תניחו

יוצא לי לא פעם לכתוב על אנה פראנק. תכופות היא מעסיקה את מחשבותיי,  אולי משום שקריאת היומן שלה השפיעה עליי מאוד בילדותי.

בעיקר מעצבן אותי כשמשתמשים בשמה כדי לקדם כל מיני אג'נדות  פוליטיות,  בעיקר משמאל.  מרגיז אותי שרותמים אותה לכל מיני אינטרסים, ותמיד אני אומרת,  תנו לה כבר לנוח בשלום.

אבל עכשיו משהו שונה:  השבוע שמעתי שהתגלו כמה עמודים מיומנה שהיו בלתי נגישים עד כה:  מסתבר שהיא רצתה להסתיר את מה שכתבה בהם,  ולכן הדביקה עליהם משהו.  לאחרונה,  בעזרת ציוד מתקדם,  הצליחו להסיר את ההדבקה ולפענח את מה שהסתתר מתחתיה.  עשו מסיבת עיתונאים,  הראו צילומים ומסרו פרטים על התוכן שהתגלה.

לא אוהבת את זה.  אמנם קריאה ביומנה לא נראית לי כמציצנות  –  כי הרי ברור מכתיבתה שהיא רצתה שיקראו אותה.  אבל לקלף ולהציץ במה שהיא ביקשה להסתיר,  ועוד לפרסם את זה בתרועה גדולה   –  זה לא לעניין.  היא רצתה שזה יישאר סודי,  אז כך היה צריך להשאיר את זה:  בסוד.

לא יפה.