מילות היחס, ועוד

אמש,  לפני כיבוי אורות,  אמרתי לראש המשפחה:
–  זה שצריך לפחוד גם מטילים של הג'יהאד האיסלאמי וגם מרעידת אדמה  –  זה יותר מדי פחדים בשביל לילה אחד.

ראש המשפחה פיהק בשוויון נפש.  הוא אחד מן האנשים שאינם מטרידים את מוחותיהם בנושאים שאינם תלויים בהם.  הם שייכים למפלגה שדואגת בשביל,  בעוד שהמפלגה שלי דואגת בגלל. הכול תלוי במילות היחס,  תמיד ידעתי את זה. על פניו נדמה שהמפלגה היריבה הרבה יותר נבונה ומעשית,  אבל לדעתי המפלגה שלי דווקא יותר נורמלית.

לא משנה.  עובדה שהבוקר הגיע בשלום.  יש מצב שהפונקציונרים של הטילים היו עייפים ופשוט נרדמו,  ושגם הלוחות הטקטוניים שקעו בשינה מבורכת.  עייפות יכולה להיות דבר מומלץ מאוד,  ומבחינתי טוב שהיא תישאר בעינה.

*

קלהיימרין של ענת פרי הוא ספר מוזר במקצת,  ולפחות על פניו הוא עוסק בדברים שלא מאוד מדברים אליי –  למשל במסעות של ספינות עץ על הדנובה במאה ה-19.  אבל בעצם הוא עוסק בהרבה יותר מזה,  ואת רוב התיאורים שבו אני אוהבת לקרוא.

כמו למשל תיאור הבנות של המספרת,  למשל בתה הקטנה, שהיה לה "כישרון לאושר":
"מאז שהיא נולדה היא הייתה מאושרת.  היא עמדה בלול והייתה מאושרת,  ירדה מן העריסה והייתה מאושרת,  טיפסה על עמודי התמרורים בדרך לגן והייתה מאושרת, קטפה לה פרח והצטחקה לעצמה ושרה לעצמה שירים" (עמ' 80).
וכשהמספרת הייתה חולה או עצובה,  הייתה הבת הקטנה הזאת באה ומחבקת אותה ואומרת
–  "אל תבכי אמא,  את אמא חמודה" (עמ' 71).
שזה חמוד ונוגע ללב.  ואני יכולה גם לתאר לעצמי את כפות ידיה הקטנות כשהיא מנסה ללטף ולנחם. אני זוכרת את המגע של ידיים קטנות  ומנחמות כאלה עד היום.

32 מחשבות על “מילות היחס, ועוד

  1. אני מבינה את הדאגה "בגלל", הייתי שמחה לקבל ממך הסבר על הדאגה "בשביל". אישית אימצתי מזמן את המשפט שקראתי היכן שהוא: שני הדברים שמהווים את בזבוז האנרגיה הגדול ביותר בחיים הם לדאוג ולהתחרט. האחד – כי הדאגה לא תמנע את מה שאני חוששת ממנו, והשני כי החרטה לא תשנה את מה שכבר קרה. לא תמיד זה מצליח לי ליישם בפועל אבל אני מאד מאד משתדלת.
    ולגבי הספר: אני מאושרת כשאני רואה או שומעת על ילדים שיש להם כשרון לאושר. ועוד יותר שמחה כשאני מבינה שהוריהם מזהים זאת ויודעים לשמוח איתם ולא להרוס להם את הכשרון.

    אהבתי

  2. כשהבת שלי היתה ילדה קטנה, כינינו אותה "עליזה".
    לגמרי לא שמה האמיתי – אבל היטיב לתאר אותה.
    זה עבר לה…

    אהבתי

  3. דבר ראשון שחשבתי עליו הוא כפות הידיים הקטנות. דמיינתי אותך יושבת ומציירת אותן.
    יש לי ניסיונות כושלים להתגבר על הדאגה בגלל, אם אדע איך לדאוג בשביל, זה יהיה הישג אדיר.. אולי ראש המשפחה ייתן איזה טיפ קטן איך לעשות זאת…

    אהבתי

    • ראש המשפחה, כמו שאר אנשי מפלגתו (גברים ברובם?), חושב על הדברים באופן ההגיוני הבא: אם אין לו מה לעשות בנוגע לעניין מסוים, ואין לו אפשרות לשפר או למנוע אותו, הוא פשוט מפסיק לחשוב עליו. אני רואה את זה בפעולה כבר שנים, ולא הצלחתי ללמד את עצמי לחקות אותו.

      הייתה פעם בלוגרית שאמרה לי שמה שבאמת מאפיין חשיבה נטלת-דאגות כזאת הוא חוסר דמיון. ייתכן שהיא צדקה.

      אהבתי

  4. חייכת אותי עם הילדה וכשרונה לאושר. זה בהחלט מולד וכמו שכתבו עלי, אם לילד יש מזל הוא מגיע להורים ששמחים בשימחתו ולא מנסים למעט אותה.

    אהבתי

  5. ככל שאני מתבגר (שלא לומר מזדקן) אני אוהב יותר לקרוא תיאורים. כשהייתי צעיר יותר זה שעמם אותי כמובן, וחיפשתי תמיד את התקדמות העלילה. היום אני מבין שהתיאורים הם העיקר.

    אהבתי

    • נכון. וכנ"ל גם במוזיקה: עם השנים למדתי להעריך דווקא את הפרקים השקטים והאיטיים של יצירות שונות, ודווקא בהם אני מוצאת יופי.

      אהבתי

  6. ואולי בשל כך בן גוריון השמיט את מילת היחס 'את' 🙂
    במרום גילי הגעתי למסקנה לכשהדברים שאינם תלויים בי – אין כמו למדט ולצלול לנירוונה.
    זה גם מצוין לשינה (יחסים הדדיים מופלאים עם הכרית)
    🙂
    * אגב, משום מה אני לא יכול להגיב יותר דרך חשבון וורדפרס שלי (נפרץ???)

    אהבתי

      • פתחתי במקביל שני חשבונות. האחד בוורדפרס והשני בבלוגר. בניתי בשניהם בלוג אבל לבסוף בחרתי להפעיל את פלטפורמה של בלוגר שהתאימה לי יותר. עד כה הגבתי אצלך מתוך חשבון וורדפרס שלי. בתגובה הקודמת קיבלתי כל הזמן הודעה שהסיסמא שלי אינה נכונה.
        ונראה.לדעתי בפעם הקודמת נפתחה לי מסגרת תגובות מזוייפת השונה מהרגיל. הנה אני מנסה שוב. אם יעבוד אשנה את הסיסמא.

        אהבתי

סגור לתגובות.