יום הולדת למי שאינו חוגג

יום ההולדת של אבא שלי היום.  חשבתי ללכת לבית הקברות,  אבל לא יצא.  תמיד השאלה אם זו נחשבת הזנחה של זכר המת,  אם לא פוקדים את קברו לעתים קרובות  – אבל חושבים עליו בראש (או בלב).  כי מן הבחינה השנייה שהזכרתי אין שום הזנחה נראית לעין.  אפילו יוצא לי לחשוב עליו יותר ככל שהזמן חולף. והרי הדרך היחידה שבה המתים ממשיכים לחיות היא במחשבותינו.

חשבתי עליו הרבה לאחרונה,  למשל, כשקראתי שמישהי גילתה פתאום שאביה קורא בבלוג שלה.  אבי נפטר הרבה לפני שהיו בלוגים,  אבל חשבתי מה הייתי עושה לו היה בחיים.  האם הייתי מספרת לו על הבלוג?  אני לא מסתירה את העובדה שיש לי בלוג,  מצד שני בדרך כלל לא מדברת עליו ולא מרבה לפרסם אותו אלא אם כן נשאלתי.  חלק מבני משפחתי יודעים על הבלוג ויש להם גישה אליו.  כמה ואם הם קוראים אני לא שואלת.  אני חושבת שבאיזה שהוא שלב הייתי מספרת גם לאבא שלי.  ייתכן שהייתי שמחה לדעת שהוא קורא אותי.

למרות שאמי עוד הייתה בחיים בשנים הראשונות שכתבתי,  ולה דווקא לא סיפרתי.  גם לו הייתי מספרת,  מן הסתם הייתה מתקשה לעקוב אחר הבלוג,  כי היא לא הייתה בעסקי מחשבים בכלל.  אבל השאלה למה אף פעם לא אמרתי לה  היא כבדת משקל.  והתשובה עליה כבדת משקל אפילו יותר.

לו היה בחיים,  היה אבי היום בן מאה ושתיים.  הוא נפטר בגיל שבעים ושבע בערך.  עולם ומלואו קרו מאז.

יום הולדת טוב,  אבא.  תערב לך מנוחתך בעולם שכולו שקט, שלווה ושלום.

מודעות פרסומת

24 מחשבות על “יום הולדת למי שאינו חוגג

  1. שאלה מעניינת שנראה לי שהתשובה עליה שכל עוד הוא בזיכרון מה זה חשוב אם מבקרים את הקבר. הקבר הוא סתם מקום בו נח הגוף והוא יותר בשביל החיים לדעתי מאשר בשביל המתים, הרי הם גם ככה כבר במקום אחר כנראה ואנחנו אלה שממשיכים לזכור ולהזכיר אותם, מבחינתם זה כבר לא רלוונטי. בדיוק לפני כמה ימים הכנתי לוח שנה עבור סבתא שלי והתלבטתי אם להוסיף את תאריכי ימי ההולדת של מי שאיננו עוד ותאריכי פטירה. אמא שלי שפוחדת בטירוף מכל דבר בערך אמרה לי שאין צורך. אני מניחה שיש בזה הגיון אולי, מצד שני קצת עצוב לי לשכוח מתי היו ימי ההולדת שלהם, מצד שלישי אני חושבת עליהם כל כך הרבה שמה זה חשוב מתי יום ההולדת או יום הפטירה…

    אהבתי

    • גם אני נוטה להחשיב יותר את הזיכרון מאשר את המיקום. אבל יש דרכים שונות לראות זאת. יש מי שהסמליות של מקום הקבר חשובה להם יותר, ויש מי שפחות.

      אהבתי

  2. אבא שלי מת כבר למעלה משלושים שנים. הקבר שלו מעולם לא אמר לי הרבה – אבל אמא שלי היתה חובבת של בתי קברות וימי זכרון – אז נהגתי ללכת איתה ביום השנה לבית הקברות. מעולם לא ביום ההולדת. גם להגיד "נהגתי ללכת איתה", זה לא ממש מדויק. כי, בעצם, הסעתי אותה במרחבי בית הקברות בחולון.
    עם הזמן נעלם הכביש, שעבר לא רחוק מהמצבה של אבא שלי. "חברה קדישא" היא לא פראייר של אף אחד – ואין כמו החרדים כדי למצוץ מאיתנו עוד קצת כסף. וכך, הכבישים הפכו לקברים יקרים, כי בית הקברות כבר נחשב לבית קברות "סגור", כזה שאין בו מקומות – אלא אם משלמים יפה. ואם משלמים – מוכנים לפתוח למענך גם את הכביש…
    וכך, נעלם לו הכביש – והגישה הפכה קשה יותר.
    עם ההיעלמות של הכביש והתקדמות הזיקנה, שלא חסה על אימי – היה לה כבר קשה להגיע לקבר. וכשהיא לא עלתה לקבר – גם אני לא עליתי לשם. באיחור אלגנטי של למעלה משלושים שנים, הצטרפה אימי לאבי, תחת חלקת השיש.
    בינתיים, מאז שנפטרה, עליתי לקבר ביום השנה למותה. אבל זה רק כי זה היה חשוב לה. מבחינתי, זה לעמוד מול אבן, שנמצאת בין המון אבנים אחרות…

    לגבי הבלוג:
    אין לי בלוג. אבל כאשר אני כותב תגובות, אישתי עוברת לפעמים מאחורי גבי ומעיפה מבט על הכתוב. אלא שרוב הזמן – זה לא מעניין אותה. היא יודעת ש"קוץ בתחת" הוא הכינוי שלי – והיא יכולה לקרוא את כל תגובותי.
    אבל התהיות, כבודן במקומן מונח: כי אילו כן היה לי בלוג – מה הייתי בוחר? בלוג אנונימי – או בזהות גלויה? את מה הייתי מרשה לעצמי לספר לקוראים? אין לי תשובות ברורות…

    אהבתי

  3. אני חושבת שיש הרבה דרכים שונות לזכור ולכבד את יקירנו שאינם בין החיים. אחת מהן היא לכתוב עליהם בבלוג. עכשיו הנחת פה מצבה לאביך והיא תישאר עד שוורדפרס ימות (אם לא תמחקי את הפוסט).

    אהבתי

  4. "ם אני נוטה להחשיב יותר את הזיכרון מאשר את המיקום. אבל יש דרכים שונות לראות זאת. יש מי שהסמליות של מקום הקבר חשובה להם יותר, ויש מי שפחות"' כתבת בתגובה. אני שייך לראשונים. אינני זקוק לסמלים וטקסיות כדי לזכור את מי שאני נזכר במילא כל יום.
    לגבי הבלוג – לא סיפרתי להורי. הם גם לא יודעים שאני למשל חוטא בשירה. מבחינתם, לפחות אבא שלי, הם יודעho עלי רק מדפדוף שמי במנועי החיפוש ומתענגים לראות פרסומים ואזכורים שהם אינם מבינים. דבר אחד אני יודע. אינני רוצה שגוגל יחבר בין שמי לשמותי הספרותיים. אולי זה מן עניין של תחושת פרטיות. אני חושב שזו שאלה עמוקה – מדוע אנשים כותבים בסבדונים?

    אהבתי

    • זה באמת שווה עיון – למה פסבדונים, ולמה יש מי שדווקא נמנעים ממנו. אני למשל לא רציתי אף פעם לכתוב תחת שם בדוי, בוודאי לא בזהות בדויה, ומראשית הדרך היה חשוב לי שמה שאני כותבת יקושר אליי, ורק אליי. אולי האנונימיות קשורה לשאיפה להגיע לכנות מלאה, לפתיחות מלאה, לתחושה של חופש.

      Liked by 1 person

  5. מסכימה איתך שלא צריך לבקר בבית קברות בכדי לזכור אותם.
    אנחנו נוהגים לבקר פעם בשנה ערב יום כפור. כל ביקור מעבר לכך, נחשב כהטרדת מנוחתם. כל עדה והאמונות/מנהגים שלה.
    במשפחה שלי יודעים על הבלוג, לא ממש נכנסים לקישקע ואני בספק אם אי פעם קראו פוסט שלי.

    אהבתי

  6. אוהבת שציינת את יום הולדתו של אביך. משום מה בדרך כלל מציינים את יום מותם של אהובינו, ולא את ימי הולדתם. חמי ז"ל היה מבקר אצל קברי כל אחיו וגיסיו/גיסותיו בימי השנה וביום כיפור, אבל אצל חמותי ז"ל היה מבקר כמעט כל שבוע, וגם ביום הולדתה, וגם ביום נישואיהם. וזאת גם אחרי שהתחיל לצאת עם נשים אחרות.
    לי הקבר לא אומר הרבה, והתפילות שנאמרות באזכרה גם הן לא מדברות אלי. את הקברים של סבי (בירושלים, גבעת שאול) ושל סבתי (ברעננה) פקדתי פעמיים או שלוש אולי, ואת האזכרות לחמי ולחמותי אנחנו מקיימים בעיקר כי הם האמינו בכך והיו רוצים בזאת.
    אני חושבת עליהם, חולמת עליהם (גם עם סבתא שלי, שהיתה לי כאם) – מדברים אליהם המון וגם הנינים שלהם מכירים אותם דרך הסיפורים שלנו. זו דרכי לזכור ולאהוב ולכבד.
    לגבי הבלוג – איש לא קורא כאן מבין בני משפחתי או חבריי (פרט לאחת, חברה אהובה ומיוחדת) – ולמרות שאת חלקכם הזעיר כן יצא לי לפגוש, רובכם לא מכירים אותי "בתלת מימד". מצד שני אתם מכירים אותי בדרכים שרבים לא מכירים אותי. אני חושבת שאת צודקת שמי שכותב באנונימיות מצליח לחשוף יותר, להיות יותר פתוח לגבי מה שקורה אצלו עמוק בפנים.
    לפני כמה ימים קיבלתי בפייסבוק (בתור אמפיארטי, לא בשמי האמיתי) הצעת חברות ממישהו שהכרת בחיי האמיתיים. ידיד שהיה ידיד טוב אבל איכשהו לא שמרנו על קשר מזה הרבה שנים. זה ממש הבהיל אותי. התחלתי לשאול את עצמי האם הוא יודע שזאת אני, האם הוא קורא אצלי, אולי אפילו מגיב בשם אחר ואני לא יודעת…………..

    אהבתי

    • באמת בדרך כלל יוצא לי לחשוב במיוחד על ימי ההולדת, אפילו יותר מאשר על ימי הפטירה. ואולי באמת לכתוב על זה בבלוג זה גם סוג של ביקור בקבר. ביקור אחר, לא פחות נחשב.

      אני שמחה שאני פטורה מהחששות האלה של מי עוקב אחרי הבלוג ומי לא. יש לזה מחיר, כמובן, כי לא על כל דבר אני יכולה לכתוב. אבל האמת היא שאני גם לא מרגישה צורך מיוחד לכתוב על רבים מן הדברים ה'סודיים'. זה בדיוק כמו שמניפה הגדירה איפה שהוא: תלוי מה סוג הבלוג ומה מטרתו.

      אהבתי

  7. התשובה לשאלה היא מה שחשוב לך.
    בעיני המקום עצמו , אין לו משמעות גדולה. המשמעות העיקרית של הקבר בעיני, הוא שזה מקום לשבת בו בשקט בלי הסחות דעת, מקום להתבודד ולחשוב בשקט.
    אבל מעבר לזה, הזכרון הוא בראש ויותר מזה בגוף, במקום בו מהדהד העצב.

    אהבתי

  8. אבא שלי היה בן מאה ועשר אם היה בחיים עכשיו. גם הוא מת הרבה לפני שנולדה הבלוגוספירה. אם היה בחיים, אני מניחה שהייתי מספרת לו, ושהוא היה מאד מאד מאד נגד מה שיש לי לומר לעולם – אבא שלי היה אתאיסט אנטי-דתי קיצוני, ואני מתארת לעצמי איך היה מגיב לדבר הנוראי הזה, שבתו הקטנה מצאה את אלוהים…

    אמא שלי שרדה הרבה זמן אחרי מותו – אותה איבדתי רק לפני ארבע שנים – אבל לא היה לה מושג קלוש מה זה מחשב או אינטרנט, כך שלא היה מצב שהיא תבקר בבלוג שלי.

    אהבתי

    • גם אבא שלי היה אתאיסט – אבל מצד שני הוא ראה ביהדות גם עניין קבוצתי ולכן התייחס אליה בכבוד, ואפילו הקפיד על מנהגים דתיים אחדים. זו הייתה תערובת מוזרה, אבל היה בה לא מעט יופי.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s