ממרפסת הכביסה

תכף אדרש לעניין המרפסת,  אבל לפני זה עוד משהו קטן:

ימי ההולדת של הילדים היו בינואר,  ואני חידשתי מסורת ישנה ואפיתי את עוגת השיש המפורסמת שהילד אהב כשהיה ממש ילד (קטן).  זאת העוגה שהייתה נשלחת גם לחגיגה של הגן,  עם זיגוג שוקולד (וסוכריות צבעוניות קטנות שנקראות 'מִזרֶה'.  אבל הפעם עשיתי בלי הסוכריות,  כי כולנו בגרנו עד כדי אימה ואיננו זקוקים להן עוד). יצא טעים,  למרבה הפתעתי.  אולי משום שיש לי מאז תנור אפייה יותר טוב,  ואולי משום שסוף סוף החלפתי את המרגרינה בחמאה,  ואולי משום שקצת השתפרתי באפייה מאז.

את המתנות של חתני-השמחה עטפתי בנייר עטיפה פרחוני שקניתי במיוחד,  ובזמן הקיפול וההדבקה נזכרתי בימי ההולדת שלהם בקטנותם,  תמיד בינואר,  תמיד כשקר,  תמיד כשאיום השפעת מרחף באוויר.  ואיך שהיינו הולכים,  ראש המשפחה ואני,  לבחור להם את המתנות,  בחנויות צעצועים,  כמובן,  ואורזים הכול,  כולל ההפתעות לחברים הקטנים בתוך השקיות הזעירות.  זה היה כל כך מזמן שזה כמעט שייך לעידן אחר.

הנוסטלגיה של נייר העטיפה הזה הפילה עליי עצב גדול. אז אעבור לעניין המרפסת,  שהוא ברוח קצת יותר חיובית.

*

באחד הערבים לפני כשבועיים,  כשהסרתי בגדים מחבל הכביסה,  ראיתי על גגון הפלסטיק הלבן שמתחת לחבלים עלה-שלכת שהיה מונח שם לאחר שנשר מאנשהו.  בצורתו הוא הזכיר את הדג הזה שנדמה לי שקוראים לו חתול-ים.  משהו כזה.  וצהוב.

למחרת בבוקר פתחתי את החלון כדי להוריד עוד כמה דברים מן החבל,  או לתלות משהו,  אני כבר לא זוכרת  –  וראיתי את העלה-דג באור יום.  נדמה היה שהוא שינה את מקומו על הגגון.  אולי הרוח העיפה אותה מכאן לשם,  אולי איזו יונה דילגה עליו והזיזה אותו.

אבל אני נהניתי לחשוב שהוא שט בלילה מנקודה אחת לאחרת.  כי אם הוא דג,  הוא יכול. כמאמר השיר,  'דגים עפים,  ציפורים שוחות'  –  ועלים שטים.

*

ושוב,  ביום אחר,  באחר צהריים חורפי שהוא כבר כמעט בין-ערביים,  כשהייתי עסוקה עם הכביסה התלויה על החבל:

השמש הזאת של אחר הצהריים האירה ענף אחד של עץ שהיה תלוי מולי (הענף,  לא העץ)  –  אם כי את השמש עצמה כבר לא ראו,  כי היא הסתתרה מאחורי עץ אחר.  אז היה רק הענף המואר הזה,  עם עלי-שלכת  בודדים שמתכוננים לצנוח ממנו,  ומסביב כבר החלו הסימנים הראשונים של ממשלת הלילה.  והעלים האלה היו כל כך מוארים,  שהם כמעט נראו שקופים.  כמו בסרט המצויר 'פיטר פן', של וולט דיסני,  כשטינקר-בל הזעירה מרפרפת בכנפיה מאחורי עלה והוא נעשה שקוף תודות לאור שהיא מפיצה. שאז רואים אותה מרפרפת שם,  דרכו.  שלא לדבר על כך שהענף הזה הזכיר לי גם את הסיפור   The Last Leaf,  של O. Henry,   על חורף ניו-יורקי קפוא אחד.

*

וכל זה על מרפסת הכביסה המאוד פרוזאית שלי. אני שואלת את עצמי אם לא כדאי לי להוסיף לבלוג קטגוריה חדשה: 'מכבסת-תולה'.

20 מחשבות על “ממרפסת הכביסה

  1. ואצלי, דווקא החלק השני של הפוסט שלח אותי למחוזות של נוסטלגיה, וזה מפני שכבר יותר מחמש שנים שאני לא מכבסת-תולה, ולא רק בגלל שכביסה היא בתחום אחריותו של הבנזוג, אלא בגלל שאף אחד לא תולה כביסה בצפון אמריקה, זה קונספט כמעט מיתי. הכביסה הולכת ממכונת הכביסה למכונת היבוש, וזהו, ואם יש לי בגדים שלא יכולים להתייבש במכונת הייבוש הם הולכים לפח.

    אהבתי

    • זה עניין שקשור ישירות במזג האוויר, נראה לי. במזג האוויר אצלכם מייבש כביסה הוא חובה, אבל עם כמויות השמש שיש כאן, הוא כמעט מיותר. מכל מקום אין לי מייבש בכלל, אבל זה בגלל האמון המוגבל שיש לי בנפלאות הטכנולוגיה: אם לא מוכרחים, עדיף לי בלי (:

      אהבתי

  2. יש יתרונות בתליית כביסה😀 ככלל אני מעדיפה לא להשתמש במייבש כביסה ולייבש בשמש את כל הכבסים. נדיר שאשתמש במייבש גם אם זה חוסך לי את כל ההתעסקות של התלייה וההורדה.
    בכושר ההתבוננות שלך את מגלה יופי שספק אם מישהו אחר היה ער לכך ומתעד בכזה כישרון.

    אהבתי

    • מייבש אין לי בכלל. כולם אמרו לי שכשהילדים יהיו בצבא אני אכנע ואקנה אחד, אבל זה לא קרה, למרות שחורף אחד הם היו בצבא בו זמנית (מה אומר, היה שמח). תלייה והורדה הן מלאכות שלא כל כך מפריעות לי, וממרפסת הכביסה שלי רואים הרבה דברים שווים 🙂
      תודה.

      אהבתי

  3. נוסטלגיה. קצת עצבות, וזכרונות מתוקים. צובט אבל נעים. לי, לפחות.

    אצלנו בעלי מכבס ותולה ומוריד כביסה, ואני המקפלת. אין בכך יופי רב. ולא פיוט.

    אהבתי

  4. איזו נוסטלגיה מתוקה…..כילידת ינואר מכירה היטב את "איום השפעת המרחף"….אז כל ילדייך ילידי ינואר? זוכרת ימי הולדת שלי בבית הקטן בחורף הירושלמי, עם שקיות ממתקים שהורי היו מכינים לילדים. אגב אז אפילו לא היו עוטפים את המתנות, עד כמה שאני זוכרת. המנהג הזה הגיע מאוחר יותר. זוכרת אפילו חגיגה אחת שבה הם פתחו מטריה והניחו אותה הפוכה באמצע החדר, פיזרו עליה צמר גפן ואת שקיות הממתקים הסתירו בצמר הגפן, אלתרו "חכה" וכל ילד "דג" לעצמו את השקית שלו…..
    מה שמוביל אותי באופן הכי טבעי ל"עלה-דג" הנפלא שלך, ששט לו על גגון הפלסטיק הלבן. מקסים. ולענף הבודד המואר….
    כמה נהדרת היכולת שלך לראות את הדברים האלה עדה, ממש עין של אמנית יש לך, וקולמוס תואם שמיטיב לתאר את מה שעינך רואה. 😍

    Liked by 1 person

    • כן, שניהם. משחר ילדותם הם התרגלו שאנחנו חוגגים להם ביחד (הפרש של שלוש שנים ושלושה ימים). בילדותם זה היה תכופות סוער מאוד, כי כמעט תמיד אחד מהם היה חולה ביום הולדתו. אבל עכשיו הם גדלו והתחשלו.
      תודה רבה (:

      Liked by 1 person

  5. אפשר לראות הרבה יופי גם מהמרפסת, ואת מיטיבה להתבונן ולתאר, יחד עם הנוסטלגיה המתוקה חמצמצה.

    אהבתי

  6. אצלנו יום ההולדת של הבנות בקיץ , אבל שתיהן נולדו באותו תאריך בדיוק ! בהפרש של 5 שנים .
    בבית בחיק המשפחה חגגנו ביחד עם שתי עוגות נפרדות לפי זכרונן…
    חלק מהנכדים חוגגים בתחילת החורף ואף פעם לא יודעים איזה מזג אויר יבוא
    כיום עוטפים מתנות כולם וזה חלק מהכיף של הילדים בפתיחת המתנה.
    תאור העלה שלך וההקשר לסיפור המרגש נגע ללִבִּי

    אהבתי

    • עוגות נפרדות בבית! כבוד. בשבילי זה היה יותר מדי: גם עוגה בבית, וגם אחת לכל גן בנפרד, שלוש בסך הכול תוך שבוע אחד – כמעט מעבר לכוחות האפייה שלי (:
      תודה.

      אהבתי

  7. הדבר הזה שתיארת – משחקי האור בינות לענפים – זה אחד הדברים האהובים עלי ביקום ויום אחד למדתי שיש לכך מילה ביפנית, וזה הכינוי שלי כאן:

    תודה על פוסט עדין ופואטי.

    אפשר לבקש מתכון לעוגה?

    אהבתי

    • בחרת לך כינוי יפה.
      האם יש לך גישה לספר 'עוגות לכל עת' של נירה שויאר? המתכון לעוגת השיש לקוח משם.
      ועל לא דבר, תודה לך.

      אהבתי

סגור לתגובות.