה לשוטט בפייסבוק ובכל זאת בלי לדעת גם אני לא תליתי דגל השנה. בלי שמישהו אמר לי. משהו מנע בעדי לתלות דגל, כהרגלי, על שער הבית (וכבר כמה שנים שאני לא מתקינה גם על הרכב). לא יודעת להגדיר לך מה בדיוק.
    כי תחושתי היא עדיין ישראלית, ויהודיה, וגורלי עדיין קשור במדינה הזאת ובאנשיה – פראי אדם בחלקם או ברובם ככל שיהיו – והדגל עדיין מסמל עבורי משהו, ו"התקווה" עדיין מהווה חלק בלתי נפרד ממני….וגם אני כמוך צפיתי בטקסים אבל הצלחתי לדלג על רוב הנאומים או לפחות לשמוע בלי להקשיב.
    מה שמנקר בי כל הזמן הוא שזה לא מובן מאליו. זה שיש לנו מדינה, זה שיש לנו ביטחון יחסי (לעיתים יחסי מאד), זה שאנחנו חיים כפי שאנחנו חיים (ולא כמו שחיים בסוריה, למשל) – זה לא מובן מאליו. וכל מי שפוסל הכל, חשוב שיזכור זאת. כן, אני מאד מאד לא מרוצה מהממשלה ומאיך שהעניינים מתנהלים כאן. אבל אני לא רואה שיש לי ארץ אחרת, ואני לא רואה שאפשר בלי הצבא שלנו, ואני לא נגדו, אלא נגד חלק מהמשימות שמחייבים אותו לבצע. טוב, הסתכבתי
    עצמאות שמח עדה

    אהבתי

    • לא באמת הסתבכת, הסברת ברור, והרי אני רואה את הדברים באופן דומה. עניין הנפת הדגל תלוי בהרגשה, וכל אחד עושה כהרגשתו. אישית אני מפרידה בין מדינה, חברה, עם ואנשים מצד אחד – לבין ממשלה מצד שני. הממשלה הנוכחית היא רעה בעיניי, אבל, תהיה רעה ככל שתהיה, היא לא ממשלת נצח. יבוא יום וממשלה אחת תחליף אותה. המדינה שלי והעם שלי, אני מקווה, ימשיכו להתקיים – וזה מה שהדגל מסמל בעיניי.

      Liked by 1 person

  3. יש באמירה שלך שמי שאינו תולה דגלים ביום העצמאות הוא פרא אדם,ואני מוחה נגד הכינוי. המדינה הפקירה אוכלוסיות שלמות מאחריותה ועכשיו דורשת או מציעה שנפנף בסמליה בגאווה? הם מקדשים את איחוד ירושלים למשל,על מה הם מדברים בכלל?הם סופדים לחיילים שנהרגו,מכנים אותם גיבורים שמתו על קידוש השם,אין חרתות גדול יותר מהחירטוט הזה,איזה קידוש השם ואיזה נעליים. אז למה שאשתתף בשמחת אלה שמקדשים את המוות?בקיצור היטב הגדרת את טקס הדלקת במשואות אתמול,ארויזיון,לא נשאר כלום מהטקס הפשוט שבסופו היינו רצים מהסלון לחדר השינה של ההורים בבית הכרם לראות את אלומת הזרקורים שפילחה את השמיים מהר הרצל ואחכ את הזיקוקים. חג שמח

    אהבתי

    • אני לא לגמרי מבינה לפי מה קבעת שקראתי 'פרא אדם' למי שאינו תולה דגלים. הכינוי 'פרא אדם' התייחס לבריונים שמרשים לעצמם, בחסות הדגל וכאילו בשמו, לתקוף באלימות ולקלל את מי שאינו חושב כמותם (למשל בטקס שעליו כתבתי בפוסט). אני מכירה אישית אנשים שנרתעים מלהניף דגל כי לא נוח להם להשתמש בסמל שמשותף גם לבריונים הנ"ל – ומשהו מזה מובע גם במאמרים שאליהם התייחסתי בפוסט. לכן כתבתי שאני מקפידה לקבוע את מה שהסמלים שלי מבטאים בעצמי, ולא אניח לצל ולחבורתו לרוקן אותם מתוכן. ברור לי שאתה חושב אחרת, וזו זכותך – לא עלה בדעתי לתת לך עצות ולקרוא לך בשמות.

      אשר לכשלי הממשלה הנוכחית: אני איני רואה אותה בעין טובה יותר ממה שאתה רואה אותה, אבל אני לא חושבת שהחג והדגל הם דווקא שלה, גם המדינה אינה דווקא שלה. לכן החלטתי לתלות את הדגל כבכל שנה (וראה גם תגובתי לאמפיארטי למעלה). אני מכבדת גם את החלטתם של מי שהחליטו אחרת.

      אהבתי

  4. אין לי מושג מה עתון הארץ אמר לקוראיו כך שאני חושבת שראש המשפחה צודק וקיימת גם סיבה אחרת. יתכן שמה שכמו מניפה כתבה על העידן האינדיבידואלי צודקת, ואולי גם היאוש משפיע. אני הפסקתי לשים דגלים כי אני מרגישה שקבוצות מסויימת משתמשות בסמל הזה ללאומניות משיחית והדגל הפך אצלי למשהו שמעורר צמרמורת. ואין לי מושג למה התכוונת בפראי אדם. אסתי.

    אהבתי

  5. הייתי מקבלת עידכונים מהארץ בפסייבוק , ומחקתי עצמי משם, מאז אני נושמת לרווחה וכשאני רואה הכעסים עליהם בעיתונות אני שמחה שניתקתי את עצמי
    מי אמר שהעיתונות בארץ ובהארץ אינה חופשית עוד דמגוגיה

    אהבתי

  6. התעייפתי ככ מלקרוא את כל בעלי הדעות בעד ונגד כל דבר. מבחינתי, אם אני חיה במדינה (וזה בדיוק המצב) סמליה הם סמליי (לא נשמע עברית), הצלחותיה הצלחותי, טעויותיה טעויותי, התבהמותה התבהמותי, והתקווה להישרדותה תקוותי. וכן, אני מרגישה תערובת של ניכור מההווה עם פחד ודאגה עמוקה לעתיד. אני מזועזעת ממה שקורה בכל כך הרבה עניינים. אבל אם בחרתי להיות פה, להנות מהמערכות התומכות (והמתדרדרות) השונות אני לא יכולה להרשות לעצמי לומר שמשהו כאן לא שלי.

    אהבתי

    • אני לא מסכימה בסעיף ההתבהמות (על שני חלקיו), ובכלל חושבת שכדאי מאוד לחדד את תפיסת ההבדל בין ממשלה לבין עם/מדינה/חברה. זה לא אותו הדבר. פעם אמרו על האמריקאים שהם מאוד טובים בהבחנה הזאת, מה שמאפשר להם לתעב את הממשלה שלהם מצד אחד ולהיות פטריוטים נלהבים מצד שני. אני לא יודעת אם גם היום הם כאלה, אבל הייתי שמחה לראות יותר מהגישה הזאת גם אצלנו. הגישה של 'לקחו לי את המדינה'/'זו לא המדינה שלי יותר' איננה גישתי: לא לקחו לי כלום, ואני יכולה להשתתף בעיצוב דמותה בדיוק כמו כל אחד אחר (ואם יש לך זמן, ראי גם תגובתי למעלה לאמפיארטי ובעצם גם תגובותיי לאחרים).

      אהבתי

  7. כככל שחולפות השנים מורגשת המגמה של התמעטות מספר הדגלים. אם פעם תלינו דגלי לאום ודיגלוני חיל, תמונות של הנשיא, הרמטכ"ל וראש הממשלה (כי קבלנו אותם יחד עם העיתון) היום אנחנו תולים דגל יום לפני החג ולא כמו בעבר ששבוע שלם החגיגה הורגשה באוויר.
    אבדנו את ההתרגשות, השמחה, הפכנו לאפתים וחבל.
    בעבר ראינו את הזיקוקים מכל עבר, רמת השרון רעננה כפר סבא ואפילו געש ואילו עתה הבתים גבהו והעצים גם ומה שנותר הוא לבנות קומה מעל הבית שלנו, או לעשות מאמץ ולהגיע למרכז כדי לחזות בהם.

    אהבתי

    • אוי, נכון, הזכרת לי את התמונות! כנראה התבגרנו, והדורות הצעירים יותר בכלל מתבוננים בזה אחרת – לכן גם כתבתי על דגלים דיגיטליים, אני באמת חושבת שזה עוד יכול לקרות (:

      וגם הזכרת לי איך בילדותי כל כך פחדתי מרעש הזיקוקים שאבא שלי היה צריך להוציא אותי באוטובוס אל מחוץ לעיר כדי שלא אבהל (ובכל זאת נבהלתי). יש לי זיכרון ברור של אוטובוס שנוסע בערך באזור שלך ויש זיקוקים בחלון. היו ימים: אז הם רדפו אחריי, היום אני רודפת אחריהם (:

      אהבתי

  8. אמנם לא תלינו השנה דגל, אבל בגלל סיבה טובה: הדגל של שנה שעברה עדיין מתנוסס על השער. כך התנוסס משך כל השנה ויצא שהגענו מוכנים – עם דגל פרוש – ליום העצמאות הנוכחי. זה יותר עניין של עצלות מאשר הצהרה, העובדה שהדגל נותר פרוש משך שנה שלמה, אבל אני באמת רוצה להוריד את הדגל עם תום החג.
    מה קרה ברחובות אינני יודע. משמגיע יום כמו יום העצמאות, אני מקפיד הקפדה יתרה להסתגר בביתי. לא רוצה לעמוד בפקקים בכבישים העמוסים, לא רוצה למנגל על כל חלקת דשא פנויה. יש לי את הדשא הפרטי שלי – וגם עליו אינני טורח למנגל. פעם, לפני שנים, כן היה צוות של חברים קרובים יותר – ובעיקר קרובים פחות – שהיו מוזמנים אלינו ל"מנגל של עצמאות". לי נמאס מהמנהג הזה – ובכל מקרה, החבורה הספציפית הזו התפזרה לכל עבר. רק החברים הקרובים נותרו – ואכן נפגשנו למנגל, על הגג של חבר יקר. רק שזה היה בפסח, באווירה רגועה בהרבה…
    בטקס בהר הרצל דווקא צפינו. בעיקר בגלל חיבתה של אישתי לטקסים מעין אלה. ואכן, הקפידו לשבץ חיילים מכל קצות הקשת, לבנים, שחורים, וכל מה שבתווך. אני לא הצלחתי להסיר עיניי מחיילת אתיופית (אני מניח) שעמדה מאחורֵי מדליקי המשואות. בגרון יבש (היא כל הזמן בלעה רוקָה), בהתרגשות ניכרת, בשיניים צחורות, ובעיקר בעינֵי איילה כהות ופעורות – היא נראתה לי, כל הזמן, כדמות מצוירת בסרט של דיסני. באמת.

    אהבתי

    • אבל זה סידור חוסך טרחה כך, להשאיר את הדגל כל ימות השנה. רק שהוא מתמרטט קצת ברוח, בגשם ובשרב.
      הפקקים הם אכן צרה צרורה. ארץ קטנה ומכוניות בה הרבה (:

      אהבתי

  9. רציתי לתלות דגל השנה, אבל לא מצאתי אותו. ודווקא יש לי איפה שהוא דגל ישראל גדול ותפור מבד עבה, שאין לימושג איך הגיע אלי.
    פייסבוק שלי ממדר אותי מדיונים פוליטיים כך שלא הייתי מודעת לדיונים בנושא הדגל. אני גם לא קוראת הארץ, אז בכלל.

    אהבתי

  10. אני לא קוראת ולא מתייחסת לאף אחד בעניין הדגל
    ואני תולה כבר ביום השואה ומורידה אותו רק אחרי יום ירושלים.
    תליית הדגל לא אומרת שטוב במדינה מכל מיני בחינות
    הדגל הוא סמל של המדינה שלי כישראלית.
    את המטס ראיתי בחלקו והצלחתי אפילו לצלם חלק ממנו .
    לא יצאתי לראות זיקוקים השנה . הם ברחבת העיריה וצפוף שם מאוד ואני לא אוהבת את הרעש שלהם ( נדמה לי שכבר דברנו על הנושא בשנים שעברו)
    ואגב; אצלנו כמדומני היו יותר דגלים מאשר בשנה שעברה.

    אהבתי

    • בענין המטס – מתברר שמה ששמעתי מעל לראשי בזמן כתיבת הפוסט היה רק איזה שלב מקדים. מאוחר יותר ניסינו לנסוע לכיוון חוף הים בתקווה לראות את 'המנה העיקרית' שלו, אבל כמובן נתקענו בפקק וראינו קצת רק מרחוק. הכי אהבתי את המטוסונים הקטנים שמתודלקים באוויר על ידי מטוס-האם. לא יכולתי שלא לחשוב על אמא ברווזה וברווזוניה שמהדסים בעקבותיה 🙂

      אהבתי

  11. אני כבר חש מזה מספר שנים במגמת ירידה בהנפת הדגל בבתים ובמכוניות (לפחות באזור ירושלים). אני חושב שהירידה בהתיחסות הציבור לסמלי המדינה ולטקסיה משקפת משהו עמוק . אולי משקף שבר ביחס האזרחים זה לזה ואל המנהיגים.
    עצוב לי.

    אהבתי

    • ייתכן שיש כאן גם עניין של התבגרות יחסית לעידן התמימות (כמו שמניפה הציעה למעלה) – שזה לא בהכרח דבר רע. אבל נראה שזה יותר מזה, וקשור באמת גם להתייחסות למדינה ולהנהגה. שזה חבל בעיניי, כי מדינה והנהגה הם שני דברים שונים לגמרי: הנהגות באות והולכות, אבל המדינה, לפחות בשאיפה, נשארת.

      אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s