ממעוף הציפור

קראתי את הנאום של דויד גרוסמן מאתמול בערב בטקס יום הזיכרון האלטרנטיבי.  זה נאום יפה. חבל שטקס כזה מעורר כאן כזאת התנגדות,  עד כי שוכחים שהכבוד למשפחת השכול צריך לכלול גם את הכבוד למשפחות שכולות שבוחרות לציין את השכול שלהן בנפרד מן הזרם הכללי.

הרעיון שיש שכול גם בצד הפלסטיני קשה לבליעה אצל רבים.  דומה שאין פשוט וברור ממנו,  ובכל זאת יש שמתקשים בו.  אולי משום שאפשר להיטיב לראותו בעיקר מפרספקטיבה רחבה יותר,  של זמן ושל מקום.  ממעוף הציפור.  ואילו כאן,  על פני האדמה, עמוק בתוך הקלחת הרותחת,  הוא נוטה להישאר נסתר מן העין.   עוד יגיע הזמן גם בשבילו,  אף כי הוא אכן מתמהמה.  אני הייתי מוסיפה לַנאוּם  עוד פסקה קטנה על מעוף-הציפור הזה  –  פסקה שתעיד שגם מי שמצליח לראות את הדברים מן הפרספקטיבה הציפורית הזאת,  מכיר בכך שלא כולם מצליחים, ואפילו מבין ומקבל זאת.

לא לגמרי הזדהיתי עם גרוסמן כשאמר ש'הבית נעשה פחות בית'.  אני לא שותפה לתחושתו,  מפני שבית בעיניי הוא הרבה, הרבה מעבר לדעות של אנשים ולמחלוקות פוליטיות.  בית זה לא רק עניין חברתי.  זה זיכרונות ושפה,  קולות וריחות.  זה סוג האור וחילופי העונות.  זה הים, הצמחייה והנופים.  זה שקיעה ורודה ומנחמת מקץ יום של אובך,  זה השרב הנשבר לעת ערב והים המאפיר אחרי שהאור התפוגג.  זה הרוח בין מחטי האורן,  זה קולו הענוג של הגשם הדופק על גגוני הפלסטיק.  וגם  –   זה הנהג ששואל לשלומי כשאני עולה לאוטובוס בקו הקבוע בשעת בוקר מוקדמת. זה חופי הארץ הנצפים מחלון המטוס המנמיך לקראת נחיתה בנתב"ג.  זה האיילון בשעת הצפירה של יום השואה,  כשהמכוניות נעצרות והנהגים פותחים את הדלת ויוצאים ונעמדים.   זה הרכבות שצפרו כשחלפו על פני השיירה למען שחרור גלעד שליט בדרכה לירושלים.  אני לא שכחתי.

אבל אהבתי את מה שגרוסמן אמר על תקוותו 'שפתאום יקום עם בבוקר,  וירגיש שהוא אדם'.  כי כל קהל מורכב מפרטים,  ותמיד חשוב שהעובדה הפשוטה הזאת לא תישכח בלהט הקבוצתיות.

ושיהיה חג עצמאות שמח ורגוע לכולנו.

17 מחשבות על “ממעוף הציפור

  1. גם אני לא קראתי את הנאום של גרוסמן, ומאד התחברתי למה שכתבת כאן על כל המרכיבים -קטנים כגדולים – שמהווים בית גם עבורי, ובכל זאת אני כן מזדהה עם התחושה שיש חלק גדול כאן שמנסה לגרום לי להרגיש שאני לא שייכת….לא מספיק יהודיה, לא מספיק ציונית, לא מספיק פטריוטית….ואני מתעקשת שהחלק הזה לא צודק. אבל אני גם מרגישה שאני באיזשהו מיעוט….ולא לגמרי נהיר לי איזה בדיוק ואיך הגעתי להרגשה הזאת

    אהבתי

    • אני בטוחה שאת לא היחידה – אני שומעת את זה מסביבי הרבה. ולמרות זאת אני חייבת להודות שאני לא מרגישה כך. לא באמת מושפעת ממה שאומרים (ויש שאומרים, מכל מיני צדדים). אולי זה קשור איכשהו בעובדה שהוריי תמיד הדגישו בפניי, חזור והדגש, במשך כל ילדותי, שזה לא חשוב מה אומרים עליי, חשוב שאעשה את מה שנכון בעיניי. חזרו על זה כל כך הרבה פעמים עד שזה נקלט בסוף (:

      Liked by 1 person

  2. חייכתי עם הטוויסט בסוף על מילות המשורר אמיר גלבוע. אכן, זה ההבדל בין דמוקרטיה לפשיזם, לזכור שכל עם מורכב מאדמים רבים, ושיש להם זכות קיום. היה לי שכן שבתו נרצחה בפיגוע ושהשתתף בפורום הישראלי-פלשתיני הזה. כשהיתה בחצר שלהם חתונה של הבן הגיעו משפחות פלשתינאיות רבות, וראיתי את הרעות והשיתוף. אני חושבת שכל שיתוף פעולה עם הפלשתינאים שגורם לנו לראות אותם כ'אדמים' ולא 'אויב' ולהיפך מבורך. חבל שזה נעשה סביב השכול, ולא סביב דברים חיוביים שמאחדים אותנו.

    אהבתי

    • וכך נודע לי שהשיר ההוא הוא של אמיר גלבוע, לא ידעתי. תמיד לומדים משהו. והטוויסט ההוא הוא באמת הברקה של גרוסמן.
      בכלל אני מאמינה גדולה בהתבוננות בבני אדם כפרטים ולא כנציגי קבוצות. יש בזה המון יתרונות. רק לעתים רחוקות מתברר שהפרטים מייצגים את קבוצתם בנאמנות מדויקת.

      אהבתי

  3. לא קראתי את נאומו של גרוסמן אך לגמרי איתך בענין הטקס האלטרנטיבי. יש שכול בשני הצדדים, זו עובדה וזה ברור, ואני חושבת שדווקא המפגש הזה מאחד ומקרב וגורם להבנה עד כמה שכול כזה הוא מיותר. טוב עשה בגץ שאישר את קיום הטקס ונתן מקום גם לאלה שרוצים ומוכנים לכאוב יחד.

    אהבתי

    • רק שלמרבה הצער הוא גורם גם להרבה ויכוחים מיותרים, חלקם מכוערים מאוד. אני תוהה מה היה אפשר לעשות שזה ייתפס כפחות פוגעני – שהרי זה לא באמת פוגעני – ולא יודעת מה לענות. זה טקס שמקדים את זמנו בהרבה. אולי הזמן ימצא לזה פתרון מתי שהוא. הלוואי.

      אהבתי

  4. אין לי בעיה שכל אחד יציין את היום הקשה הזה כרצונו , במיוחד משפחות הנופלים, אבל עצם הכינוי אלטרנטיבי יש בו שלילה של הטקס הכללי. אמירה שאנחנו לא שייכים לכלל. זה מפריע לי.
    מפריעה לי גם האמירה של גרוסמן שהבית איננו בית עוד ומאד הזדהיתי עם מה שכתבת.

    אהבתי

    • האמירה שלא שייכים לכלל לא כל כך מפריעה לי – אבל התחושה שמתקבלת היא אכן שהטקסים הרגילים אינם מספיק טובים בעיני מי שעורכים את הטקס האלטרנטיבי – וזה גם נאמר פה ושם מפורשות. וזה חבל בעיניי, כי אני מאמינה שהתוכן של הטקסים הרגילים דווקא מדבר אל לא מעט משפחות, ולא נראה לי ראוי לפסול זאת.

      השורה התחתונה היא כמו שכתבת: שכל אחד יציין את היום הזה כרצונו. זה משהו שנהיה חייבים ללמוד לקבל.

      אהבתי

  5. כתבת יפה . ואני החלטתי לא לשפוט את גרוסמן בצערו כי אולי בעמקי נפשו ביתו כבר לא ביתו מאס בנו נפל חלל
    והאמת שנמאס לי שמנסים 'לחנך' אותי באמצעות פרובוקציות
    וגם ההתלהמות של כמה ימנים שם הייתה מיותרת , ככזה זה כשאין כושר ביטוי , כשאין מילים כדאלם הוא אלימות

    אהבתי

    • אני לא יודעת באיזו מידה זאת הייתה פרובוקציה, אני לא בטוחה שכך. אבל כן יש קצת תחושה שמנסים לחנך, ואני לא מאמינה שאפשר לחנך ככה. יש משהו בנפיצות של זה שאוטמת את האוזניים מלהקשיב.

      ההתלהמות הייתה מאוד מכוערת, ואני נוטה להסכים אתך שיותר מכול זה מעיד על כושר ביטוי מאוד מוגבל. אבל זה לובש פנים מאוד מפחידות לפעמים.

      אהבתי

  6. כל כך יפה ומנחמת הפסקה על מהו בית 🙂 ומה שסיפרת באחת התגובות כאן על הורייך – זה נהדר! בעצם, גם אני אומרת להדר (אבל היא עדיין לא השתכנעה).

    אהבתי

    • גם אני עוד לא השתכנעתי כשהייתי בגילה. לכול זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים 🙂
      ותודה, שמחה למצוא אותך כאן שוב.

      אהבתי

סגור לתגובות.