חסד בכרכרה שקופה

הפרק 'החדר הריק (2)' בקול צעדינו של רונית מטלון:

בהתחלה היה נדמה לי שזה עוד אחד מאותם פרקים שלא אבין,  כי הם מתנהלים סנטימטר אחד מעל לראשי. אבל בסוף הפרק התברר שדווקא הבנתי,  וזה יצא יפה כל כך.

כי כתוב שם שבנוסף לכל חדר מחדרי הצריף היה גם חדר ריק,  ש'דוחס בתוכו אוויר אחר של ידע אחר' (עמ' 349).  שאת זה כמובן לא הבנתי.  ושהחדר הריק נשאר גם אחרי שהצריף האמיתי נהרס כדי שיבנו תחתיו קוטג'.  שאת זה קצת הבנתי.  אבל בסוף כבר כנראה הבנתי לגמרי,  כי שם כתוב,  שהחדר הריק הכיל בתוכו את העיקר,  'או לפחות את אחד מפניה העיקריים של האמת…  :  שהסוד,  החבוי מן העין והשקוף,  הוא הטוב,  לא הרע,  שהאהבה היא הסוד ולא חוסר-האהבה,  שהמופע הדק של חסד האושר מוסתר על-ידי היריד הפתייני של הסבל,  נמשך מאחוריו כמו כרכרת אוויר שקופה,  כמו החדר הריק שטווה סיפור משלו:  שהבלש,  שלוחו של הצדק וציידו של הרע,  לוכד משהו בחדר הריק,  המוצפן והשקוף,  אבל לא את הפושע או את המעשה הנפשע…,  אלא את היפוכם   –  את החסד' (עמ' 350).

משפט באורך של חצי עמוד,  אבל כנראה הבנתי,  ואהבתי את כרכרת האוויר השקופה.  היא אפילו הזכירה לי את הארי פוטר (יש שם משהו עם כרכרות בלתי נראות). צריך להכיר את הסיפור שקול צעדינו מספר,  ואת פיסות הצער והאכזבה השזורות בו,  כדי להעריך את החסד הזה שבכרכרת האוויר השקופה ולדעת עד כמה אין הוא מובן מאליו.
או לפחות ככה הבנתי.

12 מחשבות על “חסד בכרכרה שקופה

  1. לא יודעת אם הייתי צולחת ספר שכתוב ככה אבל כל הכבוד לך. מצליחה לדלות פנינים כתמיד. בהארי פוטר היו כרכרות שבהן הסוסים לא נראו אלא למי שחזה במוות של מישהו ……

    אהבתי

  2. גם אני מעריכה מאוד את ה'דלייה' שלך של הפנינים. לא בטוחה שהיתה לי סבלנות לקרוא טקסט חידתי כזה, שתובע קריאה משולשת ומרובעת ומחומשת, וגם אז נותרים עוד איים בלתי מפוענחים, ואת מרגישה אבודה. אבל כרכרת אויר שקופה זה דימוי יפהפה, לפני הכל.

    אהבתי

    • צודקת בעניין האיים הנותרים בלתי מפוענחים. זה הסנטימטר ההוא שמפריע לי, והוא באמת מקשה על הקריאה. גם לא השתכנעתי שהוא חיוני לצורך כתיבת ספרות מעולה. מצד שני, רונית מטלון מצליחה איכשהו לבנות את האווירה הזאת שהיא מאוד ברורה, על אף כל העמימות. אז נשארים פה ושם פרקים שלא הבנתי ובסוף אפילו ויתרתי על הניסיון להבינם, אבל התמונה הכללית מצוירת באופן שאי אפשר לטעות בפיענוח שלו.

      אהבתי

  3. זה באמת יפה, ומה שאני הבנתי, זה שהחסד והאושר סמויים מן העין, לא מתגלים במבט ראשון וצריך להתאמץ כדי לגלות אותם. כמו שאופן הכתיבה מצריך מאמץ מסוים כדי להבין אותה… זה בעצם אופן כתיבה שמסתדר עם המסר שהוא מכוון לו.

    אהבתי

    • כן, עד כדי כך שהיא כותבת שם שהסבל הוא 'יריד פתייני'. משמע, יותר קל לסבול מאשר לחפש את החסד. יש בזה משהו.
      באשר לאופן הכתיבה: ייתכן מאוד שכך – ובכל זאת אני מוצאת שזה בדרך כלל מעיק. כי אני אף פעם לא בטוחה לגמרי שהבנתי הכול.

      אהבתי

  4. כבר כשקראתי את הכותרת הסתקרנתי.
    אם אני מתקשה בהבנת הנקרא זה מעייף אותי ויש להניח שלא הייתי ממשיכה לקרוא ולמרות הנאמר, מדובר בדימויים נהדרים שמרתקים אז אולי הייתי עושה מאמץ 🙂

    אהבתי

    • גם אני מאוד אהבתי את המילים האלה, לכן בסוף בחרתי בהן גם בשביל הכותרת.
      וזה אכן ספר מייגע במקצת, וגם לא השתכנעתי שחייבים לכתוב כך. אבל – יש בו חלקים ששווים קריאה, מאוד.

      אהבתי

  5. לגמרי לא בשבילי, סוג כזה של טקסט. יש משהו בחיבור מילים שלכאורה לא קשורות ויצירת תחושה, שמעבר למציאות הברורה והידועה, שהוא קסום ביותר. אבל כאן, היא הלכה עם זה קצת יותר מדי רחוק בשבילי. 🙂

    אהבתי

    • האמת שזה ספר די תובעני מהבחינה הזאת: הוא דורש הרבה תשומת לב ולא מעט מאמץ. לא השתכנעתי שזה תנאי הכרחי לכתיבה מעולה. אבל יש למטלון יכולת ליצור תחושה, אפילו אם לא מבינים הכול, וזו יכולת מאוד מיוחדת. אני לא לגמרי מבינה איך היא עושה את זה.

      אהבתי

סגור לתגובות.