עיניים חדשות

לא ממש קשור ליום הכיפורים שעומד ליפול עלינו שוב.  רק טיפה קשור.

נדמה לי שזה כבר ארבע שנים שאני משתתפת בשיעורי ציור (אקוורל,  אצל איריסיה). לפני כן לא למדתי אף פעם,  חוץ מאשר בשיעורי ציור ספורדיים בבית הספר. בחרתי באקוורל כי התבוננות במה שצויר בצבעי מים (לאו דווקא על ידי) עושה לי טוב.  משהו בשקיפות שלהם מתיישב לי נוח בנשמה.

אני רחוקה באופן מעציב מלהיות תלמידה מצטיינת.  אבל שמתי לב שעם הזמן,  ההתבוננות שלי בכל מה שקשור בציור משתנה. רשמית הייתי תמיד ידועה כמי ש'לא מסתכלת ולא רואה'.  לא רואה מה אנשים לובשים,  לא שמה לב לצבעים של שום דבר,  ונוטה להירדם במוזיאונים.  אבל זה משתנה בהדרגה.

לאחרונה,  כשאני צופה בטלוויזיה, אני תופסת את עצמי בודקת מבלי משים את מבנה הפנים של הדוברים על המסך.  פתאום אני רואה מה זה פרופיל ומה זה חצי פרופיל,  ואיך אחת הגבות באמת מתחברת לשורש האף,  כמו בציורים.  נחיריים הם תמיד בעיה (איבר מוזר),  אבל אני שוקלת כל העת איך אפשר להתגבר על מוזרותם.  גם הצפייה שלי בנוף של ים,  או של הרים,  מתורגמת עכשיו לא פעם לתהייה 'איך מעבירים את זה לנייר',  ואני רואה פתאום את נצנוצי האור שמשחקים בין עלי העצים. כשאני מתבוננת בציורים של אחרים אני ערה לפרטים שלא שמתי לב אליהם אף פעם לפני כן.  אפילו בציורים שאני לא מאוד אוהבת.  פתאום מוזיאונים הם הרבה פחות משעממים משהיו.  ולפני שאני נרדמת אני חולמת לפעמים,  נים-ולא-נים,  על מכחולים מושחים צבע-מים על נייר.

בשיעור של השבוע ציירה מישהי צלחת זכוכית בצבעי-מים.  זה יצא כל כך מוצלח, שהקדשנו זמן-מה לעיון בשאלה איך מעבירים את האין-צבע של הזכוכית באמצעות אקוורל.  מסתבר שאפשר לעשות זאת (בין היתר) בעזרת סימון של קווי-המתאר של הצלחת בצבע טורקיז.  מה פתאום טורקיז בצלחת שקופה.  אז הנה,  הבוקר ראיתי,  במתקן לייבוש כלים במטבח שלי:  צלוחית זכוכית שקופה לגמרי שהאור צייר עליה משהו כחלחל.  מי היה מאמין.

כלומר,  אני מניחה שראיתי את כל אלה גם קודם   –  אבל איכשהו הדברים לא באמת נרשמו במוח ולא נשמרו במגירה נגישה,  אלא סתם פרחו להם לאשר פרחו.  עכשיו זה משתנה.  אז למרות שאני ציירת חלושה מאוד,  קיבלתי משהו חשוב מהלימודים האלה:  עיניים שרואות אחרת.

*

ובלי קשר,  בכל זאת, ובלי להרבות בדיבורים מיותרים:  שיעבור יום הכיפורים הזה בטוב על כולנו.