קדימה והלאה

נזכרתי שאנה פראנק כתבה ביומנה שהיא קשורה לצלצולים של פעמוני הווסטרטורן שבראש כנסיית הווסטרקרק שבפרינסנחרחט, הרחוב שבו היה המחבוא של המשפחה (נדמה לי שהתכוונה בעיקר לצלצוליו בלילה.  והו,  השמות ההולנדיים האלה של רחובות.  זה הקסים אותי בילדותי).   וגם נזכרתי שבפעם הכמעט יחידה שהייתי באמסטרדם (כשהייתי די ילדה) גרתי במקרה באותו רחוב עצמו,  והכי הסתקרנתי לראות את הכנסייה ההיא.   לא הייתי בביקור במחבוא (היה תור גדול או משהו),  אבל בשבילי הכנסייה והמגדל והצלצולים היו יותר חשובים.

למה בכלל נזכרתי בזה?  כי אני נקשרתי לקולות הרכבות בלילה.

כבר כתבתי על זה אי שם בבלוג שלי בישרא,  ועכשיו שהעברתי אותו לגיבוי הצלחתי לחפש ולמצוא את הפוסט.  תכף גם אפנה אליו.

אז למרות שפסי הרכבת די רחוקים מכאן,  בלילות שומעים את הרכבות היטב.  קטר של רכבת מסוגל לייצר רעש אדיר,  וגם כשהוא מתרחק מכאן וכבר כמעט מגיע לעיר אחרת (כשקרונותיו מיטלטלים מאחוריו) עוד אפשר לשמוע אותו:   חותך ללא הרף בתוך החושך בעקבות אלומת האור שלו, שועט קדימה והלאה מכאן,  צפונה (אני החלטתי שזה צפונה.  ואולי בכלל דרומה).

לא יודעת למה יש בקולות האלה משהו מרגיע.  קבוע ומרגיע וצפוי וכמעט ידידותי.

והנה הקישור לפוסט הישן.  אני תוהה אם יש משהו מרגיע בזה שאני כל הזמן חוזרת על עצמי. כנראה שלא,  כי זה בעצם די מביך אותי.

מודעות פרסומת

21 מחשבות על “קדימה והלאה

  1. גם אני הכי אהבתי לבקר באתרים שהכרתי מן הספרות. יש בזה קסם מיוחד של מעבר בין עולמות. ואשר לעצם ההרגעה שבקול הרכבת הנוסעת, יש מכשירים עם קולות מונוטוניים שמחליקים אותך לתוך השינה, ולצד מים נדמה לי שרכבת נוסעת הוא הנושא המבוקש ביותר.

    אהבתי

  2. אני זוכרת מ״מר אל, כאן אנה״ את התיאור של יושבי הבית, שלא מתעוררים מהרכבת העוברת בסמוך, אבל מספיק ה״קליק-קלאק״ החרישי של טבעות הוילון שמפריד בין שני חדרי החדר כדי להביא אותם לדריכות מיידית 🙂

    אהבתי

    • לא הכרתי את הספר. רפרפתי קצת בגוגל, והופתעתי לגלות שלמרות שאינו קשור באנה פראנק, יש איזה שהם קווים מחברים ביניהם.

      גדלתי סמוך מאוד לתחנה מרכזית של אגד. שם מתעוררים כבר בארבע לפנות בוקר, ומתחילים להקים רעש: לדבר בקול רם (שלא לומר לצעוק), לנקות את האוטובוסים, לתדלק וכו'. אחרי כמה חודשים שגרנו שם – לא שמענו אותם בכלל, עד כדי כך התרגלנו.

      אהבתי

  3. זה מזכיר את הביקור שלנו באמסטרדם ואת התור הכי ארוך בעולם שהסתבר איך לא, למוזיאון של אנה פרנק, גם אנחנו ויתרנו. בביקור שלנו בברצלונה הגענו ל"כנסית מריה דל מאר" שעליה מבוסס הספר המעולה של אידלפונסו פאלקונס "הקתדרלה ליד הים", אפילו הזלתי דמעה כי זה היה כל כך עוצמתי. גם אני מאוד אוהבת את קול הרכבת המרגיע שאיכשהו מסיע אותך אל תוך עולם החלומות

    אהבתי

  4. פעמיים עמדתי בתור הארוך הזה בבית אנה פרנק ולא הצלחתי להביא את עצמי לוותר – פעם בביקור באמסטרדם עם T כשחגגנו לו יום הולדת 40 בהולנד, ופעם עם חברתי 'קדימה' (http://empiarti.blogspot.co.il/2017/08/blog-post_30.html) כשעשינו סופשבוע באמסטרדם לפני שנסענו לקורס מקצועי כלשהו בבריסל.
    אז גם באמסטרדם (כמו בשווייץ) פעמוני הכנסייה מצלצלים גם בשעות שאנשים אמורים לישון?
    ואגב לא ידעתי שיש בארץ רכבות גם בלילה…..

    אהבתי

  5. זכור לי שאחי התלונן כשהגיע לישון אצל אמי ז"ל ששעון הקוקיה מטריף את דעתו ואין הוא מסוגל להירדם, היא לא הבינה על מה הוא מדבר 🙂
    קול הרכבת מרגיע כי הוא מפריע לשקט שלפעמים מתפרש כמוות, מן אות חיים.

    אהבתי

  6. כבר חודשים רבים, שאני נרדם כשג'ו קוקר מזָמֵר לי שירי ערש.
    נהגתי להחליף את הדיסק מדי פעם, אבל ג'ו קשישא, שבשנים האחרונות הוצמד לו התואר "מנוֹח", נוטל את ידי כה יפה ומוליכני אל עולם החלומות – שלא החלפתי את הדיסק כבר מזה זמן רב.

    אהבתי

  7. עדה, גם בנוה עמל שומעים את הרכבות החולפות ועוד מעט ישמעו עוד יותר ומאד מאד יותר, כי תעבור מסילה ממש מאחורי השכונה. גם אותי מרגיעים הקולות ״הטובים״ של הלילה. רכבות בטובים. גם תנים. אבל חתולים לא! וגם אופנועים ואמבולנסים מהכביש החדש בטח שלא! ברכבות חולפות בלילה יש חיבור לתנועת האינסוף, משהו שהוא הפוך למוות.. בגבעת עדה לא שומעים רכבות. אבל הרבה תנים… וחוץ מזה הפוסט הזה מעיד על נדודי שינה של שתינו, הלא?

    אהבתי

    • כן, כשהקו הזה ייפתח יהיה הרבה יותר רעש.
      אני חושבת שאני מעדיפה חתולים על תנים…
      וגם אם הפוסט לא מעיד על נדודי שינה – על שעה מאוחרת של כיבוי אורות הוא בוודאי מעיד.

      אהבתי

  8. אפילו אצלינו שאנחנו רחוקים יותר מהרכבת, בלילות שקטים ניתן לפעמים לשמוע את קולות הרכבת. גם אני אוהבת את הקולות האלה.
    ובגלל התקוות שנתן לי טליק, ובעקבות המלחמות שהיו לי בוורדפרס כשניסיתי לתקן את הרישום של תמונת השער שלי ולכתוב את שם האומן שצייר, התייאשתי קצת, והחלטתי לחכות עוד קצת עד שאצלול שוב לתוככי הבלוג. אז שוב תודה על ההסבר הסבלני והמקיף, ובינתיים לא אבלבל לך את המוח עד להודעה חדשה.

    אהבתי

    • את יכולה לשאול כשתרצי, אין בעיה, אשמח לענות על מה שאני יודעת.
      ואולי תרצי לנסות גם את הבלוגיה של גוגל, היא יותר ידידותית למשתמש המתחיל.

      אהבתי

  9. אצלי זה התנים, היללות שלהם בלילה מרגיעות אותי.
    ולגבי רכבות, רכבות זה דבר משמח. והכי אני אוהבת את הצפירה שלהן שכמעט לעולם לא יוצא לי לשמוע, אבל חברה שלי שגרה בישוב שלידו עוברת רכבת, אומרת שלפנות ערב היא בדרך כלל יוצאת למרפסת עם קפה רק בשביל לשמוע את הצפירה הנוגה של הרכבת.

    אהבתי

  10. פינגבק: באותו עניין | בלוגיעדה

  11. הקביעה שנעשית במוח לאיזה כיוון נוסעת הרכבת נובעת מאפקט דופלר. אז את לא טועה.
    כשגרתי בהרצליה לא שמעתי את הרכבות, אבל את התנים שמעתי גם שמעתי. עד שהמדינה פתחה במבצע מקיף להרעיל אותם (למעלה מ-90% נכחדו), דבר שגרם לשינוי במאזן האקולוגי ולצרות חדשות, שלא אכנס אליהן כאן.
    לכניסה למוזיאון (ביתה) של אנה פרנק עמדנו בתור בסבלנות רבה. יש לי רגישות לדברים כאלה ולכן לא מתייאש ולא מוותר. בימים אלה של הכחשת השואה, היה חשוב לי שגם ילדיי יבקרו שם לאחר שקראו את יומנה.

    אהבתי

    • גם אני זוכרת את התנים בילדותי. שמעו אותם בשעות הערב ובלילה אפילו מבית הוריי שבמרכז העיר. אני תמיד פחדתי מקולותיהם.
      את יומנה של אנה פראנק קראתי כל כך הרבה פעמים, שאני מרגישה קרובה אליה גם בלי שביקרתי במחבוא. בדור שלנו הורגש פחות צורך בהמחשת דברים על ידי ביקורים במקום עצמו – הספרים בדרך כלל הספיקו, שלא לדבר על סיפורי ההורים. אשר לילדים שלי – לא הייתי אתם בהולנד, כך שלא יכולתי לעשות הרבה בקשר לביקורם במחבוא.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s