ביער ביער

מאתמול אני חמות.
כלומר,  בעצם,  כנראה חותנת.
כלומר, העברית המקראית הקפידה להבחין בין הורי הכלה להורי החתן,  וקראה לראשונים חותנים ולשנִיים חמים.  אבל חז"לינו בלבלו את היוצרות וקראו לאלה וגם לאלה חמים,  ונדמה לי שזה יותר קל ונוח.  אז לפחות במובן החז"לי אני גם חמות,  כנראה,  ולא רק חותנת.

הכלה הקטנה הייתה יפהפייה ולא יכולתי להסיר ממנה את עיניי.  גם היא וגם החתן היו חמודים להפליא.  מזג האוויר היה לטובתנו,  על אף התחזיות הקשות.  בשבועות האחרונים למדתי ביסודיות את אתרי החיזוי השונים,  ורוחי הלכה ונפלה מיום ליום:  חתונה בחוץ,  ביער,  בצהריים,  בערב שבועות,  באזור השפלה  –  זה מתכון לצרות מטאורולוגיות.  שטחתי אפוא את תחינתי בפני כל האלוהויות האפשריות בתקווה שאם לא יועיל לפחות לא יזיק,  ובסופו של דבר התרצתה כנראה אחת מהן ואמרה,  נו,  טוב,  תפסיקי כבר לבלבל את המוח,  נסדר לך מזג אוויר תקין,  עם צל מנחם ורוח קלה בין האורנים.  בלי קשר לאלוהויות,  גם המאווררים החזקים עבדו יפה ותרמו את תרומתם,  שנאמר,  אלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו.

לכבוד האירוע נשלחתי אחר כבוד למספרה ביום שלפני. לא הייתי שם מאז שאמי נפטרה והפסיקה להשגיח עליי,  אבל הפעם אמרה הכלה הקטנה,  אם תעשי פֶן יהיה לך יותר קל לאסוף את השיער.  אמרתי לה,  אבל אני תמיד אוספת אותו בלי בעיות,  גם בלי פן.  אבל היא ענתה בנחישותה האופיינית,  זה רק נדמה לך שאת אוספת אותו.  שאז החלטתי שמוטב לי לשתוק ולהישמע להוראות,  והלכתי ועשו לי פן, ובינתיים הודיתי לגורלי הטוב על שלא דרשו ממני גם לצבוע שיער,  שזה פרוייקט שגדול בהרבה ממידותיי.

מובן שבבוקר האירוע כבר חזרו שערותיי הסוררות להסתלסל כדרכן בקודש,  ושוב נראיתי כמו עיזה פזיזה (במלעֵיל).  אבל המאפרת של הקטנה הושיבה גם אותי על כיסא הכבוד ועשתה כמה תיקוני-פֶן,  ואז הוסיפה גם כמה צבעי פנים,  ריסים ושפתיים,  וכולם נשבעו שזה איפור מאוד צנוע ומאוד קצת,  אם כי,  כמאמר חז"ל, I beg to differ .

לא משנה.  זו הייתה תרומתי הכמעט-יחידה לטקס,  והשתדלתי לעמוד בה בגבורה.  החתן והכלה ארגנו הכול בעצמם,  והפליאו מאוד לעשות.  היות ששניהם פרוגרסיביים מאוד בדעותיהם,  לא היה בחופה שלהם רב,  אלא רק חבר צעיר שהגיע במיוחד מלימודיו בפריז וניהל את הטקס ביד רמה ובשכל ובטעם טוב. הכול היה במידה הנכונה:  לא רציני מדי ולא בדחני מדי,  ולא דתי מדי ולא מזלזל במסורת,  וגם לא ארוך מדי ולא מייגע מדי  –  ואיכשהו הצליחו לצקת לחופה הקטנה הזאת תוכן ומשמעות ויופי,  אף שלא נערכה באופן המקובל.

אז שוחרר הקהל לאכול ולרקוד בצל האורנים,  ואני צפיתי בפליאה מהולה בהערצה בצעירים הבלתי נלאים הללו,  שרקדו ורקדו ורקדו עוד ועוד באמצע הצהריים,  ולא אמרו די.

וככה,  אחרי חודשים ארוכים של הכנות ותכנונים והתרגשויות,  עבר הכול מהר כחלום,  והשאיר בעקבותיו רק שובל ארוך של זיכרונות נעימים ותמונות שעוד יגיעו.

וככה הפכתי פתאום לחמות.
או חותנת.
Whatever .