רואה רואה

בקול צעדינו חוזרת רונית מטלון כמה פעמים לתאר ציור של Manet שהייתה להם בצריף רפרודוקציה שלו:  המרפסת (Le Balcon). מתוך התיאור ידעתי מיד על מה מדובר,  כי אני זוכרת את הציור הזה מילדותי:  אהבתי לעלעל בספר של האימפרסיוניסטים הצרפתיים שהיה לנו בבית (הוא אצלי עכשיו)  ותמיד נתקלתי בו שם,  והיה בו משהו מעורר סקרנות,  למרות שלא מאוד אהבתי אותו.  נדמה לי שלא במלאכת הציור התעניינתי כשעלעלתי בין הדפים,  אלא בסיפור שמסתתר בתוך כל תמונה:  יש תמיד דמויות שאפשר לעקוב אחר הבעותיהן,  מלבושיהן ותסרוקותיהן, ובמיוחד אפשר להמציא בשבילן סיפורים.

במרוצת השנים נודע לי שהאישה הצעירה שיושבת שם במרפסת היא Berthe Morisot,  ציירת מוכרת בפני עצמה שיש לי מקום רך בלב בשביל ציוריה  –  וזה קצת אכזב אותי,  כי יש משהו לא לגמרי נעים  בתמונה הזאת של המרפסת,  וקשה להסביר מה בדיוק.  נדמה לי שהילדה בספר (שהיא רונית מטלון עצמה) שמה לב לכך גם היא,  והיא מתארת את "הצעירה שחורת השיער [ש]רואה הכול,  רואה מהגב גם כשהיא מתבוננת לפנים…  היא רואה רואה רואה,  מפעפעת לתוך הסצינה כולה את ראייתה היוקדת,  הנעדרת,  הפסיביות הפעילה הזו המלאה צער חסום,  יגון שחסם את עצמו ונהפך למין אדמת טיט של מועקה כבדה" (עמוד 228 – 229).

מועקה.  נראה לי שיש משהו בתיאור הזה.  כולל התיאור של הדמויות האחרות על המרפסת,  במיוחד האישה מימין ליושבת,  שיש לה איזו הבעה חסודה מוזרה ("הילדה שנאה את ארשת פניה של המבוגרת…[ש]היו בלתי פתורות באופן מעצבן. … כל עמידתה או ישיבתה  שם בצד הקרינו איזו נמיכות רוח,  ביטול עצמי מקומם,  או העמדת פנים לצורך שמירת סוד" [עמוד 228]).

כאן.

*

בלי קשר,  בשולי העדלאידע:

אחרי שהכול נגמר ראיתי עשרות אלפים,  אולי מאות אלפים,  של לבבות בד קטנים,  לבנים,  מפוזרים על הכביש והמדרכות באזור שבו צעדה התהלוכה.  מרחוק הם נראו כפתיתי שלג,  בעיקר כשהרוח העיפה אותם ממקום למקום.  מקרוב יותר הם נראו כמו העלעלים הלבנים שהשושבינונת פיזרה לפני החתן-כלה בחתונה של הקטנה.  כל מה שמזכיר לי את החתונה של הקטנה הוא טוב בעיניי.

לא יודעת מי פיזר את הלבבות  –  אם הם היו חלק מן התוכנית או מעשה קונדס.  אבל חשבתי שכמו השלג,  שהוא יפהפה ברדתו אבל אחר כך מתלכלך והופך לבוץ טורדני  –  גם העלים האלה יתלכלכו ויאבדו את הברק הלבן שלהם ויצטברו בפינות ויהוו מטרד למטאטאי הרחובות ולפועלי הניקיון שיצטרכו להתמודד עם השאריות העקשניות שלהם במשך ימים רבים.

ולמרות זאת הם היו חמודים ברגע האמת הקצר שלהם.

20 מחשבות על “רואה רואה

  1. גם אני אהבתי לעלעל בספרי האומנות שהיו לנו בבית לרוב. מקווה שהם עדיין אצל הורי, שחלק מהספרים לקחו איתם כשהיגרו לחו"ל וחלק השאירו מאחור בבית, אותו השכירו בשנים הראשונות. מקווה שהספרים אצלם כי כל מה שנשאר בביתם כאן בארץ (כולל כל אלבומי התמונות של ילדותנו ושקופיות טיולינו) נהרס בשיטפון שמגרם מפיצוץ בצנרת…
    העלעול הזה ביצירות…גם אצלנו הם היו בעיקר אימפרסיוניסטים וקצת גם סוריאליסטים….הניב סיפורים פרי דימיוני הצעיר (ותרם המון להיכרות שלי עם האמנים וסגנונותיהם השונים).
    ופתיתי העדלאידע הזכירו לי שבעלי ו שותפנו לא הסכימו מעולם שייזרק קונפטי באירועים שהם ערכו בעסק שלהם….בגלל הקושי לנקות אחר כך….

    אהבתי

    • כן, קונפטי זה מסוג הדברים שנחמדים לרגע ומשאירים אחריהם שובל ארוך של בלגן.
      נורא עצוב, השיטפון שהרס אלבומי תמונות וכו'.

      אהבתי

  2. אני אוהב את התמונה שנים רבות. משום הבעות הפנים השונות כלכך של 3 הדמויות.
    המוזר שבתמונה לטעמי הוא הניתוק בין 3 הדמויות. כאילו הצייר הדביק 3 דמויות לא קשורות, על רקע זהה.
    תמיד אהבתי את הילד שברקע…

    אהבתי

  3. הבעות הפנים קפואות והתמונה משדרת חוסר אינטראקציה בין הדמויות., ריחוק ושעמום במקום נינוחות והתעניינות במה שקורה בחוץ, אולי זו הסיבה שהתמונה הזו משרה מועקה..
    נדמה לי שלכל אחד/ת יש תמונה ששמורה בזיכרונו מהילדות..
    אצלנו בבית היתה תמונה של צריף נטוע בתוך נוף פסטורלי ולכאורה היה צריך להשרות אווירת שלווה, אלא שלי הוא עשה בדיוק את ההפך. ככל שניסיתי להבין את הסיבה לא הצלחתי, בדיעבד אני חושבת שאולי זה שהצריף עומד בבדידותו ללא בתים נוספים בשכנות, גרמו לי לתחושה זו.

    אהבתי

    • יש משהו שמעורר בי אי שקט כשאני רואה את הציור הזה. אני לא יודעת להסביר מה. האמת שמאנה באופן כללי הוא לא האימפרסיוניסט שמועדף עליי. ונדמה לי שלילדים יש אנטנות שקולטות היטב מועקות כאלה.

      אהבתי

  4. נדמה לי שהעובדה שבסופו של דבר כל החפצים יהפכו ל'לכלוך', לא פוסלת את היופי שבהם – זמני ככל יופי מעשה ידי אדם, ברגע מסוים. זהו מחיר ששווה לשלם.

    אהבתי

    • זה נכון. מצד שני יש חפצים יפים שאינם מכילים אלפי פריטונים קטנטנים, כך שהמחיר שיש לשלם לאחר מעשה על ההנאה שהופקה מהם הוא נמוך יותר 🙂

      אהבתי

  5. הגבר מנסה לספר בדיחה ולהרשים, האישה שמימין נראית עצובה והאישה שיושבת נראית קצת כועסת. אפשר בהחלט לספר סיפור מעניין על מה שקורה שם.
    גם מוריסו ציירה ציור שנקרא המרפסת אבל אין שום קשר.

    אהבתי

    • מוריסו זה עולם אחר. את הציורים שלה אני מאוד אוהבת. כולל ציור המרפסת שלה. נורא מוזר לי שהבחורה עזת-המבט בציור של מאנה היא מוריסו. לא מסתדר לי בראש.

      אהבתי

  6. חווית העלעול בספרי האמנות היא גם חלק מזכרונות הילדות שלי. לסבתי יש אוסף מדהים.ומצחיק כי אני קוראת את "והכלה סגרה את הדלת" שהוא שונה בתכלית השינוי. וקצת מתבאסת שלא הצעתי למועדון הקריאה שלי את "קול צעדינו" (התחלנו עם "זה עם הפנים אלינו" ונסוגנו בגלל היותו ספר מאתגר ובגלל מיעוט העותקים שהסתובבו). ואני נהנית כל כך מהתיאורים שלך ומהיכולת שלך לראות את הקסמים הקטנים שקיימים בעולמנו.

    אהבתי

    • תודה (:
      גם קול צעדינו מאתגר לא פעם. אבל באופן כללי הוא מאוד נוגע ללב, למרות האתגור.
      את אוהבת את 'והכלה סגרה את הדלת'?

      אהבתי

  7. זה בכלל לא מוזר שהבחורה זו מוריזו. עזת מבט מאד היא היתה. http://wp.me/pSKif-j2r
    ולגבי הניכור בין הדמויות – לא יודעת ספציפית את תולדות הציור הזה, אבל מאנה נהג לצייר כל דמות בנפרד בציורים עתירי דמויות, וקצת קשה ליצור חום וקשר עם נעדרים…

    אהבתי

    • לא ידעתי עליה דבר, למרות שאני מכירה (ואוהבת) רבים מציוריה. קראתי בעניין את הפוסט שאליו הפנית. תודה.י

      אהבתי

  8. נו, הייתי חייבת לבדוק את הציור הילדה שמתארת את הציור יודעת מה זה "נמיכות רוח"?
    וכן, יש משהו מטריד ולא נעים בציור הזה.

    אהבתי

    • אני חושבת שילדים יכולים לזהות הרבה דברים, כולל נמיכות רוח, בעיקר אם היא מזויפת. הם מן הסתם לא מכירים את המילה, אבל כשהם גדלים וכותבים על זה ספרים, יש להם כבר אוצר מילים יותר עשיר (:

      אהבתי

סגור לתגובות.