על הרצף

יצא שלאחרונה אני רואה סדרות וקוראת ספרים על אנשים המצויים 'על הרצף' האוטיסטי לסוגיו השונים.  הילד עם תסמונת אספרגר בסדרה 'הורים במשרה מלאה',  חוקרת המשטרה עם התסמונת הדומה בסדרה השבדית-דנית 'הגשר' (הו,  סדרה מעולה,  וכמה עצוב שהגיעה לסיומה),  ועכשיו הספר 'שטום' של ג'ם לסטר (ובהמשך,  כנראה,  'המקרה המוזר של הכלב' וכו').

ניסיתי להשיג בספרייה את 'שטום' במקור האנגלי ולא מצאתי,  אז שאלתי את התרגום העברי ולא כל כך הסתדרתי אתו.  אולי זה גם קשור לכך שהספר נכתב מנקודת ראות של גבר,  עם הומור של גברים (סליחה,  זה לא לגמרי קורקטי,  אבל בבלוג שלי אני מרשה לעצמי).  ואולי זה בגלל שאני בעצם סנובית לא מוצהרת שמעדיפה לקרוא בשפת המקור (בתנאי שהוא נגיש).  או שזה פשוט בגלל שהספרים בהוצאות העבריות מודפסים על נייר עבה יותר: עם השנים הכתפיים שלי הולכות ונחלשות,  ויש לי פחות ופחות כוח לשאת בתיקי ספרים כבדים.

בסוף נכנעתי:  בתחנה המרכזית בירושלים (שבה נדמה שאני מעבירה את רוב ימיי) מצאתי בחנות הספרים את Shtum ,  במקור.  הפורמט קטן משל ההוצאה העברית,  והמשקל הוא פחות או יותר נוצתי (וגם המחיר בהתאם).  אז קניתי אותו והמשכתי לקרוא בו מן הנקודה שאליה הגעתי בעברית.  איכשהו בשפת המקור הוא גם קצת ברור לי יותר.  או שאני באמת סנובית.

ככל שהדברים אמורים ברצף האוטיסטי,  הידיעות שלי די קלושות.  תמיד עולה השאלה,  איך קובעים  –  לפי מה מחליטים מה נורמלי ומה לא.  התשובה לא תמיד ברורה.  סימנתי לי בקו בינתיים רק משפט אחד,  בעמוד 177:
".We are all individuals"
הוא לא עונה לשאלה,  ובכל זאת הוא לא בלתי קשור אליה.

*

אף מילה על האסון בנחל צפית.  לעולם לא אבין איך אושר טיול כזה,  במסלול כזה,  ביום כזה.  מצד שני,  אני לא טובה בזעם קדוש.  אז אחכה למסקנות המשטרה ואז נראה.
לחכות,  זה סיפור חיי.

24 מחשבות על “על הרצף

  1. הזעם הקדוש מתיש ונמאס עלי נורא.
    אני חושבת שעצם המודעות הגוברת לאוטיזם על גווניו מעלה אפשרות שיש יותר מדרך אחת לראות את העולם והנורמליות היא בעיני המתבונן. עם זאת יש הבדל גדול בין שטום שמתאר הורות לאוטיזם קשה לבין סוגי אוטיזם קלים יותר.ההומור השחור שם הוא אסטרטגיית ההתמודדות.

    אהבתי

  2. זעם קדוש הוא גם לא my cup of tea
    אבל זעם ועצב באופן כללי כן…..עצוב עצוב עצוב. מיותר מיותר מיותר.

    לגבי הרצף, גם אני נתקלת יותר ויותר בעיקר בסדרות וחלק מזה עשוי מצוין ממש.
    ממליצה (אם יש לך גישה, כי אין לי מושג היכן זה מוקרן) על
    atypical – https://g.co/kgs/PjQJiH ראיתי בינתיים רק את העונה הראשונה.
    יש גם את the good doctor https://g.co/kgs/BXxgJv
    שתיהן מצוינות ומעוררות מחשבה.
    בנוסף יש את speechless https://g.co/kgs/3HhC2r
    שהוא יותר קומדיה (ולא יודעת מה קורה לי בשנים האחרונות אני פחות מתחברת לקומדיות…)
    אה וכמובן פלפלים צהובים……

    משום מה קפץ לי גם "יוצאת מדעתי" של שרון דרייפר אבל היא עם שיתוק מוחין ולא על הרצף…..משהו אחר לגמרי.
    עכשיו שאני חושבת על זה גם speechless זה על שיתוק מוחין
    עשיתי בלגן קטן
    לא נורא
    גם אני "סנובית" ומעדיפה את שפת המקור (אם אני מספיק רהוטה בה – אנגלית – או אם הספר כתוב באופן מספיק פשוט וברור – ספרדית וצרפתית) אבל לא תמיד משיגה את הספרים שאני רוצה בשפת המקור ואז באמת תלויה במתרגם ומקווה לטוב………………….
    אני חושבת שכל הספרים והסדרות האלה נועדו להנגיש לנו את החויה גם של מי שנמצא על הרצף אבל לא פחות מזה את הסובבים אותו. האתגרים שהם נתקלים בהם, את הרווח העצום האישי, נפשי, רגשי וחברתי שניתן להשיג אם רק מאפשרים לאנשים האלה להיות חלק מחיינו, כמו שהם. לתת להם לבטא את עצמם בתחומים שבהם הם מצוינים (וזה חלק מהעניין – חלקם גאונים בתחומים מסוימים) ולהקל עליהם בתחומים האחרים……..לקבל לקבל לקבל (כן אומרים להכיל, קצת אלרגית למילה הזאת לאחרונה)………..לאהוב.

    אהבתי

    • בין הסדרות שהזכרת – כרגע נגישה לנו 'הרופא הטוב'. ננסה.
      אכן, לקבל – ואכן רווח. אני חושבת על 'הגשר' ועל הדמות של סאגה נורן: כל כך חכמה, הגונה, נכונה ומסוגלת ללמוד. מכירה את הסדרה? צפינו בה במשך שבועות, ועכשיו כשנגמרה (סופית) היא ממש חסרה לי.

      אהבתי

      • שימו לב שמדובר ב"רופא הטוב" האמריקאי, ולא הקומדיה האנגלית (שתי סדרות שונות בתכלית, אותו השם). מאד אהבתי את "הגשר" ואת סאגה במיוחד.

        Liked by 1 person

  3. יש באמת טרנד כזה של סדרות שהגיבור/ה שלהן היא על הרצף, ואפילו מציגים את זה פעמים רבות כסוג של יתרון (כך למשל בthe good doctor ) במיוחד כשמדובר בסוג מסוים של אוטיזם ה Savant (בעברית: שוטה עילוי) שהוא יחסית נדיר (10 אחוז מבין האוטיסטים) אבל מרשים מאוד, עם יכולות לבצע חישובים מסובכים או זיכרון פנומנלי. לרשימה של סרטים על סוואנטים צריך להוסיף את הסרט הותיק של דסטין הופמן 'איש הגשם', ו'נפלאות החושים'. ובאמת, יש עוד סרטים על אנשים שהיום הייתי מגדירה בתוך הספקטרום למרות שלא נאמר על כך דבר מפורשות. אני חושבת על הסרט הנפלא 'As good as it gets' משנת 1997, שבו מגלם ג'ק ניקולסון דמות של סופר עם כישורים חברתיים שואפים לאפס שמתאהב במלצרית הקבועה שלו (הלן האנט). התכונות שלו לגמרי אוטיסטיות.
    והערה לגבי קריאה במקור או תרגום: גם אני כמוך משתדלת שלא לקרוא ספרים מתורגמים לעברית משפות שאני מבינה, כי הרבה פעמים התרגום לא לגמרי שקוף, ואני יכולה לקרוא את הביטוי המקורי שמתחבא מאחורי התרגום וזה מעצבן. אלא שלאחרונה אני קוראת בגרמנית, וגיליתי שדווקא כשהספר מתורגם מאנגלית קל לי יותר. משהו במבנה של המשפטים כנראה, ואני מוצאת את עצמי קוראת בכוונה תרגומים מאנגלית. כרגע למשל אני קוראת את הלוחש לסוסים בתרגום לגרמנית, ספר שלא הייתי קוראת במקור ממילא. אני נהנית 🙂

    אהבתי

    • נכון, הסרט ההוא עם ג'ק ניקולסון, שלא יכול לדרוך על הקווים שבין המרצפות. באמת סרט מצוין.
      אני תוהה אם מה שאת מספרת על התרגומים לגרמנית מוכיח שהם טובים יותר או פחות, אבל מבינה לגמרי למה את מעדיפה אותם על גרמנית מקורית. כל חיי קראתי רק ספר אחד שלם בגרמנית מקורית, ובקושי שרדתי.

      אהבתי

  4. אני לא יודעת מה זה זעם קדוש, אבל אני בהחלט זועמת. אני לא חושבת שאיזה ממצא של המשטרה יכול להצדיק מחדל שכזה.

    אהבתי

  5. בקשר לזעם הקדוש , לפחות פרקת כמנ מילים בדרך כלל סזה עוס לי להתמודד , הפעם לא עזר כלום , הכאב כמו אחרי הפיגועים שהיו . בלתי נסבל ממש
    הקדר לאוטיזם והרצף אני חושבת שאין עדיין די ידע מדויק , שכל אחד בזרם הוא מתמודד שונה מהאחר ,
    וגם , פעם הייתה אצלי בגן ניסיוני עם צוות גדול , ילדה שלא דיברה , ואיבחנו אותה כאןטיסטית , אבל התעקשתי שהיא לא , והיא התחילה לצייץ מעט , ואחרי שנים פגשתי את אימה , והיא סיםרה לי איך היא ילדה ככל הילדות אחרי שהעבירו אותנ למסגרת אחרת . הנושא מורכב נורא וחלק גדול ממנו פסיכולוגי וקשור לטיפול בינקות .
    אני מכירה אישה שלא דיברה לתינוקת שלה והיא גדלה כמפגרת , אבל כשהיכרתי אותה שמתי לב שיש לה חוש הומור והצלחתי ללמד אותה בגיל 8 לקרוא

    אהבתי

    • מן הסתם יש עוד מה ללמוד על הנושא הזה. אני מבינה בו מעט מאוד, ורוב מה שאני יודעת מוכר לי מקריאת ספרים וכו' – שזה לא בהכרח המידע הכי אמין.

      אהבתי

  6. 1. אני חושב, שבסופו של דבר כולנו "יודעים" מה נורמלי – ומה לא נורמלי.
    אם נוצר מצב כזה, שאנחנו לא יודעים – בעיניי זה מצב של עודף איבחון.
    לכל הפרחת נוֹד יש הגדרה נפרדת, כל לָקוּת מזכה בהטבות: תוספת זמן למבחן, בחינה בע"פ בלבד, וכו'.
    אז כולם רצים להיות מאובחנים. בואי נראה: אם אבחון כזה היה כרוך בסטיגמה שלילית נטו, ללא הטבות, כמו פעם – האם כולם היו רצים לקבל תואר של כבוד של מוּגבלות?
    ברור שיש מוגבלים אמיתיים. ברור, שצריך להתחשב בהם ולהקל עליהם. אבל לגבי אלו – אין לנו ספק אם הם על הספקטרום אם לאו.
    2. "הגשר" השוודית היא סידרה מעולה. "המקרה המוזר של הכלב" נמנית על ההצגות הטובות ביותר שראיתי בשנים האחרונות – וראיתי הצגות רבות. עוד הצגה שעוסקת במוגבלות ונקראת, ובכן, "המוגבלים" – גם היא מהמצויינות. 'As good as it gets' הוא סרט מדהים. ראיתי אותו כמה פעמים – ובכל פעם התמוגגתי מחדש. ג'ק ניקולסון משחק בסרט הזה באופן מדהים – ולא רק הוא. כולם שם משחקים באופן מעולה. בכלל, ככל שגילי מתקדם – כך אני מתלהב משחקנים מבוגרים, שלא לומר זקנים. יש בהם עומק – שלא יתכן שיהיה בשחקנים צעירים. יש עכשיו סידרה על החטיפה של פול גטי השלישי. שמה הוא TRUST. דונאלד סאטרלנד משחק שם באופן פשוט מדהים ומצמרר. בסרט חדש יחסית, שנקרא "המתקפה", משחק ג'ון מלקוביץ' תפקיד לא גדול – ופשוט בא ללקק את האצבעות ממנו.
    3. "בתחנה המרכזית בירושלים (שבה נדמה שאני מעבירה את רוב ימיי)" – בעיניי זה משפט עצוב. באמת.
    4. ספרים אני קורא רק בעברית. מגזינים למיניהם – גם באנגלית. אבל ספר, ממש ספר? – רק בעברית.
    ואפילו בעברית, כבר אין לי סבלנות. 😦

    אהבתי

    • לרגע נבהלתי, שמא יובן מדברָי, שאני ממליץ על הסרט "המתקפה".
      ובכן – לא. הסרט הוא סתם סרט פעולה.
      זה רק ג'ון מלקוביץ', שלוקח תפקיד לא גדול, בסרט קטן – ועושה מהתפקיד ממתק אמיתי.

      אהבתי

    • 1. אתה מדבר על לקויות למידה, אבל זה לא קשור לרצף האוטיסטי.
      כששאלתי לפי מה יודעים, התכוונתי שרבות מהאבחנות מסתמכות על סטטיסטיקה: כל מה שחורג מהנורמה הסטטיסטית מוגדר כ'לא-נורמלי', ואני תוהה אם סטטיסטיקה היא באמת הקריטריון שצריך להיות קובע. למשל, האם סאגה נורן מ'הגשר' היא באמת 'לא נורמלית'?
      3. למען היושר והדיוק: לא רוב ימיי. אבל בהחלט כמה פעמים בשבוע. אני עובדת בירושלים, רחוק מהבית, ונוסעת הרבה בתחבורה ציבורית, ולכן אין מנוס מלעבור שם לעתים קרובות.

      משום מה אני לא מאוד מחבבת את מלקוביץ'. אני חוששת שזה בגלל שהוא בדרך כלל משחק תפקידים של אנשים לא סימפטיים, ולהוותי אני מתקשה להפריד בינו לבין תפקידיו. זה לא סותר כמובן את העובדה שהוא שחקן מצוין. כנראה להפך: המשחק שלו כנראה שכנע אותי יותר מדי.

      אהבתי

  7. מספר המצטרפים למעגל הילדים על הרצף הולך וגדל, כמובן שזו תוצאה של כלי אבחון וקריטריונים שהשתנו וכמובן מודעות גבוהה יותר.. הקביעה היום בהכרח תהיה שונה מזו שבעתיד. בדיוק כמו שפעם ערכים של רמות סוכר בדם לקביעת סיכון להיות סוכרתי השתנו.
    דומה לזה הוא מספרם הגבוה של הילדים המאובחנים באזור המרכז בהשוואה לאזורים אחרים בארץ, ההסבר לכך הוא פשוט, באזור המרכז ההורים מבוססים יותר ויכולים להקדיש את הסכום הנדרש לאבחון, כדי לזכות בהקלות לילדיהם..
    כמוך, אף מילה על האסון בצפית מחכה למסקנות המשטרה.

    אהבתי

    • בעניין שינוי הערכים בבדיקות הדם – לא פעם נדמה לי שהם ממש מגזימים שם 😦
      וכן, גם אני שמעתי על מקרים שלא ניגשים לאבחון בגלל מחירו הגבוה.

      אהבתי

  8. ואני בדיו קרואה עכשיו את הסדרה (המצוינת והמומלצת) פלפלים צהובים. תשמעי, חוטים בלתי נראים מחברים את קווי המחשבה שלנו…

    אהבתי

  9. אני יוצאת רגע מהדיון על הרצף האוטיסטי, ונצמדת למשפט שבחרת:
    We are all individuals, ועדיין מצפים מאיתנו ליישר קו עם מה שמקובל. אם מישהו מחפש שיהיה לו טוב ונעים בחברה, הוא צריך למצוא דרכים יצירתיות כדי להביע את האינדיבידואליות שלו.

    אהבתי

    • או, פשוט, לא לעשות תמיד רק את מה שמצפים ממנו. לא להתעקש בכל מחיר שיהיה לו טוב ונעים בחברה שמכריחה אותו לעשות כך וכך.

      אהבתי

  10. הרצף מרתק אותי, גם כי אני מכירה אישית מישהו שאני די בטוחה שיש לו את זה (אם כי מעולם לא אובחן), וגם כי יש לי נטיות דומות אז מי יודע, אולי אני איפשהו בשוליים. (למשל, אני יודעת שאני לוקחת דברים באופן יותר מדי מילולי, וצריכה מפעם לפעם לעצור ולתרגם לעצמי: הם אמרו X אבל בעצם הם לא התכוונו X, אנשים אומרים X כשהם מתכוונים ל-Y. ולפעמים אני לא קולטת עד שמאוחר מדי וכבר עשיתי מעצמי אידיוטית או אפילו פגעתי במישהו. זכור לי מקרה ספציפי עם חברה טובה שנפגעה ממני קשות כי היא היתה בטוחה שעשיתי את זה בכוונה.)

    אהבתי

סגור לתגובות.