דף בוקר

למען היושר,  הכותרת היא לתפארת המליצה בלבד.  לא כתבתי את זה בבוקר,  אלא לפנות ערב.  אבל נכון שזה הסתובב לי בראש כבר מהבוקר,  כלומר זה נרשם איפה שהוא,  איכשהו,  כדף בוקר  –  בלי נייר ובלי עט ובלי מקלדת.  מה שדומה כאן לדף בוקר הוא הקפיצות מעניין לעניין,  שרק חוטים דקים של אסוציאציות מקשרים ביניהם.

התחלתי לקרוא את קֶלְהַיְימֶרִין של ענת פרי. קלהיימרין הוא שמה של ספינת עץ ששטה אי-אז על הדנובה, באוסטריה. אני עוד די בהתחלה ולא ממש יכולה לומר הרבה על העלילה,  אבל אוהבת את הכתיבה של ענת פרי שאליה התוודעתי בבלוג שלה.

בין השאר קראתי בספר שהספינות שעל הדנובה הובילו בזמנו מלח ממכרות המלח שבאוסטריה.  מה שהזכיר לי שבשעה שאמי ואחותה נשלחו לאושוויץ-בירקנאו,  שולחו שני אחיהן (=דודיי) למחנה עבודה באוסטריה,  ושם הועבדו במכרות מלח.  אחד האחים לא שרד את התנאים הקשים.  בנו של השני,  שכן שרד,  סיפר לי פעם את מה שסיפר לו אביו על משמעותה של עבודה במכרות מלח.  התיאור מעורר חלחלה.

לא ייאמן כמה קשה עובדים בני אדם כדי להפיק את התבלין הזה שנראה כל כך בסיסי במטבחינו.  סיפרו לי שבאתיופיה אוספים מלח בחום של כמעט 50 מעלות (לאו דווקא במעמקי האדמה).  גם בסדרה על המסע להודו של פבלו רוזנברג ושות' סופר על משהו דומה.  כמובן שבמטבח שלי לא מרגישים דבר מכל זה.

אבל נזכרתי שאמי תמיד רגזה על ההרגל של אבי להוסיף מלח לכל דבר-אוכל בלי לטעום אותו לפני כן.  איך אתה יודע שחסר,  טענה בפניו,  ובצדק.  אבל אבי סבר שהיא אינה מטפלת נכון בענייני תיבול מכל הסוגים.  לכן גם ביקש ממנה שכשהיא מכינה לו כוס קפה,  שתוסיף סוכר בכמות של כפית אחת יותר ממה שהיא חושבת שצריך.  משהו בבקשה הזאת היה תמוה בעיניי משום שהיא מכילה סתירה פנימית שעלולה להוביל לכמויות אינסופיות של סוכר בקפה.  אבל אמי התעלמה באלגנטיות הן מן הבקשה והן מן הסתירה,  ואבי התרגל לשתות קפה עני בסוכר.

רק יחסית,  כמובן.

19 מחשבות על “דף בוקר

  1. אני מכירה כמה אנשים שממליחים כל דבר עוד לפני שטעמו אותו , היתה מישהי שלמדה איתי שהיתה מלבינה כל מאכל לפני שהכניסה אותו לפה.
    מעניין שחוש הטעם דורש כמויות גדולות יותר של מתוק או מלוח אצל אנשים מסויימים.

    אהבתי

  2. היום מלח נחשב לאויב מספר שתיים של הבריאות שלנו אחרי הסוכר. אבל מלח במידה מאד נחוץ לגוף. דגש על 'במידה'. באמת רבים התרגלו לאוכל מלוח מדי…. וכשחושבים על הסבל שהיה כרוך בכרייתו… עצוב.

    אהבתי

  3. כריית מלח נעשית במדינות שאין להן מוצא לים. אצלינו פשוט מייבשים את הים.
    אני אוהבת מעט מאד תבלינים ומעט מאד מלח. מצידי הייתי מוכנה לאכול הכל ללא מלח.
    בבדיקת דם שעשו לי פעם יצאה תשובה שיש לי פחות מדי מלח בדם. הרופא חשב שמשהו לא תקין אצלי, אבל כשסיפרתי לו מה שכתבתי כאן למעלה, הוא נרגע.

    אהבתי

    • מלח תמיד נראה לי כל כך מובן מאליו שאף פעם לא הקדשתי לו מחשבה מיוחדת. נדמה תמיד שהוא פשוט ישנו. אבל מסתבר שלא – ההפקה שלו היא כנראה עבודה לא קלה, אפילו אם אין צורך לרדת לבטן האדמה כדי להשיגו.

      אהבתי

  4. השורה העצובה מאוד בה הזכרת את אמך ואחותה והדודים שלך , החזירו אותי למסע לפולין . גם במכרות המלח בקרנו שם ושמענו כמה יקר הוא היה , השוו אותו לזהב . במכרות פסלים ממלח ועוד . לשם יורדים כמה מאות מדרגות ( לא יאומן!) ועולים במעלית של 6 איש , צפופה וחשוכה !

    אהבתי

  5. מדהים איך כמעט כל מוצר שמגיע למדפים כרוך בניצול כזה או אחר של אוכלוסיות מוחלשות. כמו בסיפור 'המלך הצעיר' של אוסקר ויילד, שבו חולם המלך על אנשים מורעבים וילדים שמנוצלים כדי להכין את בגדיו ועל עבדים שצוללים עד מוות כדי לדלות עבורו פנינים. אבל הרי זה נכון לגבי כל סווטשירט וכל גרב שאנחנו שמחים לקנות בזול. כולם נעשו בסדנאות יזע של העולם השלישי. אני לא יודעת איך עוקפים את זה.

    אהבתי

    • כן, נראה שזה אכן כך. במיוחד בכל הנוגע למלח זה נראה מוזר כל כך, כי הוא נחשב מוצר כל כך בסיסי וכל כך זול, דומה שהוא פשוט שם, בלי שום מאמץ של אף אחד.

      אהבתי

  6. סיגלתי לעצמי הרגל לשתות ללא סוכר, אמנם הורדתי כמויות בהדרגה אך היום אני לגמרי שותה בלא ממתיק או סוכר. זה כל כך טבעי לי שכשאני מכינה לבעלי שתיה, אני לא ממתיקה ולא בכוונה. הוא נאלץ להתרגל לטעם החדש שלטענתי טוב יותר עבורו והכל עניין של שינוי בהרגלים.
    כנ"ל לגבי המלח.

    אהבתי

    • לגמרי עניין של הרגל. אני התרגלתי לשתות בלי סוכר בצבא, כי שם תכופות היה חסר סוכר. גיליתי שזה הרבה יותר טעים ככה (:

      אהבתי

  7. תמיד טענתי שמי שזקוק להוסיף לאוכל סוכר, מלח וחריף – סימן שאינו יודע להכין אוכל טעים בפני עצמו…
    במזוןהטבעי יש די והותר מלחים וסוכרים הדרושים לפעילות תקינה של הגוף. רק צריך לזכור מתי הוספו מלח וסוכר לתזונת האדם בהיסטוריה הקולונארית שלו. זה היה יחסית ממש לא מזמן.

    אהבתי

  8. מאד ריגש אותי להיווכח שאימך הייתה במחנה ריכוז , לא קל
    אצלינו מלח הים עדיף אבל לא ים המלח לדעתי , כי רק במי ים יש יוד , ואפשר למצוא היום מלחי שולחן עשירים ביוד ודלים בנתרן שמזיק , נדמה לי שהאשלגן כן נחוץ , גם יוד
    הסיפור על הניצול במכרות המלח חדש לי , וחשבתי אולי לכן הדמעות מלוחות . . .
    אביך ששתה כמו שאימך מזגה לו ולא הוסיף לעצמו כרצונו , מזכיר לי את אבי שתמיד , אבל תמיד אכל כפי שאימי הגישה לו , ופעם כמעט אכל מרק עם מזלג כי שכחה להגיש לו כף . . . כמה צחקנו . מה יש להם , (או היה להם) לאבות האלה ?

    אהבתי

סגור לתגובות.