בת מצווה

ארבעה באפריל:  בדיוק שתיים עשרה שנים לבלוג.  לא לבלוג הזה (שהוא רק כבן שלוש וחצי),  אבל להיותי בלוגרית באופן כללי.

הבלוגוספרה היא כבר כל כך חלק מן החיים שלי,  שמוזר לי אפילו לכתוב סיכום שנתי  –  כמעט כמו שזה מוזר לסכם את ההרגל לצחצח שיניים או לאכול ארוחת בוקר.  היא פשוט שם,  כל הזמן,  ואני לא ממש יכולה לתאר לעצמי את חיי בלעדיה.

אז מה היה בשנה הבלוגוספרית האחרונה?  הרבה קשיים בישראבלוג:  בשורת סגירה שנדחתה אחר כך ונקלעה למעין לימבו מביך.  הרבה בלוגרים נדדו לוורדפרס,  רבים אחרים לבלוגספוט.  בהתחלה הייתה התנועה ערה ונרגשת בכל מקום,  וזה השפיע מאוד גם על מונה הכניסות שלי,  אבל אחר כך העניינים נרגעו,  שלא לומר נרדמו.  איך שלא יהיה,  לרגל המהומה פתחתי גם אני בלוג-מחסן והעברתי אליו את כל הפוסטים מישרא,  למקרה שהם באמת יימחקו וייעלמו משם.

בלוגספוט/בלוגגר היא עדיין הבלוגייה שהכי מגרד לי באצבעות לכתוב בה,  כי היא כל כך ידידותית למשתמש,  בניגוד לוורדפרס שיש בו משהו קשה ועֵצי.  אלא שבסוף תמיד אני נשארת כאן: אמנם הדבר הכי כיף בבלוגוספרה זה לפתוח בלוג חדש ועתיר-הבטחות,  כמו מחברת חדשה  –  אבל אני מזכירה לעצמי שהקסם מתפוגג בדרך כלל כבר בעמוד/בפוסט השני.

***

קצת אקטואליה שלא שייכת לבלוגים,  כי כנראה שאי אפשר בלי:

אפילו אם לא הייתי בטוחה עד עכשיו שנתניהו צריך ללכת,  אז עכשיו,  אחרי הפארסה של יום שני/שלישי (לא-גירוש-כן-גירוש-כן-גרמניה-ואיטליה-לא-גרמניה-ואיטליה.  נו,  בחייכם!)  –  עכשיו  אני בטוחה.  תהיה הסיבה אשר תהיה,  אין לזיגזוגים האלה הצדקה.  מספיק.
*
לפני שני פוסטים כתבתי שתמר זנדברג אמנם איננה כוס התה שלי,  אבל שהתייעצותה עם קלוגהפט לא כל כך זיעזעה אותי ולא הורידה לה נקודות בעיניי (וזה למרות שמבחינתי היה רצוי אף מומלץ לוותר על כל היועצים כולם:  שיפסיקו כבר לשווק לנו פוליטיקה כאילו היה מדובר באבקת כביסה).  לעומת זאת,  ריצתה המהירה לדרוש ועדת חקירה דווקא לא כל כך מצאה חן בעיניי.  לטעמי,  קודם מבררים (ולא רק בפייסבוק),  אחר כך דורשים.
*
פחות או יותר באותו עניין: אין לי שום בעיה עם התביישותו המתוקשרת של קובי מידן.  מותר להתבייש ומותר להכריז על כך,  אפילו בפלטפורמה שאני לא מחבבת (לאמור,  פייסבוק)  –  וגם אם אינני חסידה של המתהדרים ברגשותיהם הענוגים בפרהסיה.   מה שאני לא מצליחה להבין זה למה שרי ממשלה (למשל אביגדור ליברמן,  למשל מירי רגב בעניין אחר)   –  למה הם מרגישים מחויבות להתייחס לכל מה שמישהו כותב בפייסבוק.  איך בכלל יש להם (או ליועציהם) זמן לקרוא את זה?  ולמה זה בכלל עניינם?
*
עכשיו אני שומעת הצטדקויות משמאל בנוסח  'אנחנו לא פחות פטריוטים מן הימין'.  שזה יפה מאוד,  ומן הסתם גם נכון, אבל בִּשביל מה ללכת בַּשביל הזה?  למה לשחק לפי הכללים של מי שרוצה להוציאכם מן המשחק?  ואם קובי מידן לא פטריוט,  זה אומר שאסור לו לכתוב את דעתו? רק לפטריוטים מותר שתהיה דעה? מוזר ביותר.

***

פתאום זה נהיה פוסט בענייני אקטואליה במקום פוסט בת-מצווש,  אף שלא ממש התכוונתי.  הלכה החגיגה. אז הנה אני חוזרת לתלם,  לצורך העניין הבלוגוספרי שלשמו התכנסתי.  רק שלא כל כך יש לי מה להוסיף על מה שכבר אמרתי,  אז מוטב למתוח כאן את קו הסיום של הפוסט.  ואם לצטט את עצמי מפוסט אחר:
אמרה ועשתה.