חנה ואני חושבים

מסתבר שחמישים שנה מלאו עכשיו להופעת הספר מיכאל שלי של עמוס עוז.  לכבוד התאריך הזה פורסם במוסף 'תרבות וספרות' של עיתון 'הארץ' (בחמישה באפריל) מאמר יפה שכתב עמוס עוז ('אז איפה את עכשיו') ובו הוא פונה למבקרי הספר ומבקש מהם:  "שחררו קצת… אל תרתמו את הרומאן הזה,  אל תרתמו שום רומאן,  למשוך כמו פרד צולע את כל העגלות המלאות או הריקות [של האידיאולוגיות השונות]".

למיטב ידיעתי זו הפעם הראשונה שעוז מגיב לביקורות,  וטוב שכך:  לא נראה לי שסופרים צריכים לנהל דיאלוג עם מבקריהם. אבל לזכות המאמר הזה ייאמר שהוא לא מצטדק ולא שולח את המבקרים 'לקרוא שוב כדי להבין יותר טוב',  שזה לדעתי נוהל מרגיז במיוחד.

סמוך להופעת הספר מיכאל שלי  קנתה אותו אמא שלי וקראה אותו.  אני זוכרת שהיא מאוד התרשמה ממנו ותהתה איך ייתכן שגבר צעיר כל כך יודע מה מתרחש בנפשה של אישה מבוגרת ממנו (אבל האם הייתה חנה באמת מבוגרת ממנו?).  היות שהייתי אז תולעת ספרים של ממש (כבת שתיים עשרה),  הסתקרנתי וקראתי גם אני את הספר.  לא את כולו הבנתי,  אבל אהבתי אותו וחזרתי וקראתי אותו (או חלקים ממנו) פעמים רבות מאז.  את חנה גונן לא הבנתי כלל,  אבל למרות הכול חיבבתי אותה  –  ואפילו את מיכאל, שהיה בו משהו עצי ודמוי-לפת, למדתי לחבב.  מאז,  בכל פעם שאני עוברת ליד טרה-סנטה בירושלים,  אני חושבת לעצמי:  הנה,  כאן,  על המדרגות,  הם נפגשו.

אני נגד פסיכולוגיזציה על דברים שאני לא יודעת  –  אבל אחרי שקראתי גם את סיפור על אהבה וחושך,  שיש בו יסודות אוטוביוגרפיים רבים,  חשבתי לעצמי כך (בתשובה לתהייתה של אמי):  שמי שגדל עם אמא כמו אמו של עמוס עוז,  ואחר כך עם אובדנה הטרגי,  יכול אולי להבין כל מיני דברים שאנשים אחרים מבינים רק בגיל מאוחר יותר.

המאמר שפורסם עכשיו ב'הארץ' הזכיר לי שוב למה אני אוהבת את הכתיבה של עמוס עוז:  כי היא ממוקדת,  בלי פטפוטים מיותרים,  בלי הטפות מוסר,  ועם הרבה חמלה והומור,  אפילו כזה שמופנה כנגד עצמו.  אהבתי את העובדה שחנה גונן עדיין חיה בכתיבה שלו  –  עד כדי כך שהיא שותפה לו בכתיבת המאמר:  "חנה ואני באנו להפציר בכם… ,  חנה ואני אוהבים לקרוא…".  לקראת סוף המאמר הוא אפילו פונה אליה ישירות:
"אני כל כך מקווה שאחרי שהספר שלנו נגמר את הלכת לעבוד באיזה מקום ושהעבודה היטיבה אתך.  אני מקווה שלך ולמיכאל נולדו עוד ילדים. אני מקווה שאולי חידשת את לימודייך.  אני מקווה שהבן שלכם,  יאיר,  עדיין בארץ ועדיין אוהב אותה…".

גם אני מקווה שסוף הספר לא היה סוף פסוק בשביל הקשר בין חנה ומיכאל שלה.  אמנם הם לא באמת התאימו זה לזו,  ומיכאל באמת היה עצי במקצת ודמוי-לפת  –  אבל בכל זאת היה איש טוב,  ואת מה שהוא לא הבין הוא דווקא התאמץ מאוד להבין,  וזה לא דבר של מה בכך.  ולכן אהבתי את סיום המאמר,  שנכתב בזו הלשון:
"אני אפילו מאחל לכם,  חנה שלי ומיכאל שלי,  שלפחות בטיפ-טיפה מן הפנטזיות הנ"ל [שנזכרו בפסקה הקודמת של המאמר],  אתם אכן התנסיתם,  ויצאתם בשלום.  הלוואי על כולנו ואמרו אמן."

אז הלוואי,  ואמן.

26 מחשבות על “חנה ואני חושבים

  1. את "מיכאל שלי" קראתי לפני שנים רבות. האמת היא שאינני זוכר על מה הספר. אני רק זוכר, שזה היה ספר שהיה "נכון" להתלהב ממנו, בזמנו. בכל מקרה, גם אני אהבתי אותו. אני מניח, שקראתי עוד ספרים של עמוס עוז – אבל, למרבה הבושה, לא אוכל לומר את שמותיהם…
    ספרים מאוחרים יותר שלו כבר הרגיזו אותי.

    תראי, אני עומד לכתוב משהו שנשמע די מטומטם – אבל זו האמת:
    בספרים מאוחרים נדמה היה לי, שהסוֹפר כה מאוהב בעברית שלו, כה מתהלל בה, כה מנסה להרשים את הקורא בשליטתו בעברית – שהקריאה הפכה לטורח. כאילו הסיפור כבר פחות חשוב, וכל מה שנדרש הוא לשפוך ערימות גבוהות של מילים מצוחצחות. והעברית הזו, בעיניי, כבר הפכה למכשול.
    זה מה שנשמע מטומטם: שאני בא בטענות על עברית משובחת מדי…

    עוז הוא לא היחיד. גם א.ב. יהושע, שהיה מהסופרים האהובים עלי ביותר, חטא באותו החטא.
    בעיניי, סיפוריו המוקדמים של יהושע היו מדהימים. הספרים שפרסם בהמשך לא נקראו עד תומם – ונותרו מיותמים על המדף. את ספריו האחרונים – כבר לא טרחתי לקנות, שלא לדבר על לקרוא.

    אני מניח, שהאשמה לא רק בהם – אלא גם בי, שסבלנותי נתקצרה. זה הזמן, שעושה בנו שָמות.

    אהבתי

    • לא שמתי לב לעניין הזה של הצטחצחות השפה כדי להרשים. נכון שלא קראתי את כל הספרים של עמוס עוז, אבל אלה שכן קראתי היו בעיניי דווקא ממוקדים מאוד, בלי פטפטת מיותרת. ואולי זה רק עניין של טעם – ואולי, כדבריך, גם של גיל.

      אהבתי

      • מספיק להניח את "מיכאל שלי" ואת "סיפור על אהבה וחושך" האחד ליד השני – ולהתרשם מההבדל בגודלם הפיזי ומההבדל בעוביָים… 🙂

        אהבתי

  2. בגלל שיש לי זיכרון של דג, אני לא זוכרת אפילו אם קראתי את מיכאל שלי. כמעט בוודאות שכן, אבל רק כשאקח את הספר לידי ואתחיל לקרוא מחדש, אזכר בעלילה.
    את "סיפור על אהבה וחושך" יש לי בבית וטרם קראתי. היה לי אנטי בלתי מוסבר. קוץ מספר על סיבה שבגללה הוא הפסיק ואילו אני סתם הולכת נגד הזרם. כולם קראו, אז אני לא.
    להבדיל כך היה גם עם הארי פוטר, לא רציתי לקרוא בנוסף לזה אני לא אוהבת סיפור בדיוני. .
    במקרה יש לי גם את המוסף של הארץ אפילו לא טרחתי לבדוק אילו כתבות יש. תכננתי לעשות הרבה דברים בחופשה ונתקעתי עם ציור שבכל רגע אני מוצאת בו דבר נוסף הזקוק לתיקון, אבל הי סיימתי לסרוג אפודה לנכדה.

    אהבתי

    • דווקא רבים לא קראו את סיפור של אהבה וחושך, אז אולי תקראי? כדאי לך.
      מצד שני, ציור וסריגה – זה הספק לא רע בכלל.

      אהבתי

  3. תודה על הקישור.
    את מיכאל שלי קראתי לראשונה ממש לפני מספר שבועות והתפעמתי ממנו. ובדיוק היום נזכרתי בו שוב.

    אהבתי

  4. כמוך גם אני קראתי את "מיכאל שלי" כנערה צעירה כי אמי קראה אותו והתלהבה, וכמוך לא הבנתי חלקים רבים ממנו – אפילו לא ידעתי מה אינני מבינה. כן הבנתי שנדרשת רגישות עצומה ויכולת ראייה והבנה עצומה לסופר גבר שמנסה לספר מנקודת מבטה של אישה.
    שלא כמוך, לא חזרתי לקרוא אותו שוב מאוחר יותר, אבל קראתי ספרים רבים של עמוס עוז ואהבתי את רובם. נתקעתי באמצע "סיפור על אהבה וחושך" ומאז לא ניסיתי לקרוא עוד משהו שלו, למרות שאמי עכשיו טוענת שספרו האחרון ממש טוב.
    גם לי קצת מוזרה העובדה שעוז לא שחרר את חנה ואת מיכאל והם עדיין הולכים איתו………

    אהבתי

    • לא את כל ספריו קראתי, אבל את רוב מה שקראתי אהבתי. מאוד אהבתי את 'סיפור של אהבה וחושך', ואת 'מיכאל שלי' ואת 'פנתר במרתף' – שלושתם מהווים בעיניי יחידה אחת. ואת 'אותו הים', כמובן.

      אהבתי

  5. עמוס עוז הוא סופר נהדר בעיני, קראתי בצעירותי את מיכאל שלי והוא פחות זכור לי. מאוד אהבתי את מנוחה נכונה – הוא אחד הספרים שהכי אהבתי של עמוס עוז. את אהבה וחושך קראתי לפני מספר שנים והוא ריתק אותי ממש, ספר נהדר שכתוב נפלא. לא ראיתי את הסרט כדי לא לפגום בהתרשמות מהספר, מה גם שהבנתי שהסרט בינוני. אז לגבי הספרים הללו, אני לא מסכימה לגבי הצטחצחות הלשון שציין קוץ, למרות שיכולה להבין למה הוא מתכוון, וזה כן בא לידי ביטוי בספר מאוחר יותר של עוז – הבשורה על פי יהודה – שהיה הרבה פחות טוב לדעתי . לגבי א.ב. יהושע אני בהחלט מסכימה שספריו המאוחרים פחות טובים. אין מה להשוות את גירושים מאוחרים ואת המאהב, לאש ידידותית המאוחר. והאמת שלא את כל המאוחרים קראתי או אקרא. דווקא ספר חדש של עוז אקרא, ולו משום הסקרנות. הוא גם מפרסם פחות.

    אהבתי

    • גם אני מאוד אהבתי את מנוחה נכונה – וגם את מקום אחר, שאני בדרך כלל מבלבלת ביניהם כי שניהם על הקיבוץ. וגם את אהבה וחושך. ובמיוחד, מאוד מאוד, את 'אותו הים'. את הספרים החדשים לא קראתי – וגם לא קראתי הרבה משל יהושע, כך שקשה לי לשפוט.

      אהבתי

  6. ריגשת אותי, לא יודעת אפילו למה, איפה לשים אצבע. אולי משהו בקשר בין הקוראת לספר, על החוויה האישית שלך בקריאה הראשונית ומול התגובה של אמך, ומול טרה סנטה. וחייכתי לגבי התיאור של מיכאל כ"עצי ודמוי-לפת", זה מדויק מאד.

    אהבתי

    • מה שמצחיק זה שאני לא בדיוק יודעת מה זאת לפת, ולא נראה לי שטעמתי אי פעם. ובכל זאת היא נראית לי מתאימה 🙂
      ותודה.

      אהבתי

  7. אפשר רק להעריך סופר שמחובר כך, יובל שנים אחרי, לדמויות שברא ולעולם שיצר עבורם. אני מבינה על מה קוץ כותב, אם כי בעיני אשמים בכך קצת העורכים של הספרים המאוחרים: מכיון שעוז כל כך מצליח הם לא מעזים לערוך אותו בקפדנות גדולה יותר, וכך אנו מקבלים ספר הרבה פחות מהודק ו'נכון', בעיני לפחות, כמו 'סיפור על אהבה וחושך', שמכיל חזרות רבות ולפעמים אפילו מילוליות. אני לא חושבת שהוא עוסק בתרגילי צחצוח לשון, אלא כך הוא כותב. הוא פשוט זקוק לעורכים חסרי מורא, שלא ייבהלו מהשם ויעשו את עבודתם נאמנה. אגב, כמו ששלי השוותה להארי פוטר, גם שם הסינדרום זהה: ככל שהסידרה מתקדמת הספרים הולכים ומתעבים, עד שכל ספר הופך לכרך בן מאות עמודים. עורך טוב שווה את משקלו בזהב.

    אהבתי

    • אני לא כל כך מתמצאת בעבודת העורכים, אבל הרושם שלי מ'אהבה וחושך' היה מאוד שונה. כבר לא זוכרת פרטים, אבל זוכרת שהתרשמתי אז שמדובר במבנה שחג במעגלים חוזרים ונשנים שקוטרם הולך ומצטמצם, חג כל העת סביב מות האם, נוגע-לא-נוגע, עד שבעמודים האחרונים הוא מגיע סוף סוף לַליבה ומוסר דיווח מדויק מאוד, מסודר ותמציתי למדי, של מה שבאמת קרה – ואז הוא נגמר. ייתכן שהיה אפשר לקצר, אבל נראה לי שזה לא מבנה מבולגן, אלא מתוכנן בדיוק כך.
      הספרים שהוא כתב מאוחר יותר דווקא יותר קצרים – אבל את רובם לא קראתי, ואת 'חרוזי החיים והמוות', שהוא ממש קצרצר, לא הבנתי ולא אהבתי.

      אהבתי

  8. קראתי כמובן את מיכאל שלי ואני לא זוכר ממנו הרבה ואני חושב שלא נהנתי ממנו,לא חזרתי אליו מאוחר יותר.את סיפור על אהבה וחושך מאוד אהבתי וגם הכרתי חלק מהנפשות הפועלות כך שזה היה יותר מסקרן.פרופ קלאוזנר גר בשכנות אלינו ואת ילדיו הכרתי.בתו למדה עם אחותי ביסודי וגם בתיכון.

    אהבתי

    • במעורפל אני זוכרת שהכרת גם חלק מהנפשות הפועלות בספר הדקדוק הפנימי של גרוסמן. מסתבר שגדלת בצומת חשוב של ההיסטריה הספרותית (:

      אהבתי

      • חחח נכון,גרוסמן גדל בבנאי 25,נעם זיו בבנאי 28,קלאוזנר בחלוץ 40 ומשהו ויכול להיות שהיו עוד וכרגע פרחו מזכרוני,כל הרצובות שהזכרתי הם בבית הכרם שהייתה שכונה קטנה

        אהבתי

  9. לגמרי לא זוכרת אם קראתי, ואם אהבתי או לא. אבל אהבתי את התיאור שלך על איש "עצי ודמוי-לפת". (ונדהמתי לשמוע שאת לא מכירה לפת. לא שזה משהו מיוחד, אבל זה היה חלק כל כך בסיסי מהילדות שלי.) (לגמרי לא מיוחד. שיא הפשטות.)

    אהבתי

  10. מאד אהבתי את "אהבה וחושך", וכשראיתי שסוף הספר מתקרב ממש הצטערתי כי נהניתי מכל רגע של קריאה. אינני זוכרת אם קראתי את "מיכאל שלי". כנאה שאפילו אם כן, כדאי שאקרא שוב. העניין עם חנה נראה לי קצת מוגזם. קצת גימיק אולי…

    אהבתי

  11. אני לא בטוחה שהבנתי את חנה לגמרי, אבל נראה לי שהבנתי אל ליבה. קראתי את הספר אחרי שחייתי כבר כמה שנים בירושלים (ויוצא לי לעבור הרבה ליד בניין טרה סנטה). הפתיע אותי עד כמה העיר ירושלים שבסיפור שונה מהעיר ירושלים בה אני חיה כיום.

    אהבתי

    • הספר אמנם פורסם אחרי מלחמת ששת הימים, אבל נכתב לפניה – ואני מניחה שאז באמת ירושלים הייתה מאוד שונה. אני בקושי הכרתי אותה אז – נדמה לי שהייתי בה רק פעם אחת לפני המלחמה.

      אהבתי

סגור לתגובות.