תביטי בוֶרד

אפשר היה כמובן לכתוב על ענייני ירושלים שהוכרה סוף סוף כבירה   –  לתהות מה לקח להם כל כך הרבה זמן להכיר בעובדה יומיומית פשוטה,  ומה יהיה המחיר שכולם (בעיקר אנחנו) יצטרכו לשלם עכשיו,  ואיך זה שהנימוק הפלסטיני  'לא מוצא חן בעינינו אז נשתולל' נחשב תמיד לגיטימי.  אבל כדרכי, מה שהתמיה אותי יותר מכל היה הנבואות שכל זה עורר:   מסתבר שרבים מאוד במקומותינו  יודעים בדיוק מה עומד לקרות בימים הקרובים. אושיית פייסובק אחת אפילו יעצה לידידיה הירושלמים לעזוב את העיר,  ליתר ביטחון,  נוכח הרעה הממשמשת ובאה.  היות שאני לא נוטה לאופטימיות,  יש בעיניי היגיון לא מבוטל בהגיגי-יום-הדין האלה,  ובכל זאת נשאלת כתמיד השאלה,  איך הם יודעים.  אני מניחה שהם פשוט מנחשים,  ומאוד אצה להם הדרך להשפיע מטוב ניחושיהם על כולם,  בהנחה שאם יתברר שצדקו,  יוכלו להתהדר בכך שהם היו הראשונים לזהות;  ואם יתבדו,  ממילא לא יזכור זאת איש,  כי איך בגלל אפשר לזכור מה מישהו אמר כשכולם מדברים כל כך הרבה.

וכמובן שאפשר היה לכתוב גם על ישראבלוג,  שבעניינו יצאה שלשום הודעת סגירה שאינה משתמעת לשתי פנים.  אפשר להבין את המהומה שההודעה הזאת יצרה,  שהרי מאות בלוגרים חייבים עכשיו למצוא לעצמם בהקדם מקום אחר לכתוב בו.  למרות שזה כבר שלוש שנים שאני  לא כותבת שם,  ולמרות שכבר מזמן מצאתי לעצמי מקום אחר לכתוב בו  –   זה בכל זאת אירוע מטלטל.  נדמה לי שמאז אפריל 2006 לא היה יום שבו לא נכנסתי לישראבלוג-החיים-זה-כאן כדי לקרוא,  לכתוב או להגיב איפה שהוא. זה לבטח יהיה לי חסר  –  אבל אני מאמינה שהקשרים בין הבלוגרים יישמרו ושנמשיך לקרוא זה את זה,  לא חשוב איפה.

שאלת השאלות של ניצולי ישרא היא,  מטבע הדברים,  לאן עדיף ללכת עכשיו  –  בלוגספוט/בלוגגר  או וורדפרס.  אני עצמי התחבטתי בעניין הזה הרבה מאוד זמן ושמחה שלא צריכה להמשיך בהתחבטות. בכל מקרה אני משתדלת לא להרבות במתן עצות מבלי שנשאלתי:  לכל אחד מתאים משהו אחר,  ואני מאמינה שכולם ימצאו בסופו של דבר את המקום שמתאים להם,  וכל חתיכות  הפאזל יפלו למקומן הנכון במועד שיהיה נכון עבורן.

איך שלא יהיה  –   במקום כל הנ"ל אכתוב על ענייניי הרגילים, ואפתח כרגיל במה שנראה מורבידי,  כהרגלי (עדה ק., הגזמת בשימוש בשורש רג"ל).  תפנית אופטימית קצרה לקראת הסוף מובטחת:

לפני כמה חודשים צפיתי בערוץ 2 בריאיון עם נורית זרחי.  בין השאר היא אמרה שם ש"מומלץ לא להיות זקנים  –  אבל זו הדרך היחידה שבה אפשר לחיות בגיל הזה.  אז אני מתמודדת עם זה כמיטב יכולתי".  אהבתי את הניסוח ואת הרוח,  אז רשמתי לי מיד,  שלא אשכח.

מאז נפל לידי ספרון מיוחד ומוזר שנורית זרחי כתבה  –  חידת הכפולים.  זה מעין ספר-הרהורים שלא את כל מה שכתוב בו הבנתי,  אבל הפרק הראשון שלו נגע לליבי,  בין השאר משום שהוא אינו בלתי-קשור לציטוט שלעיל.  בפרק הזה פונה זרחי אל מיס בריל,  שהיא גיבורת סיפור שכתבה קתרין מנספילד,  ואומרת לה:
"צריך אומץ בשביל להיות זקנים,  כדי לקבל את החיים ואת עובדת המוות,  כדי לקבל את החולשה והתמעטות היכולות;  צריך הרבה יצירתיות כדי לקבל את מצב הבדידות,  כשאפילו בני משפחתך עסוקים בחייהם.  את לא יכולה להימלט מזה, מיס בריל,  זה גורלו של האנושי" (עמ' 21).

אלה דברים נכוחים ויפים,  ואני מסכימה עם כל אות בהם,  אבל הכי אהבתי את התפנית שנורית זרחי עשתה מיד אחריהם,  כשכתבה:
"ואילו הייתי נבונה יותר,  הייתי אומרת לה [כלומר,  לאותה מיס בריל]:  תביטי בַּוֶּרֶד הזה,  איך הוא נפתח."

אהבתי את הדרך הזאת של נורית זרחי לאותת,  שבמקום כל הפילוסופיות (המדויקות כשלעצמן),  עדיף פשוט לראות את (ולהתנחם ב-) כל היופי שיש.

והרי יש.

16 מחשבות על “תביטי בוֶרד

  1. את מיס בריל אני זוכרת מלימודי האנגלית בתיכון. הזקנה הבודדה הזו מאד נגעה ללבי. היא יוצאת לפארק ביום ראשון כמו בכל שבוע וקונה עוגה קטנה. אם יש בעוגה צימוק היא מרגישה בת מזל. אחר כך היא יושבת להאזין לתזמורת. היא גם אוהבת להאזין לאנשים אחרים שמדברים ולרגעים ספורים להשתתף בחייהם. אבל כשהיא שומעת את דבריהם הם צוחקים עליה ומלגלגים על הכובע שהיא לובשת. עצוב.

    אהבתי

  2. כל יודעי הדבר יודעים בעיקר שאף אחד לא יזכור מה אמרו מחר, כך שאם יצדקו, יאמרו – אמרנו לכם, ואם יטעו ישתקו.
    בעניין ישראבלוג, אני מרגישה בלב הסערה, למרות שהזדרזתי למצוא בית חדש (שניים אפילו, אני לא סגורה איפה אהיה בסוף) מה שמעסיק את מחשבותי זה ישראבלוג., זה עצוב מאד מאד, זה פרידה מחלק אדיר מהחיים ובטח ארגיש כאבי פאנטום של געגוע לאחר שיסגר.

    אהבתי

    • כן, התחושה מתחילה לשקוע פנימה: למרות שאני כבר מזמן לא שם, זה יחסר לי.
      השארתי לך תגובה גם בוורדפרס, היא מחכה שתאשרי אותה.

      אהבתי

  3. באמת פנינים, ושווה לנצור לרגעים שצריך. אני אוהבת מאוד גם את ספרי הילדים של נורית זרחי, תמיד יש בהם מבט צדי על האנשים והילדים שבדרך כלל נשכחים בשוליים.
    ואם כבר התנדבת, יש לי שאלה: בוורדפרס יש לך אפשרות לגבות את הבלוג עם התגובות?

    אהבתי

    • לא גיביתי לוורדפרס אז אני לא יודעת, אבל זה מה שהמערכת של וורדפרס אומרת על הפונקציה הזאת:
      Import posts, comments, and attachments from an Israblog backup file
      כלומר, כנראה כן.

      אהבתי

      • לא דיברתי על גיבוי (או ייבוא) מישרא לוורדפרס, אלא על גיבוי הפוסטים שאת מפרסמת בוורדפרס על תגובותיהם למחשב שלך, בפורמט של וורד נניח, או אחר.

        אהבתי

        • ואללה. על זה לא חשבתי. בדקתי עכשיו בלוח הבקרה, ויש גם אופציה של יצוא. אם הבנתי נכון, היא מקביל לאופציה המוכרת של גיבוי. וזה מה שאומרים עליה שם:

          Create an XML file containing your posts and comments, and save it or import it into another WordPress blog. This path to exporting content is ideal for people who are merely backing up their text or who are moving to a new blog and and feel comfortable wrangling the migration

          מעבירה לך גם את הקישור הזה, בתקווה שיעבוד:
          https://en.support.wordpress.com/export/

          אהבתי

  4. לא יודעת להסביר מדוע, אבל גרמת לי לדמוע (אולי אני הורמונלית, אה בעצם לא, אני מזדקנת :-)).
    ולכן יצאתי לגינה לקטוף פרחים לסידור.
    הבית נקי, יש סידור פרחים, אולי אלך גם להכין עוגה,,,

    אהבתי

  5. איזה פוסט נהדר! נבונה נורית זרחי, מאד מתחברת למה שהיא כתבה. וגם למה שאת כתבת יקירתי…………ואגב אני מהבודדים שלצערי כן זוכרים שההוא אמר כך וההיא אמרה כך…….ולכן במקום להתעצבן מעדיפה כמה שפחות לשמוע

    אהבתי

    • כן, גם אני זוכרת בדרך כלל, ומתעצבנת, במיוחד כשאני רואה שמי שטעו בפעם שעברה לא למדו מזה כלום. אבל לא לשמוע בכלל – זה מעבר ליכולות של האנטנות שלי (:
      תודה.

      Liked by 1 person

סגור לתגובות.