תניחו

יוצא לי לא פעם לכתוב על אנה פראנק. תכופות היא מעסיקה את מחשבותיי,  אולי משום שקריאת היומן שלה השפיעה עליי מאוד בילדותי.

בעיקר מעצבן אותי כשמשתמשים בשמה כדי לקדם כל מיני אג'נדות  פוליטיות,  בעיקר משמאל.  מרגיז אותי שרותמים אותה לכל מיני אינטרסים, ותמיד אני אומרת,  תנו לה כבר לנוח בשלום.

אבל עכשיו משהו שונה:  השבוע שמעתי שהתגלו כמה עמודים מיומנה שהיו בלתי נגישים עד כה:  מסתבר שהיא רצתה להסתיר את מה שכתבה בהם,  ולכן הדביקה עליהם משהו.  לאחרונה,  בעזרת ציוד מתקדם,  הצליחו להסיר את ההדבקה ולפענח את מה שהסתתר מתחתיה.  עשו מסיבת עיתונאים,  הראו צילומים ומסרו פרטים על התוכן שהתגלה.

לא אוהבת את זה.  אמנם קריאה ביומנה לא נראית לי כמציצנות  –  כי הרי ברור מכתיבתה שהיא רצתה שיקראו אותה.  אבל לקלף ולהציץ במה שהיא ביקשה להסתיר,  ועוד לפרסם את זה בתרועה גדולה   –  זה לא לעניין.  היא רצתה שזה יישאר סודי,  אז כך היה צריך להשאיר את זה:  בסוד.

לא יפה.

10 מחשבות על “תניחו

  1. "מעצבן אותי כשמשתמשים בשמה כדי לקדם כל מיני אג'נדות פוליטיות, בעיקר משמאל"
    למה? לימין מותר או שמהימין אין לך ציפיות?

    אהבתי

    • ייתכן שפספסתי משהו, אבל עד עתה לא נתקלתי באג'נדה ימנית שמקודמת ספציפית תוך שימוש באנה פראנק. אמנם אפשר לטעון – כפי שנדמה לי שטענת לא פעם – שהימין משתמש בשואה כתירוץ להצדיק את עוולות הכיבוש – אבל לאנה פראנק אין מעמד מיוחד מבחינה זו: היא מוצגת כאחת מן הקורבנות , לא מעבר לזה. לא ראיתי למשל מם שבו היא מסבירה שאין לוותר על התנחלויות, וכדומה.

      לעומת זאת ראיתי כבר ממים (משמאל) שבהם אנה פראנק, אישית וספציפית, מחווה את דעתה על יחסנו לפליטים, ולא אתפלא אם מישהו עוד יפיק מם שבו יהיה לה מה להגיד על רצח (!) העם (לא פחות!!) שישראל לכאורה חוללה בשבוע האחרון ליד הגדר בעזה. וכבר שכחתי מי היה הגאון שהשווה בינה לבין עהד תמימי. כל אלה הם בעיניי דוגמאות לשימוש מחוצף ומבחיל.

      אהבתי

  2. גם אני קראתי את יומנה בילדותי והרגשתי שהיא הכניסה אותי לעולמה הפנימי ולכן כל כך אהבתי אותה. כשקראתי מה שכתבת פה נעלבתי בשמה. זה כל כך לא יפה!! קצת כבוד…

    אהבתי

  3. מנסים לסחוט את הלימון הזה עוד קצת. לא יודעת להעלב בשמה, כי אני לא מאמינה שאכפת לה, אבל אנשים קטנים יעשו הכל כדי לרכוב על הגל, והיא מוכרת. באמת צהוב, באמת מאוס.

    אהבתי

  4. נדמה לי שמה שמפריע בזה הוא באמת העובדה שמתייחסים אליה כאל סמל, או כאל משל ודוגמה, או כאל נכס – מוסרי או לאומי או היסטורי – ולא זוכרים שהיא הייתה בסך הכול ילדה קטנה ומוכשרת מאוד שרצתה פשוט לחיות.
    אם קוראים את יומנה בתשומת לב, זה דווקא עוזר לזכור זאת.
    תודה לכולכם/ן.

    אהבתי

סגור לתגובות.