על הדלת הפתוחה

אז עכשיו הסערה בעניין הקוד האתי של האוניברסיטאות.

ברור שזה בעייתי מאוד כשקוד אתי של האקדמיה מוכתב מלמעלה,  במקום שייקבע על ידי המוסד עצמו,  על דעת מי שמלמדים בו.  יחד עם זאת גם אי אפשר להתעלם לגמרי מנסיבות שבהן החופש האקדמי מנוצל לרעה.  במיוחד אני זוכרת את הסיפורים הרבים שהסתובבו אצלנו בזמנו על מרצים שמדגימים בעיות בתחביר בעזרת משפטים מסוג 'חיילי צה"ל הרגו ילדים פלסטינים'.  אני זוכרת שסטודנט סיפר לי פעם, שברגע שמתחילות הדוגמאות האלה הוא קם ויוצא מהשיעור,  ולא משום שהוא שייך לצד ההפוך של המפה הפוליטית,  אלא משום שהשימוש הזה מקומם אותו. ואני גם זוכרת היטב תלמידים שהלינו שאינם מעזים להביע את דעתם בשיעור מסוים,  כי היא מנוגדת לדעת המרצה ולדעתם של רוב היושבים בקהל.

חשבתי פתאום על הדוגמאות שאני נותנת בשיעורי תחביר.  כשאני צריכה להדגים משפטים,  נושאים,  נשואים ומשלימים,  אני נדרשת לאמירות מסוג 'הילד הרעב אכל את התפוח הירוק'.  ואני באמת תוהה מהו הדבר שגרם לבלשנים מכל הדורות להזדקק דווקא לתפוחים ירוקים,  ואני אפילו לא אוהבת תפוחים,  משום צבע.  היה לי פעם מרצה שהדגים מבני משפט בעזרת 'אנשים שאכלו גבינה לבנה'.  הוא נהג להתלוצץ שתלמידיו תמיד משוכנעים שהוא מאוד אוהב גבינה.  לא יודעת אם אהב או לא.  לא משנה.

אני לא מאמינה שהקוד המוצע הזה יתקבל על ידי האוניברסיטאות,  אבל גם כך הוא עלול להשפיע את השפעתו הרעה.  ספק רב אם יוכל לתקן את הדברים שדווקא כן מצריכים תיקון.  כמו הרבה עניינים אחרים,  הוא דומה יותר מכל לפיל שמטייל בחנות חרסינה ושובר מוצגים על ימין ועל שמאל.  כי הרי לא את תוכן הלימודים צריך לתקן,  אלא את הגישה המאמינה שהבעת דעה באופן פרובוקטיבי היא שיטה מועדפת עבור גירוי למחשבה.  ואת זה בין כך ובין כך אי אפשר להניח לממשלה להכתיב.  בוודאי לא לממשלה הנוכחית,  שלא התברכה בחוש מידה ובמתינות ובטעם טוב,  ושיש לה כל כך מעט לומר למשל על מה שרבנים מסוימים מלמדים בישיבות מסוימות,  ועל כן לא ברור מדוע 'חופש המחשבה' כל כך מטריד אותה דווקא בהקשר האוניברסיטאי.

כפי שכתבתי הבוקר בתגובה בבלוג של אבו אלמוג,  נראה לי שמה שחשוב בהוראה הוא היכולת לפתוח בפני תלמידים את הדלת ולהניח להם להחליט אם הם נכנסים דרכה או לא.  וצריך לדעת מראש שיש מספר לא מבוטל של תלמידים שדווקא לא ייכנסו  –  אבל תמיד יהיו כאלה שכן.  ואלה אינם זקוקים לדעות שיונחתו עליהם משום כיוון,  אלא לשאלות קשות שיישָאלו על כל דעה.  והשאלות,  כפי שכתבתי שם,  חשובות בהרבה מן התשובות.  ואת זה שום קוד אתי לא יכול לאסור.

מודעות פרסומת

25 מחשבות על “על הדלת הפתוחה

  1. צודקת לגמרי. ובכלל, כל הניסיונות האלה להכתיב את המה ואת האיך…..אני היחידה שמתחילה ממש לפחד שמנסים לצמצם ולפגוע בדמוקרטיה ובחופש האישי?
    ובכל מקרה התחברתי בעיקר לסוף: תלמידים זקוקים לשאלות שייגרמו להם לחשוב. לו כולם היו מכניסים הרבה יותר סימני שאלה מאשר כל סימני הקריאה האלה שלהם, היה יותר טוב

    אהבתי

  2. אני חושבת שאין להמנע מכך שמרצה יבטא את דעתו. הבעת דעה איננה כפייה.
    הנושא של הקוד האתי התחיל מבנט. כנראה שלימין יש רצון למנוע הבעות דעה וזאת משום שלדעתם הרוב באקדמיה שמאלני.
    יתכן שזה אכן כך ואותי זה לא מפליא.
    אסתי

    אהבתי

    • כשמדובר בשיעור במדעי החברה, המדינה ודומיהם, וגם בחלק ממדעי הרוח, אין כמעט אפשרות שלא יביע את עמדתו הפוליטית, או לפחות שאפשר יהיה לנחש מהי, ואין סיבה למנוע זאת.
      בשיעורי מתמטיקה או בלשנות, לעומת זאת, זה לא נחוץ, והמרצה יכול לוותר לגמרי על הבעת דעתו בזמן השיעור, גם בלי קשר לקוד שיוטל עליו או לא.

      אהבתי

  3. רק רציתי להגיד, שאהבתי את מה שכתבת כאן – ועוד יותר את מה שכתבת אצל אבו-אלמוג.
    לא ממש מובן לי, מדוע אסא כשר כשיר לכתוב את הקוד האתי של צה"ל – ולא כשיר לכתוב את הקוד האתי של האקדמיה.
    ברור, שעולה מהרצון לכפות קוד אתי, ריח של בנט ושל משטרת מחשבות. אבל זה ממש לא אומר, שאסור להחיל קוד אתי על האקדמיה. ניתן להתווכח לגבי תוכנו המדויק – ועדיין אין רע בעצם הרצון לכתוב ולהחיל קוד כזה. האקדמיה איננה שונה ממגזרים אחרים, למרות שנעים לה לחשוב שהיא אחרת: אליטיסטית, חכמה מכולם, חפה מכל מגבלה – ומה פתאום שמישהו יגיד לה כיצד לנהוג. לטעמי, היא בעיקר יהירה. וכן, ברובה מאד שמאלנית. כמו שיש את הדוגמה של עדה יונת – קיימת גם הדוגמה של ישראל אומן. מדענים מבריקים, זוכי פרס נובל – שאוחזים בדעות פוליטיות מנוגדות. מה שמלמד, לטעמי, שהעובדה שמישהו הוא מדען ואקדמאי מבריק – אין פירושו שהוא גם הוגה דעות פוליטי מבריק. ולכן, אין להקנות חשיבות מיוחדת לדעתם הפוליטית של אנשי אקדמיה.

    אהבתי

    • תודה. אחד אחד:
      יש גם הרבה מאוד השגות על הקוד האתי שאסא כשר חיבר עבור הצבא.

      אפשר שכל אוניברסיטה תחבר בעצמה את הקוד האתי שלה: זה לא יוכתב על ידי הממשלה, אלא יוחלט על ידי סגל ההוראה. יגיעו ביניהם להסכמות כאלה ואחרות על מה שראוי ומה שלא. ברגע שזה מגיע מבנט, שהוא שר בממשלה (גם אם הוא ראש המל"ג), זה בעייתי.

      בקורסים שקשורים במדעי המדינה והחברה ודומיהם, גם אם המרצה אינו 'הוגה דעות פוליטי מבריק', אין בעצם מנוס מניהול דיון פוליטי בכיתה. השאלה כמובן איך מנהלים אותו. זו שאלה שתלויה באופי, בטמפרמנט, באידיאולוגיה – וגם בניסיון.

      אהבתי

    • ודאי שהאקדמיה שונה ממגזרים אחרים, כי היא, בהגדרה ועל פי תפקידה, חוקרת. משמע חושבת. מכאן שאם תגביל את החשיבה, המחקר וההוראה הכרוכה בהם של האקדמאים בכל דרך שהיא תהפוך אותה ל'לא אקדמיה'. דווקא הדוגמאות שהבאת מעדה יונת ועד ישראל אומן מעידות שהאקדמיה מכילה אנשים בעלי דעות פוליטיות שונות, והם הגיעו כל אחד מהם להישגים מופלאים בגלל חופש המחשבה והדיבור האקדמאים. שלא תחשוב שאפשר להגיד לחוקרים מה מותר ומה אסור להגיד ועדיין לאפשר להם לחקור ולפרוץ דרך בתחום הצר שלהם. כמובן, סטודנטים צריכים להיות חכמים מספיק כדי להבחין בין דעות פוליטיות של האקדמאים ובין עניינים הקשורים לתחום התמחותם. לחשוב, קוראים לזה. אבל אם תסתום להם את הפה בכל נושא שהוא זו הדרך ליצור את האקדמיה הצפון קוראנית.

      אהבתי

      • גם המשטרה היא "בהגדרה ועל פי תפקידה, חוקרת". אלו סתם מילים.
        לטעמי, בפועל מדובר על סקטורים שנהנו מפריבילגיות שונות, ועתה מתנגדים כשמנסים לקחת אותן מהם. אין שום הבדל בין פקולטות שמאלניות בהגדרה במדעי הרוח/החברה באוניברסיטת בן גוריון ובאוניברסיטת חיפה – לבין זעקות השבר של בית המשפט העליון. אלו גם אלו התרגלו שהם יכולים לעשות כל מה שהם רוצים, ועכשיו מנסים להצר את צעדיהם. לא סביר, לטעמי, שמרצים שמאלנים יתמכו ב – BDS ובחרם אקדמי על המוסד שממנו הם מתפרנסים. באותו האופן לא סביר בעיניי, ששופטי בג"צ יבחרו רק את השופטים עם אותה האג'נדה – ושבראש ההרכב יעמוד שופט לא הכי מוצלח, רק כי הוא הכי זקן ו"הגיע תורו".
        לטעמי, עדה יונת היתה מגיעה לריבוזומים שלה גם אם לא היתה מביעה דעות שמאלניות. אותו הדבר לגבי ישראל אומן ודעותיו הפוליטיות ההפוכות. אני הייתי מפרק את המשפט שלך "בגלל חופש המחשבה והדיבור האקדמאים" לשניים. על חופש המחשבה קשה לשלוט. על חופש הדיבור אפשר לשלוט. ברור לי, שאת מנסה ליצור זיקה בין השניים – זיקה שאני כופר בה. אפשר להיות אקדמאי פורה גם בלי לקרוא להטלת חרם אקדמי על ישראל. ומותר לאסור על מישהו לצאת בגלוי, בפומבי ובחו"ל – נגד המוסד שבו הוא עובד ושמספק לו את פת לחמו.

        אהבתי

        • ודאי שלא נסכים, אבל תרשה לי לחדד (למרות שאתה הקוץ): אכן גם המשטרה חוקרת. אבל האם אני באמת צריכה לאיית לך את ההבדל בין חקירה משטרתית, מטעם ולטעם, עם מטרה מוגדרת ומסוימת, לחקירה הפתוחה והחופשית של האקדמיה? החקירה האקדמית לא אמורה לשרת מטרה, היא באמת נועדה להרחיב את תחום הידע האנושי התיאורטי כמטרה בפני עצמה. ולכן אני מסרבת לכל צורה וסוג של רסן מחשבתי או דיבורי, עם או בלי קשר לתחום המחקר.

          אהבתי

          • קראתי, ולא ממש השתכנעתי. ראי נא, את מנסה לשכנע אותי שהאקדמיה היא "משהו אחר". יתכן, שחלק מהאקדמיה הוא משהו אחר. אבל חלק גדול ממנה הוא אותו הדבר, שאנו רגילים לראות במקומות אחרים: אנשים שמתבגרים. אנשים שמאבדים את הלהט ללמד. אנשים שמאבדים את הלהט לחקור. אנשים שהתישבו על הכסא לפני עשרות שנים ועכשיו מסרבים לפנות אותו. גם באקדמיה, כמו בבית המשפט העליון, יש את ה"סניוריטי" הזה.

            אבל זה רק חלק אחד של הסיפור. החלק השני נוגע במה שאת קוראת "הרחבת הידע האנושי". ובכן, אני לא מזלזל בידע, באמת שלא. מצד שני – לא כולו באמת חשוב. אנסה להסביר למה אני מתכוון. בואי ניקח לדוגמה את אבו-אלמוג. הוא וה"מילט" שלו. מה הוא כותב בעצמו? "…במידה שהסבל שהעיסוק האינטנסיבי בשיטת המילט, שרובם של הסובבים אותי רואים בו מטרד מעיק, גרם לה." זה לא סתם המוני העם שרואים במילט מטרד מעיק. אלו "רובם של הסובבים אותו". מיהם אותם סובבים? אם זה "רובם" – ניתן להניח: בני משפחה, עמיתים לעבודה, עמיתים לאקדמיה. במילים אחרות: לאף אחד לא אכפת מהמילט. אף אחד לא מתעניין. "אלפי השעות שביליתי במחקר משפטי – פילוסופי – היסטורי – פוליטי בארבע השנים האחרונות" הן, בעיקר, בזבוז זמן. מה שנראה כה רב חשיבות ורב משמעות לגל אמיר – הוא חסר משמעות בעיניי העולם. אני מניח, שהוא לא היחיד. יש עוד רבים באקדמיה שטורחים על עניינים ברומו של עולם, לדעתם. והעולם אדיש.

            "סתם" ידע זה נחמד, אבל העולם מתעניין בהשלכות של הידע. אם ניקח לדוגמה בלוגרית אחרת, את אמאל'א, אני חושב שאצליח להסביר את כוונתי: סתם ידע על קיפודי ים זה נחמד – אבל לא הרבה יותר מזה. לעומת זאת, אם באמצעות הבנת מבנה שלד הסידן של הקיפודים יצליחו למצוא תרופה לאוסטרופרוסיס – זה יהיה בינגו. אבל אין ערבויות. אולי את התרופה ימצאו ממחקר שונה לחלוטין, בכלל לא כתוצאה ממחקר על קיפודי ים. אבל לפחות עשויה להיות משמעות נוספת למחקר הזה. גם "סתם" לדעת דברים חדשים על קיפודי ים נראה לי, בבערותי, שווה יותר מאשר לדוש באירועים היסטוריים ישנים שכבר דשו בהם מכל הכיוונים וכבר לא באמת מעניינים אף אחד. גם "פריצות הדרך המדהימות" כבר לא נראות לי ככאלה, כשדשים באירועים היסטוריים, למשל.

            עוד משהו: האקדמיה לפעמים תפקידה רק להעביר ידע לדורות הבאים. אם מישהו מלמד בלשנות, כמו עדה, או פיזיקה, או כל מיני דברים אחרים – בלי לעסוק במחקר פעיל – זו מטרה ראויה בפני עצמה. לא בהכרח הרחבת הידע האנושי – אלא שמירה על הקיים. גם זו מטרה ראויה ביותר. וכל האנשים האלה הם גם "אקדמיה". והם אנשים רגילים, שיכולים לעבוד – כמו כל אדם אחר – תחת קוד אתי מתאים. כמו שעדה עצמה אומרת כאן, בהמשך, "אני מקבלת משכורת כדי ללמד ענייני תחביר, לא כדי לדון בדעותיי הפוליטיות". כל כך פשוט, כל כך נכון.

            מה שקורה, לדעתי, הוא שה"ליכוד" הבין – באיחור קל של 40 שנים – שהוא בשלטון. ושהוא אכן יכול לנסות ולשנות בכל מיני מקומות שנחשבו מסורתית למתחמים מבוצרים: בית המשפט העליון, התיאטרון, האקדמיה. בכל אותם מקומות, שהשמאל המשיך לשלוט בפועל. אני לא רואה בכך דבר שכולו רע. אני גם רואה, שזה קיים גם במדינות אחרות: בארה"ב התנהל מאבק על מינוי שופטים חדשים לבית המשפט העליון בשלהי כהונת אובאמה. כל צד רוצה למנות שופטים שמתאימים להשקפת עולמו – מתוך ידיעה ברורה, שהדבר ישפיע על השנים הבאות. על העתיד. ולכן אלו טענו שאובאמה אכן רשאי למנות – ואלו טענו שיש להשאיר זאת למחליפו בבית הלבן.

            הבעיה היא לא תמיד במהות, אלא ב"איך", בנִראוּת. צריך היה לסגור את רשות השידור המסואבת, המושחתת, הבזבזנית – אבל לא ככה. יש מקום לשינויים גם בבג"צ, באקדמיה, בתיאטרון – אבל לא ככה. לא כשכולם מתנהלים בעדינות של פיל בחנות חרסינה. לא, כשהתאווה הבסיסית של השלטון – לכסף ולכוח ולהשפעה – כל כך גלויה וחשופה.
            לא, כשבכלל לא אכפת לשלטון מהאזרחים.

            אהבתי

  4. … "לו כולם היו מכניסים הרבה יותר סימני שאלה מאשר כל סימני הקריאה האלה שלהם, היה יותר טוב." כל כך נכון.
    הבעת דעה אינה כפיה אך יהיו כאלה שירצו לרצות את המרצה (להתנחמד) מאינטרסים אישיים וימנעו מהבעת דעתם האישית ותמיד יסתובבו בתחושה של איחסה כיוון שמסתירים את האמת שלהם.
    אני מעזה לחשוב שלא מעט שמאלנים, הם כאלה רק בכדי להשתייך למחנה "הנכון".

    אהבתי

    • מסכימה מאוד בעניין סימני הקריאה והשאלה. כזכור, סימן הקריאה הוא אחד מאלה שאני נוטה להימנע מהם באופן גורף, כנראה בשל אופיי הפושר מדי.

      אשר למחנה ה'נכון', קשה לי לשפוט. אני חושבת שרוב השמאלנים מרגישים שהם במחנה מוקצה מחמת מיאוס. אני לא ממש מרגישה כך, אבל אני חוששת שעל זה הם יאמרו שזה משום שאינני ממש שמאלנית.

      אהבתי

  5. התחלתי במחשבה שסוף סוף כתבת משהו שאני אתנגד לו נחרצות. אבל סיימתי בהנהון נמרץ. למה אני מתנגדת? אני לא מסכימה שהעובדה שיש 'ניצול לרעה' של החופש האקדמי אומרת שצריך ל'טפל' בזה על ידי פוליטרוקים שיעירו הערות בתיק האישי של המרצה. חופש אקדמי כשמו כן הוא, ואי אפשר לקבוע לו כללים וגבולות. כן. גם אם עושים בו שימוש לרעה. מצטערת אם יש מרצים שמדגימים מבנה תחבירי על ידי משפטים כמו זה שציטטת, אבל מותר להם. מגעיל אמנם, אבל מותר. אני לא אומרת שאפשר לומר הכל. אלא שהחוק כבר קבע את הדברים שאסור לומר: הסתה, הטרדה מינית. נניח אם מרצה היה משתמש במשפט: ראש ממשלה טוב הוא ראש ממשלה מת, או: אישה היא יצור נחות היה אפשר לטפל בעניין עם כלים שכבר קיימים בחוק הקיים, להגיש נגדו תלונה על הסתה או הטרדה. אגב, היה פעם מרצה שעסק בהיסטוריה צבאית שהעביר קורס שלם על הנחיתות המובנית של נשים(!). ולא עשו לו כלום. הדבר היחיד היה מחאה של נשים נגדו, ואני תוהה אם היום קורס כזה היה עובר בעקבות כללי ההטרדה החדשים.
    'קוד אתי' אקדמי כזה או אחר מיותר לגמרי בעיני, בין אם ממציא אותו פרופסור אחד, או רבים. את הבעיות הקיימות במחלקות שבהן יש 'סתימת פיות' משתמעת אפשר לפתור בדרכים אחרות ולא בהמצאת קוד מונפץ שמטרתו לישר קו עם אסא כשר או עם הבון טון השלטוני. ולגבי הפגיעה בתלמידים? ממילא אני לא חושבת שמשפטים ואמירות של מרצים לא משנים אף עמדה או דעה, בטח לא בצורה שכזו.
    מהפיסקה השניה ואילך אין בינינו שום מחלוקת. רק הנהוני הסכמה וחיוכים 🙂

    אהבתי

    • גם אני לא חושבת שיש לטפל בזה על ידי הכְוונה מצד בנט. ואכן מותר למרצים שהתייחסת אליהם, אבל – ובכן – זה לא אתי. הצרה היא שכמו תמיד מתאמצים אצלנו לפתור בעיות של התנהגות, תרבות וטעם טוב באמצעות חקיקה, או, למצער, באמצעות 'קוד', וזו טרחה לבטלה.

      הקורס שאליו התייחסתי בפוסט היה מפורסם בזמנו. לאחרונה ראיתי באינטרנט אזכורים בעניינו גם אצל אחרים. במקרה הספציפי הזה גם הצעתך (בבלוג של אבו אלמוג) שהסטודנטים יבחרו קורס אחר לא הייתה ישימה, משום שלמיטב זכרוני זה היה קורס חובה (עבור תלמידים של יותר מחוג אחד).אז ברור שלא נגרם להם נזק ממשי, ולא באמת יזיק לאנשים לשמוע דעות שאינן מקובלות עליהם – אבל שוב, אם מדברים על אתיקה, זה לא לגמרי אתי. ומן ההתרשמות שלי, זה גם לא כל כך נדיר. סטודנטים גם מתלוננים לא פעם שהציון שלהם תלוי בסוג הדעות שיכתבו בעבודות שהם מגישים, אבל את המידע הזה אני מעדיפה לקחת עם קמצוץ של מלח, משום שסטודנטים מייחסים לפעמים ציונים שאינם משביעים את רצונם לסיבות שאינן בהכרח קשורות לעניין.

      אהבתי

  6. כן, הכל נכון. אבל את יודעת, הכל פוליטי, נהוג לומר. וזה אכן כך. האם במשפט "הילד הרעב אכל את התפוח הירוק" אין הבעת דעה? מה, את חושבת שיש כאן ילדים רעבים? את מעדיפה תפוחי גרנד אלכסנדר בשל אבי המשפחה, ואת מעודדת צריכה שלהם דווקא? את משנה את הנרטיב שהאישה אכלה את התפוח קודם ? (: חירבשתי כמובן, אבל ברור לי שכמעט בכל דבר אפשר למצוא משהו שיעצבן מישהו. ואי אפשר לסתום לכולנו פיות.

    אהבתי

    • אבל השאלה בעיניי איננה אם זה מעצבן מישהו או לא, אלא אם יש לזה מקום בשיעור. אני מקבלת משכורת כדי ללמד ענייני תחביר, לא כדי לדון בדעותיי הפוליטיות – למרות שהרבה יותר כיף לי לדבר על פוליטיקה. אז כשאני מעבירה קורס על ההקשרים החברתיים של הלשון, או דנה עם תלמידים במבנה הטיעון במאמרים של יוסי שריד, יש סיכוי טוב שהדיון יגלוש לענייני חברה ופוליטיקה, וכבר היו דברים מעולם, גם בקורסים שלי – ונכון, הכול פוליטי. אבל כשאני מלמדת על מבנה של משפטים, אני מצמצמת את הדיון למבנה שלהם, ואם ישאל מישהו לדעתי בעניין ילדים רעבים, אגיד לו לבוא לדבר אתי על זה בהפסקה, כי אין לי זמן לעסוק בזה במסגרת השיעור. וזה לא משום שיש איזה קוד שסותם את פי: אני סותמת אותו בעצמי, תוך התחשבות בצרכים של השיעור ושל הסילבוס שבין כך ובין כך לא אספיק לעבור על כולו – ואני נוהגת כך כי זה הדבר הראוי והנכון בעיניי.

      אהבתי

  7. מנסה שוב
    האם קוד אתי מחייהלמישהו או שהוא בא רק להתמודד ולהציף בעיה בתורה מתואבתת ולא קנטרנית , שזה יפה בעיני אם זה מגיע ללא תכתיבים
    דיעות פוליטיות אפשר לשאול המרצה אחרי השיעור , בהפסקה
    אני לא אוהבת להיות קהל שבוי , היופי באקדמיה הוא חופש הבחירה של נושא הלימוד והמרצה , ואני מתנגדת להבעת דיעות פוליטיות שאותן בהחלט לא בא לי לשמוע על חשבון זמן השיעור
    לצען חידוד מחשבה פוליטית אפשר להקים שיעורים מיוחדים לכך למה לערבב
    גם שיר או זמר אני רוצה לשמוע בלי ללהתערבב עם דיעותיו בשביל זה יש במות כמו הייד פארק
    דיעות פוליטיות שלא במקומן יוצרות אנטגוניזם , התנגדות למרצה שיוצרים loose loose situation למרצה ולתלמיד
    קשה לי לראות מתמתיקאי משחיל את דיעותיו בשיעור מתמטיקה , מילה יש לה כוח ויש להשתמש בה בזהירות וכבוד ולא לנצל את המילוליות ולהציף במילים שלא במקומן

    אהבתי

    • למיטב ידיעתי הוא עוד מחייב אישור של ועדה זו או אחרת, ולא נראה לי שיש סיכוי שיאשרו אותו. וגם אם יאושר, הוא נראה לי יותר כהצהרת כוונות מאשר כחוקה. נראה לי שהמתנגדים לו בחריפות כזאת חוששים שהרוח שהוא משדר עלולה להביא לסתימת פיות, ובמובן הזה הם אולי צודקים. אבל ההתרשמות שלי היא שבפועל לא יקרה כלום, הסערה תתפוגג, והמצב יחזור לקדמותו.

      אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s