טוב ורע

(סיכום חלקי של מסע לקרואטיה)

מה שטוב בקרואטיה:

הרבה דברים.  בעיקר רצועת חוף ארוכה ביותר וצרה למדי המשתרעת לכל אורך המדינה,  מצפון לדרום (או להפך),  שההרים נשפכים אל תוכה.  היא צרה,  כי מזרחית לה עובר הגבול.  הים (במערבה) הוא הים האדריאטי,  שמהווה שלוחה של הים התיכון שלנו.  מערבית לו שוכנת איטליה (אבל לא רואים אותה).

הים האדריאטי יפהפה. אין סוף צבעים לו,  ואין סוף מראות.  הכחול שלו כחול מאוד,  כחול עמוק.  דומה שהוא יותר כחול מהים התיכון שלנו,  שנוטה לירקרק. סמוך לחוף פזורים איים רבים,  קטנים וגדולים,  אבל לא גדולים מדי.  חלקם מיוערים,  אחרים צחיחים כהרי הנגב. דומה שחלקם משמשים כשוברי גלים,  כי הרושם הכללי המתקבל הוא שהים עצמו רגוע למדי רוב הזמן. הירידה למים קשה בדרך כלל,  סלעית,  משופעת קשות,  חלקלקה,  ועוד צרות מן הסוג הזה.  אפשר לשכוח לגמרי מחול הים המעודן של חופי הארץ.  אבל יפי הים מחפה על הכול.

הים הוא המוטיב השולט בחלק הזה של קרואטיה  –  החל מן הנופים המרשימים,  עבור דרך אפשרויות השייט והרחצה,  וכלה במזכרות לתיירים,  הכוללות אינסוף צדפים ואלמוגים.

*

מה שרע בקרואטיה:

קרואטיה היא ארץ התורים.  אולי משום שבקיץ היא עמוסה בתיירים,  ואולי משום שהקרואטים לא ממש יודעים איך להתמודד עם העומסים בחוכמה. ואולי משום שלא אכפת להם.

בהיות קרואטיה אחת ממדינות יוגוסלביה לשעבר,  התייצבו גבולותיה לאחר מלחמת אזרחים עקובה מדם.  מזרחית לה שוכנות מונטנגרו ובוסניה-הרצגובינה (ואני מקווה שאני מדייקת:  אני חלשה מאוד בגיאוגרפיה.  וגם בהיסטוריה).  המעבר בינה לבין שכנותיה דורש,  מטבע הדברים,  בדיקת דרכונים בנקודת הגבול.  וכאן מתחיל הבלגן.

כי את רצועת החוף הקרואטית הצרה שתיארתי לעיל חוצה מובלעת קטנה,  בוסנית-הרצגובינית,  מצפון לדוברובניק.  מטרתה מן הסתם לאפשר גם לבוסניה-הרצגובינה מעבר חופשי לים.  אבל התוצאה של זה היא שמי שנוסע בקרואטיה מצפון לדרום,  או להפך,  חייב לעבור בדיקת דרכונים בנקודת הגבול שבכביש.  אפשר לעקוף אותה רק באנייה/מעבורת.

את הגבול הזה עברנו בקלות יחסית,  זה לא גזל הרבה זמן.  לעומת זאת,  כשחשקה נפשנו לעבור את הגבול בין קרואטיה למונטנגרו,  לא מאוד רחוק מדוברובניק,  כדי להגיע לקוטור בירת מונטנגרו,  עברנו סיוט לא קטן.  הקדשנו לטיול הזה יום אחד,  ואת רובו בילינו באוטו, בתור הארוך שהשתרך לקראת ביקורת הדרכונים:  שעתיים בדרך הלוך,  יותר משלוש שעות בחזור.  יש המדווחים על זמני המתנה ארוכים יותר.  ולא, אני לא מגזימה.

היה לי מספיק זמן באוטו כדי להביע בפני כולם את דעתי,  שהתיירים שמסכימים לזה הם מטומטמים (כולל אנחנו,  כמובן).  מבחינתי צריך במצב כזה להצביע ברגליים:  להסתובב מתוך התור כשזה עוד אפשרי ולשוב לאחור,  לדוברובניק,  ולוותר על קוטור.  שום עיר אינה יפה מספיק כדי להצדיק את היחס הזה לתיירים המבקשים לראותה.  אבל דעתי לא התקבלה.

וזה לא רק שם.  בפארק של אגם Plitvice (=פליטביצה),  למשל,  משתרך סמוך לכניסה תור של כחצי קילומטר (בעמידה) לצורך קניית הכרטיסים.  המאושרים שמגיעים לאשנב המכירה מגלים להפתעתם שממש בסמוך לו יש ביתן נוסף עם אשנב למכירת כרטיסים,  ושם כמעט שאין תור בכלל.  הסוד ידוע רק ליודעי ח"ן,  כמו גם למי שקוראים באתרי עצות לתיירים באינטרנט.   המצב הזה נמשך כך כנראה כבר די הרבה זמן,  והנהלת הפארק טרם מצאה פתרון שיאפשר לה להפנות את המבקרים לשני תורים בו זמנית.  למה?  ככה.  אולי חוסר אונים,  אולי חוסר יוזמה,  אולי זלזול ואדישות.  ואולי איזו שארית מן העידן הקומוניסטי למוד-התורים.

בכבישי אגרה צריך לשלם ביציאה.  בניגוד לכביש 6 שלנו,  אין מצלמות שמאפשרות את משלוח החשבון הביתה בדואר:  המכוניות היוצאות צריכות לעמוד בתור כדי לשלם.  בדרך כלל זה לא גזל הרבה מזמננו,  אבל פעם אחת,  ביומנו האחרון,  זה לקח לנו חצי שעה,  או קצת יותר.   וזה מלחיץ,  כי אי אפשר אף פעם לחשב את זמן הנסיעה המשוער:  נניח, צריך להגיע לטיסה,  ולוקחים את כביש האגרה המהיר,  ואז אולי יהיה תור גדול ביציאה ממנו,  ואולי לא.  תלך תדע.

אפילו התור ל- Check-in לטיסתנו הביתה מזאגרב התבלגן איכשהו יותר מכרגיל.  היינו הטיסה האחרונה בנמל הלילי הריק,  במטוס לא מאוד גדול.  הגענו בין הראשונים,  ונתקענו בתור הנ"ל במשך יותר משעה,  כך שעד שהגענו לדלפק כבר לא נשארו כרטיסים לכולנו יחד,  ועל כן פיזרו אותנו כאן ושם (אבל ליד החלונות! שזה מצוין). בצד נשארו מיותמים העמודים האלה עם הסרטים הכחולים שבעזרתם נהוג להסדיר את התור כך שכל אחד יעמוד במקומו:  משום מה איש מן האחראים בשדה  לא חשב להיעזר בהם,  והבלגן חגג,  במיוחד כשהם סגרו פתאום דלפק אחד ופתחו אחד אחר,  הרחק ממנו,  מה שגרם מיד לנדידת-עמים גדולה ומבוהלת.

*

אבל כדי לא להשאיר את הקוראים עם טעם מר בפה,  נשוב אל הטוב:

למרות התורים,  כמעט לא שמעתי את הקרואטים צועקים,  צופרים או מתרגזים.  כמעט תמיד מחכים בשקט גמור.  יש זמן,  מה בוער? וחרשנו כמעט את כל כבישי המדינה,  ולא ראינו אף תאונת דרכים:  הם כנראה נוסעים  בזהירות.  והכבישים עצמם  –  אף שרבים מהם אינם 'כפולים',  ועל כן הם איטיים ותכופות פקוקים    –   מתוחזקים היטב,  וחלקם בנויים לתפארת,  עם מנהרות מרשימות וגשרים יפהפיים.  ויש עוד דברים טובים נוספים,  שעליהם אולי אכתוב בפעם אחרת.

והים,  כמובן.  הו,  הים.  וההרים היורדים אל תוך מימיו,  ועיירות החוף העתיקות שלחופו. ורחובותיהן הצרים,  המפותלים,  העולים-ויורדים,  עם המרפסות החינניות והתריסים הצבעוניים. והשחפים הדואים מעל לכל זה.

וחוץ מזה,  יש בקרואטיה רקפות באוגוסט.  זה כבר אומר הכול,  ואין צורך להרחיב.

 

רקפות קרואטיות גיורא

רקפות בפארק Plitvice – צילום באדיבות ראש המשפחה

 

רקפת קרואטית גיורא

וגם בודדת. כנ"ל.

מודעות פרסומת

28 מחשבות על “טוב ורע

  1. סיפור כמו זה של התור ולידו האין תור מזכיר לי חוויות דומות מחו"ל. המסקנה שלי היתה שאנשים אוהבים לעמוד בתור, בניגוד לישראלים החצופים שקודם כל מחפשים איך אפשר לעקוף אותו. זה כאילו שאם יש תור עומדים בו. בשקט, בלי להתלונן. ורק אחרי שמגיעים מגלים למה בדיוק התור הזה נועד.

    אהבתי

    • הפרשנות של 'אוהבים לעמוד בתור' נראית לי קצת far-fetched, אבל תלכי תדעי, אולי. בתור הספציפי ההוא הייתה אישה גרמנייה שהתחילה לצעוק עלינו מאוד משום שהנחנו לאחד מאתנו לקנות את הכרטיסים עבור כולנו: לטענתה, כל אחד (כולל קשיש, תינוק וכלב, מן הסתם) צריך לעמוד בתור בעצמו עבור כרטיסו האישי והפרטי. מן הכעס שלה הסקתי שהיא כנראה לא מאוד אהבה לעמוד בתור – והיא אפילו לא הייתה ישראלית (:

      אהבתי

  2. יתכן שבגלל שנסעתי בתקופה פחות מתוירת לא חוויתי את מה שאת חווית, הוקסמתי מצבעו של הים, אח איזה צבע…
    קרואטיה סלובניה הן מהמדינות שהייתי שמחה לשוב ולטייל בהן.
    במונטנגרו לא זוכרת משהו ספציפי אבל ייתכן שאלה אותות הגיל. הייתי צריכה לכתוב את רשמי 🙂

    אהבתי

  3. לאחר שקראתי את תגובתך למניפה, אני מבינה למה משתרכים להם התורים.
    הזכרת לי בדיחה על רוסים שרואים תור ארוך ומיד עומדים ומחכים, כי מי יודע מה יש בקצהו.

    אהבתי

    • קרואטיה הייתה פעם חלק מן הגוש הקומוניסטי, אולי בכל הקשור לתורים זה נותן את אותותיו בה עד היום.
      ומסכימה בעניין צבע הים. בכל רגע יש לו צבע אחר – ובכל זאת שונה מאוד ממה שאני רגילה מהים 'שלנו'.

      אהבתי

  4. בשביל הים והרקפות
    כנראה שהיה כדאי
    ( בכל מקרה נראה לי שבחו"ל יותר סבלנים בענייני תור ,למרות שהייתי פעמים ספורות בחו"ל)

    אהבתי

  5. באוגוסט יש תורים ארוכים בכל האתרים המתויירים באירופה כולה. אני זוכר את זה בטיולים עם הילדים בברצלונה, ואפילו את התורים המפותלים (המכונים Q) בלונדון ובפריז. בצפון איטליה נאלצנו להמתין לרכבל שעתיים, עד לתום הסיאסטה. ההמתנה בתורים היא חלק בלתי נמנע מהבילוי, אלא אם מחליטים לוותר. הבעיה היא שעם הגיל גם קשה יותר לסבול תורים.
    ולגבי צבע הים,כמדומני הוא תלוי בצבע השמיים ומזווית הקרינה.

    אהבתי

  6. קראתי את זאבים בשלג אני חושבת על מלחמת קרואטיה סרביה (אם אינני טועה כי יוגוסלביה התפצלה לכ כ הרבה מדינות) , די מזעזע . פרק אפל שכדאי להכיר . הספרכתוב יפה
    התורים באמת מרתיעים השאלה אם היה שווה את ההקרבה , לפי תיאוריךנראה לי שכן .

    אהבתי

    • התורים הם בלתי נמנעים גם בארצות אחרות, בעיקר בעונת התיירות. אבל התורים במעברי הגבול לא חייבים להיות כאלה, ואני התרשמתי שלא נעשה שום ניסיון לזרז את המעבר בהם. ואולי הם גם קשורים ליריבויות ששרדו אחרי המלחמה ההיא, שהייתה באמת איומה ונוראה.

      אהבתי

        • כן, ראיתי חלק מזה היום. היום דיברו על סרביה, נדמה לי. אשתדל לעקוב גם מחר.
          אני יכולה רק להעיד שקרואטיה מאוד מאוד יפה. בעיקר רצועת החוף הארוכה שלה, שמהווה חלק ניכר משטחה. למזלי, בורותי הרגילה בהיסטוריה שיחררה אותי ממחשבות מעמיקות מדי בנוגע למה שהתחולל שם לפני כמעט שלושים שנה.

          אהבתי

    • מסכימה בעניין חוף הים. נזכרתי פתאום בתורים לנוטר-דאם ולסנט-שפל בפריז, גם הם ארוכים לתפארת. אבל בגבולות זה באמת מוגזם ביותר. ראי תגובתי למעלה, לאוגניה.

      אהבתי

  7. וואו, סיפור התורים מעורר בי חלחלה. הפעם היחידה בחיי שבה עברתי גבול יבשתי היתה כל כך ההיפך מזה – זה היה בביקור באיטליה, באיזור האלפים. קפצנו לשוייץ ליום אחד, במכונית עם לוחית רישוי איטלקית. בצד הדרך עמד איזה וילהלם טל ונופף לנו להמשיך בלי שאפילו יבדוק דרכונים. זאת היתה חוויה נפלאה. (רק בשביל זה רציתי לקפוץ לשווייץ – בשביל לחוות דבר שבתור ישראלית נראה לי נפלא – לחצות גבול יבשתי ככה כאילו זה כלום.)

    (מסכימה עם התיאוריה שלך שהגישה הקרואטית לתורים היא שארית של העידן הקומוניסטי. אם תורים ארוכים זה מה שאתה רגיל לו, אז לא יעלה בדעתך שתיירים יתעצבנו.)

    אהבתי

  8. חייכתי כשראיתי איך בעקבות פוסט שחור לבן עברת לכתוב פוסט טוב ורע. וגם כשראיתי איך הכנסת את הרע לאמצע, ה"נקניק" של הכריך בין שתי פרוסות הטוב. הגיוני שהתורים האינסופיים ובעיקר חוסר הנכונות לייעל אותם (בגבול, באתרים, בשדה התעופה) הם תוצאה משולבת של העומסים יחד עם חוסר רצון / עצלות / קטנוניות….
    אלה הדברים ה"קטנים" שמקלקלים קצת את חווית החופשה וחבל. אבל תיאורי הים באמת מחפים על הכל. שמחה שבכל זאת נהנית.

    אהבתי

    • השבוע הייתה בחדשות ערוץ 10 סדרה קצרה על בעיות יוגוסלביה לשעבר, עם תזכורות מן המלחמה הקשה שהייתה להם שם לפני כמעט שלושים שנה. אני חושבת שלא מן הנמנע שיש קשר בינה לבין מה שנעשה במעברי הגבול אפילו כיום. יש מצב שעדיין לא הכול מתנהל שם על מי מנוחות. כמובן שבתור תיירים אין לאף אחד ראש וכוח להיכנס לקלחת הזאת – שהרי יש לנו מספיק מזה אצלנו.

      אהבתי

  9. אני לא מאמינה, אך לפני שבוע פגשנו חברים שסיפרו לנו שבקיץ ביקרו במונטנגרו, והם שקלו לבקר בקרואטיה, אבל המקומיים אמרו להם שלא יטרחו, מדובר בשעות של עמידה בתור, בכל רגע נתון בכל יום. כנראה שזה בכוונה – שתי המדינות לא רוצות שתיירים מהן יעברו למדינה השנייה.

    אהבתי

    • יכול להיות שיש כאן גם משהו בכוונה. איזו שארית של עוינות מהתקופות הרעות, מי יודע. חבל כל כך. אבל לדעתי עדיף להגיע לשתי הארצות האלה בטיסה ולא דרך מעברי גבול מורטי עצבים.

      אהבתי

  10. פינגבק: כמנהג המקום | בלוגיעדה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s