מילות היחס, ועוד

אמש,  לפני כיבוי אורות,  אמרתי לראש המשפחה:
–  זה שצריך לפחוד גם מטילים של הג'יהאד האיסלאמי וגם מרעידת אדמה  –  זה יותר מדי פחדים בשביל לילה אחד.

ראש המשפחה פיהק בשוויון נפש.  הוא אחד מן האנשים שאינם מטרידים את מוחותיהם בנושאים שאינם תלויים בהם.  הם שייכים למפלגה שדואגת בשביל,  בעוד שהמפלגה שלי דואגת בגלל. הכול תלוי במילות היחס,  תמיד ידעתי את זה. על פניו נדמה שהמפלגה היריבה הרבה יותר נבונה ומעשית,  אבל לדעתי המפלגה שלי דווקא יותר נורמלית.

לא משנה.  עובדה שהבוקר הגיע בשלום.  יש מצב שהפונקציונרים של הטילים היו עייפים ופשוט נרדמו,  ושגם הלוחות הטקטוניים שקעו בשינה מבורכת.  עייפות יכולה להיות דבר מומלץ מאוד,  ומבחינתי טוב שהיא תישאר בעינה.

*

קלהיימרין של ענת פרי הוא ספר מוזר במקצת,  ולפחות על פניו הוא עוסק בדברים שלא מאוד מדברים אליי –  למשל במסעות של ספינות עץ על הדנובה במאה ה-19.  אבל בעצם הוא עוסק בהרבה יותר מזה,  ואת רוב התיאורים שבו אני אוהבת לקרוא.

כמו למשל תיאור הבנות של המספרת,  למשל בתה הקטנה, שהיה לה "כישרון לאושר":
"מאז שהיא נולדה היא הייתה מאושרת.  היא עמדה בלול והייתה מאושרת,  ירדה מן העריסה והייתה מאושרת,  טיפסה על עמודי התמרורים בדרך לגן והייתה מאושרת, קטפה לה פרח והצטחקה לעצמה ושרה לעצמה שירים" (עמ' 80).
וכשהמספרת הייתה חולה או עצובה,  הייתה הבת הקטנה הזאת באה ומחבקת אותה ואומרת
–  "אל תבכי אמא,  את אמא חמודה" (עמ' 71).
שזה חמוד ונוגע ללב.  ואני יכולה גם לתאר לעצמי את כפות ידיה הקטנות כשהיא מנסה ללטף ולנחם. אני זוכרת את המגע של ידיים קטנות  ומנחמות כאלה עד היום.