רסיסים אקראיים

ספוג:

הנייר הסבלני
סופג
את כל דברֵי
הנקמנות
הילדותית
הקטנונית
אשר כתבתי  –
ודוגר במגירה
על כל אשר מוטב
שלא היה

*

קול צעדינו של רונית מטלון:

לא קל לקריאה,  אבל יש בו משהו שמושך את הלב.  לפעמים יש פרקים שלמים שאני לא מבינה.  אבל אתמול קראתי,  על האמא היוצאת מוקדם לעבודה:
"בבוקר בבוקר,  כשיצאה יותר מוקדם מהמוקדם" (עמ' 197).
שזה כל כך מתאים לבקרים האלה כשאני יוצאת לתפוס את האוטובוס לירושלים.  כשעוד חושך בחוץ,  ואני פוחדת שבדרך לתחנה אפגוש תן.

מוזר שזה הציטוט הראשון שחשבתי לצטט מהספר המיוחד הזה.

*

עוד משהו מאותו ספר:

הילדה (שהיא כנראה רונית מטלון) מתבוננת בכתב היד היפה של חברתה חבצלת,  וגם היא רוצה כתב כזה:

"והילדה קלקלה כל הזמן מחברות חדשות.  העמוד הראשון,  הצח כל כך,  נשא רק עד חציו אותיות ומילים שניסו לאלף את עצמן,  לשאת עיניים ולהידמות לאלה של חבצלת,  ובשליש או באמצע המרחב הבוהק של הדף פשוט קרסו אל תוך עצמן,  נהיו הן עצמן, שברו בהדיפת מרפק אחת את כלובי הזכוכית היפים שהושמו בהן ושעטו בפראות לכל העברים…" (עמ' 199,  ההדגשה שלי,  ולדעתי צריך להיות 'הושמו בהם' ולא 'בהן').

אני כל כך מכירה את זה.  אני זוכרת את הילדה א' מהכיתה שלי בבית הספר היסודי,  ואיך שניסיתי לכתוב כמוה ולא הצלחתי.  אני זוכרת את הכתב שלה עד היום.  והיו עוד ילדות עם כתבי יד יפים שאהבתי ורציתי גם.  אני עוד זוכרת את האכזבה,  כשהתברר כל פעם שכל מחברת חדשה היא הבטחה שלא התקיימה,  ושהקסם של הדף החדש מתפוגג כל כך מהר:  בסוף תמיד יצא שאני רק אני ולא מישהי אחרת,  ושהכתב שלי הוא שלי ולא של אף אחת אחרת. ושהמחברת החדשה מבולגנת בדיוק כמו מחברותיי האחרות.

אלא שהיום כבר לא נראה לי שזה כל כך עצוב,  להפך:  כל אחד הוא מישהו אחר,  והכתב של כל אחד הוא שונה,  וככה צריך להיות.

*

בשולי הדברים:

אני תוהה אם המתחשק-לי הזה לפתוח מדי פעם בלוג חדש הוא לא ורסיה מודרנית-דיגיטלית לעניין המחברות עם הכתב היפה:  חדש ונקי ומלא הבטחה.

*

להטוט:

בְּמִלִּים
אֶפְשָר לְלַהֲטֵט
כִּבְכַדּוּרִים שֶל אֵש;
כִּבְקֻבִּיּוֹת.
זֶה לֹא יַצִּיל אוֹתָן מֵהֱיוֹת
רֵיקוֹת.

*

בגרות:

אז תניחי לזה כבר,  עדה ק.  תני לזה להתנהל.  אל תתערבי.  אל תנהלי.  אל תשלטי.  אל תמחקי.
תניחי.
ותנוחי.

19 מחשבות על “רסיסים אקראיים

  1. אהבתי את השורה התחתונה – תניחי לזה להיות כמו שזה, בלי מחיקות, תניחי ותנוחי. בלי להתערב, בלי לנסות לשלוט (בקיצור – שחררי).
    כי זה יפהפה כמו שזה.
    כי ה"בלגן" שלך הוא שלך, ואין שום סיבה שיהיה כמו של מישהו אחר.

    צודקת לגמרי לגבי המילים. אפשר ללהטט (יש מילה כזאת) כמה שרוצים אבל זה ימנע בעדן להיות ריקות.
    ייתכן שכל בלוג חדש הוא מחברת חדשה…….לא חשבתי על זה ככה עד עכשיו.
    לי יש כתב נוראי, ילדותי ו"נחשי" משהו – ב, ג, ד נראים אצלי כמעט אותו הדבר, למשל.
    מעולם לא הצלחתי (או אפילו טרחתי) לערוך עמודי שער מקושטים…..אין לי את זה.
    בעצם מעבדי התמלילים היו ההצלה שלי……

    אני רואה שאני עושה את דרכי מלמטה במעלה הפוסט………….(יתרון אחד שהיה לישראבלוג – הפוסט והתגובות היו בחלונות נפרדים והיה קל לדפדף ביניהם בעת כתיבת התגובה………פה אני לפעמים מוצאת את עצמי "משכפלת" כרטיסיה בדפדפן כדי לעשות זאת).

    לא נראה לי שאקרא את רונית מטלון. אבל אוהבת, כמו תמיד, את הציטוטים שאת דולה מהספר. אני שנים יצאתי "יותר מוקדם מהמוקדם"….ובדרך כלל הייתי במשרד עוד לפני שבע. היו שנים שעוד לפני שש וחצי אפילו……..
    זה עולם נפרד לגמרי, עולמם של היוצאים לעבודה כאשר השמש טרם זרחה………..

    אהבתי

    • אהבתי את מה שכתבת בשורה האחרונה על עולמם הנפרד של היוצאים לעבודה לפני הזריחה. מאוד פיוטי, וגם אמיתי: זה באמת עולם אחר לגמרי, ולא בטוח שהוא יותר גרוע מהעולם של השעות המאוחרות יותר.

      אהבתי

  2. אהבתי מה שכתבת על הכתב במחברת, וגם על הלהטוט ועל הבגרות.
    בענין הכתב במחברת זה באמת לא כל כך עצוב במרחק הזמן. וזה מתקשר גם ללהטוט (כי הרי מה שחשוב בסופו של דבר זה התוכן, ולא מראית הכתב. והלהטוט הזה במילים מתקשר לכל כך הרבה עניינים, גם אקטואליים…). וכל זה מתקשר גם לבגרות, ומזדהה עם מה שכתבת לגביה, ועם הקושי שבכך…

    אהבתי

    • תודה, ונכון, גם לעניינים אקטואליים. אני תמיד מלאת פליאה כשאנשים מדברים במשפטים ארוכים ומלאי רושם, וכשהם מגיעים לסופם מתברר שבעצם לא אמרו כלום.

      אהבתי

  3. אוהבת מאוד כל מילה שכתבת פה והשירים נהדרים, את מטלון עוד לא ניסיתי לצלוח אולי עכשיו אנסה בעקבות ציטוטיך, ואת חסרה בציור בנוכחותך האנושית והמשרה שלווה.

    אהבתי

  4. באחת הכיתות הראשונות הייתה לי מחברת שחשבתי שהיא הכי יפה בעולם אבל מרוב שדפדפתי בה היא התרפטה. ואז המורה לקחה אותה לבקורת וכתבה לי שלמחברת יש "אוזניים" והיא לא כתבה שום דבר על הצבעים היפים שהשקעתי.
    אני גם זוכרת שניסיתי פעם לחקות כתב של חברה שלי שחשבתי שהיא נורא חכמה, אז הכתב שלי נעשה קצת דומה לשלה. אולי זה עזר לי להחכים גם…

    אהבתי

  5. להטוט:

    בְּמִלִּים
    אֶפְשָר לְלַהֲטֵט
    כִּבְכַדּוּרִים שֶל אֵש;
    כִּבְקֻבִּיּוֹת.
    זֶה לֹא יַצִּיל אוֹתָן מֵהֱיוֹת
    רֵיקוֹת.

    כמה נכון. שום להטוט לו יוסיף למילים עומק.
    תמיד זכיתי למחמאות על כתב היד שלי, רק לי לא ברור על מה ולמה. כתב סביר ותו לא. מסתבר שהכל בעיני המתבונן מה שיפה בעיני האחד, לא בהכרח ייחשב ככזה בעיני האחר.
    תמיד אהבתי את האות ב' שנכתבת כמו הספרה 2 , נדמה לי לאנשים שכותבים כזו ב' יש יכולות גבוהות יותר בתחום הריאלי. יתכן שקראתי איפה שהוא בספר גרפולוגיה, אז מרוב שרציתי לחזק את הצד הזה שבי, חשבתי לאמץ את כתיבתה, אלא שלא ממש הצלחתי.
    עכשיו יש לי תירוץ לחוסר ההצלחה בתחום זה.

    אהבתי

    • עכשיו שאני חושבת על זה: אולי גם הילדה חבצלת לא חשבה שיש לה כתב כל כך יפה. נראה לי שבענייני כתב, הדשא של השכן תמיד יותר ירוק, והשכן עצמו לא בהכרח מתלהב מהדשא של עצמו.

      אני מכירה בי"ת כזאת (לא מכתיבתי), אבל לא ידעתי שחשיבותה רבה כל כך 🙂 את מצחיקה.

      אהבתי

    • את יודעת שהיו פעם גם כאן? בילדותי היו שומעים אותם מרחוק מדי לילה, אבל האזורים הבנויים התרחבו והרחיקו אותם. הם די מפחידים עכשיו, מקווה שלא יגיעו לא לכאן ולא לשם.

      אהבתי

  6. אוהו, מה הקולות שם בלילה,
    או, תן מיילל,
    אוהו, למה התן מילל שם בלילה?
    כי הוא רעב.

    מכירה? איזו כמיהה בלתי מושגת יש לך, לנו, לכתב יפה, למילוי חוסרים, לשלווה בלתי מושגת.
    כתב היד שלי היה גרוע והלך ונעשה גרוע מיום ליום. היום אני סולחת לעצמי בדיעבד. זו הרי סוג של שבירת מוסכמות, ויצירתיות…אולי…

    כשאני יוצאת לצעוד בשש בבוקר, ורואה מעטים שכבר עומדים בתחנת האוטובוס, אני חושבת בהחלט על החיים השונים. האד עוד באוויר, השקט, הקרירות הצובטת. מה אלו עושים לי, ומה להם?

    תניחי. תרפי. תהני. עכשיו זה הזמן שלך.

    אהבתי

    • עם השימוש הגובר במקלדת, כתב היד שלי הולך ונעשה יותר גרוע ופחות קריא, אפילו כשאני משתדלת. כאילו הגמישות של שרירים מסוימים נחלשה. חבל לי על זה, ולפעמים אני מנסה לעשות תרגילי כתב, ממש כמו תרגילי התעמלות 🙂

      אהבתי

  7. נייר סופג 🙂
    יש משהו נכון בפתיחת מחברת חדשה כל פעם, אמיתית או וירטואלית, גם אם כולנו יודעים שמהר למדי היא תתרפט באוזניים ויהיו בה כתמים, וכתב היד לא יהיה מסודר יותר מבזו הקודמת. אבל יש משהו בפוטנציאל, בהבטחה. כמו שנה חדשה.

    אהבתי

  8. 1. תמיד היה לי כתב יד יפה, עגול ונשי. לא קינאתי באחרים, הייתי מרוצה מכתב היד שלי. היום פחות – אבל כיום אינני כותב, בעיקר אני מקליד…
    2. משהו לגבי ה"אוזניים" במחברת: אני חושב, שהיה משהו חיובי בהקפדה הזו. גם משהו חיובי, בהתנהלות הנוקשה יותר שהיתה אז, באופן כללי. בָּאופן שבו הקפידו על שגיאות כתיב, למשל – ולא נהגו בהן בסלחנות. היום מוותרים לילדים, שָשִים להוציא עבורם אישור כ"לקויי למידה", כדי שיבָּחנו בע"פ, בתוספת זמן – ועוד שאר הקלוֹת. פעם זו היתה בושה – היום כל כך "מכילים" את הילדים וסולחים להם, שבטוקבקים אני פוגש הרבה יותר את המילה "מושחטים" מאשר את "מושחתים"…
    3. לגבי ההבנה של ספרים – אני פחות סלחני ממך. אם את כותבת "לפעמים יש פרקים שלמים שאני לא מבינה" – אני רואה בזה כישלון ברור של הסופרת. זה לגמרי לא עושה לי חשק לקרוא את הספר, למרות הציטוטים. את יודעת, אם זה הולך כמו ברווז ומגעגע כמו ברווז – אז הספר לא כתוב היטב.
    4. משך שנים רבות עבדתי במשמרות. עבדתי גם בלילות, גם קמתי בחמש וחצי בבוקר כדי לעבוד במשמרות בוקר. אפילו שמץ של געגוע אין בי לָשעות האלה, שאני מעדיף לפגוש בהן רק חלומות.
    5. גם אני חושב, כמוך, שמדובר בטעות: "שברו בהדיפת מרפק אחת את כלובי הזכוכית היפים שהושמו בהן ושעטו בפראות לכל העברים". הושמו בכלובים, שהם זכרים – ולכן "בהם".
    6. מצטרף לקריאה "תניחי ותנוחי". בעיניי, זהו צירוף משובח. למרות שלי עצמי קל מאד לנוח – וקשה להניח… 🙂

    אהבתי

    • 2. עניין שגיאות הכתיב שונה מעניין הסדר והניקיון, כי אצל חלק מן הכותבים הוא באמת נובע מלקות למידה מסוימת. אם כי יכול להיות שגם האי-סדר במחברות הוא תוצאה של לקות כלשהי…
      3. לא בטוח. רונית מטלון כתבה היטב. אני לא בטוחה שהיא הייתה תמיד מעוניינת להיות ברורה.
      6. זה בגלל שאתה קוץ 🙂

      אהבתי

סגור לתגובות.