כמנהג המקום

בשבוע שעבר, בדרכי לסופר, ראיתי ברחוב פעוטונת מהדסת על המדרכה,  ואי אפשר היה לי שלא לחייך לעומתה.  אז חייכתי, וסבתה (?) שליוותה אותה ראתה שאני מחייכת וחייכה אליי בחזרה.  זה קורה לי המון פעמים,  חילופי החיוכים האלה שמרחפים בין הגדולים מעל לראשי הפעוטות,  כשאלה האחרונים עסוקים מדי בהידוּסָם מכדי להרגיש שהם מושאים להערצה.  אני חושבת שזה משהו נפוץ ומקובל בארץ  –  ברית-החיוכים הזאת,  על הרקע הזה,  שמחברת אנשים באמצעות חוטים בלתי נראים של נחת.

אבל שמתי לב כבר כמה פעמים שזה לא בהכרח מובן מאליו ומקובל כך בכל מקום בעולם.  אני לא מומחית גדולה לכל המקומות ולא יודעת למפות את הגיאוגרפיה של העניין,  אבל קרה לי לא פעם בחו"ל,  או בשדות תעופה,  שחייכתי ככה,  כמתואר לעיל,  ושום חיוך לא נתקבל בחזרה. לא מן הנמנע שזה אפילו התפרש שם כפלישה לא רצויה (שלי) אל רשות הפרט.

בפעם האחרונה זה קרה לי באוגוסט,  בקרואטיה.  חיכינו בתור לאונייה,  בפארק (כבר סיפרתי שתיירים תמיד מחכים שם בתור למשהו),  ולידנו חיכתה משפחה צעירה של תיירים,  אולי מגרמניה:  אבא ואמא שנראו שפוכים מעייפות,  ושלושה פעוטות  –  כל אחד מהם עול-ימים יותר ממשנהו  –  שנוכחותם הערנית יכלה  להסביר את הסיבות לעייפות הנ"ל.  הפעוטות היו,  כצפוי,  פעילים עד מאוד וחמודים לחלוטין, ואני עקבתי באריכות אחריהם ואחרי שערם הצהבהב (אמי נהגה להשתמש בביטוי ההונגרי 'נפל לתוך חלב' [tejbe eset] כדי לתאר את צבעו ואת הגורמים לו).  מדי פעם חייכתי,  כי אי אפשר היה לי שלא,  אבל האמא הצעירה והיפה והעייפה ראתה ולא הגיבה.

.Dead end

זו אחלה הזדמנות להרגיש זרה ומוזרה,  ואכן הרגשתי.

20 מחשבות על “כמנהג המקום

  1. בארץ זה כל כך מקובל לנהל שיחות מבטים שכאלה. חיוכים כמו שלך מתקבלים באהדה ובגאווה על העולל המוצלח. בחו"ל התרבות כל כך שונה שזה באמת עלול להתפרש אחרת לגמרי. עכשיו שאני חושבת על זה, ביפן קיבלתי תגובה דומה לתגובת הסבתא בסיפורך מבעלי הכלבלבים-בעגלות. אהדה וגאווה….

    אהבתי

  2. שפת גוף לגמרי תלוית הקשר ותרבות, ויש אפילו מי שמלמד דיפלומטים כמה מרחק צריך לשמור בין אנשים בשיחה כדי לא להראות תוקפן לפי תרבויות שונות, וגם קשר עין וחיוך. לי זכורה החוויה בבוסטון שבה כל אדם שחוצה את השביל שבו את הולכת מברך אותך במאור פנים, ותמיד התגובה שלי המיידית היתה 'אני מכירה אותו ולא זוכרת?' עד שהייתי נזכרת ששם ככה זה, לא צריך להכיר כדי להגיד יפה שלום.
    החיוך של הסבתא הגאה מוכר לי 🙂

    אהבתי

  3. נראה לי כל כך טבעי לחייך לפעוט או פעוטה שאיך אפשר בכלל שלא לעשות זאת? וכל כך טבעי שההורים יהיו גאים ויחייכו חזרה. אכן, לא קל להתרגל להבדלים האלה בין התרבויות וההתנהגויות השונות.

    .

    אהבתי

    • אני מניחה שאנחנו רגילים לזה אז זה נראה לנו טבעי. במקומות אחרים יש הרגלים אחרים – אולי הקפדה על פרטיות וכדומה, ואולי החיוכים שלי נראים להם מוזרים ומפריעים.

      אהבתי

  4. Those who do not return a smile give the message that they are not interested in communication. We seem to have reached a time where people are more likely to smile at their iPhone than at another human being. A great pity. And yes, those three babies in Croatia, whom I remember also, will grow up to be grim and unfriendly like their mother…..these are learned impulses.

    אהבתי

  5. איך אפשר שלא לחייך למראה היצורונים החמודים הללו?
    צריך להיות עשויים מחומר מאד קשה בשביל להישאר אדישים אליהם. ולך במיוחד יש חולשה לקטנטנים הללו.

    אהבתי

    • אני לגמרי מודה באשמה (:
      אבל באמת ייתכן שאנשים שונים בנויים אחרת, ויש מקומות שבהם ההתנהגות שלי עלולה להיחשב כמעט טורדנית.

      אהבתי

  6. אולי האימא הייתה עייפה אפילו בשביל לחייך. בכל אופן, אני מקווה שהמקרה ההוא עם המשפחה הגרמנית לא מלמד על הנוהג החברתי ברחבי העולם המערבי. כי לחיוכים יש הרבה כוח.

    אהבתי

    • יכול להיות שהייתה פשוט עייפה ובמצב רוח רע. אבל נתקלתי בכמה מקרים כאלה, זה לא היה משהו מבודד. וזה כמעט לא קורה בארץ.

      אהבתי

  7. לנו זה כל כך מובן מאליו, ואיך אפשר שלא לחייך למראה הפעוטות . נזכרתי בחלק מהשיר : חיוכים (לאה נאור) "אדם הולך בעיר והיא שלו והיא זרה לו
    והוא שותק והעולם כולו שותק
    לפתע בדיוק מולו תינוקת התחייכה לו
    והאדם צוחק והעולם כולו צוחק …"

    אהבתי

  8. אני חושבת שזה פחות עניין של גיאוגרפיה וקודים ויותר עניין של אנשים ואופי. עד כמה ששמתי לב יש הורים שמחייכים בחול ויש הורים שלא מחייכים בארץ. אבל החיוך שלך הוא ברשותך, והאור שהילדים מאירים בך הוא שלך. 🙂

    אהבתי

  9. אני חושבת שיש תרבויות שבהן זה פחות מקובל – כשגרתי בלונדון למדתי מהר מאד שלא מחליפים מבטים או חיוכים עם זרים. פשוט לא. את עושה את זה ומסתכלים עלייך בחשד, כאילו את רוצחת או משהו, או מטורפת שזקוקה לאשפוז. אבל זה רק לונדון – לא כל אנגליה, לשמחתי. ובדרך כלל הנורמה שאני רואה היא: ילדים או כלבים זה תירוץ לשבור את הקרח.

    אבל בלי קשר למינהג המקום, יש אנשים שהם פחות חברותיים, אפילו בארץ. הייתי כזאת 🙂

    אהבתי

סגור לתגובות.