ישר

אז ראש המשפחה גרר אותי אמש ל'הפגנת/צעדת הבושה' בתל אביב.  ניסיתי להתחמק,  אבל לא כל כך הצליח לי. הלכנו-הלכנו-הלכנו-הלכנו-הלכנו ברגל באבן-גבירול ופנינו ימינה ושמאלה והמשכנו-המשכנו-המשכנו-המשכנו-המשכנו ברוטשילד,  עד שהגענו לעין הסערה.  כל הזמן הלכו סביבנו יותר ויותר אנשים,  עד שהפכנו לנהר-אדם,  ובליבת ההפגנה כבר היה צפוף כל כך שבקושי אפשר היה לנשום,  שלא לדבר על לראות מה נעשה מסביב.  היו שם צעירים רבים,  ואולי אפילו יותר מבוגרים שכבר ראו דבר אחד או שניים בחייהם,  והיו אבות וסבים שהרכיבו את צאצאיהם הפעוטים על כתפיהם.  למרות המספר העצום של המשתתפים התנהלו הדברים במידה רבה בשקט ובסדר,  ואיש לא נשכב על שום כביש כדי לחסום אותו,  והשוטרים נותרו רגועים ופחות או יותר מחוסרי עבודה (מלבד חסימה יזומה של השדרה,  כמובן).

אני לא טיפוס של הפגנות,  ואחרי חמש דקות בערך כבר אמרתי לראש המשפחה שמיציתי,  אבל הוא הקשיח את ליבו ואמר שעוד לא.  התברר שהיו גם נאומים,  אבל לא ראיתי ולא שמעתי כלום,  אף שהיינו קרובים מאוד לשם,  ועל כן העברתי את זמני בקריאת שלטים (חלקם קולעים ומשעשעים) שנישאו על ידי חלק מהמשתתפים. היו גם סיסמאות שהוקרנו על קירות הבתים מסביב  (אגב,  חלק מן הבתים הישנים ברושטילד שופצו/שוחזרו,  והם כל כך יפים).  בהמשך הופנה ההמון הסוער לצעוד חזרה לכיוון כיכר הבימה,  וכך עשינו,  קודם דרך אחד-העם ואחר כך כבר ברוטשילד (כשהצלחנו למצוא בו מנוח לכף רגלנו).

חלק מן הקריאות שהושמעו שם על ידי הקהל היו ממש מרשימות  –  ובעיקר אהבתי כשכולם צעקו, כאיש אחד: בושה! בושה! בושה! וכך הלאה.  כי באמת,  פעילות החקיקה של השבוע האחרון היא לא רק בושה וחרפה,  אלא גם שערורייה  –  והיא סיבה מספיק טובה כדי לארגן נגדה הפגנה כזאת,  ואפילו סיבה לא רעה בשביל בעלי דם פושר כמוני לקחת בה חלק (צנוע).

הכי אהבתי את אחד השלטים שראיתי שם:
לא ימין,  לא שמאל   –  רק ישר!

בדיוק ככה.  לגמרי מתאים.