עולם חדש אמיץ

אז בטרדות,  כדרך הטרדות,  יש תמיד אספקה שוטפת:  אחת נגמרת,  אחרת נולדת.  עכשיו,  למשל,  פרץ סוף שנת הלימודים בכל עוזו  –  והו,  זו טרדה מארץ הטרדות,  על זה אין בכלל ויכוח.

סאגת הטריפל שעליה דיווחתי בפוסט הקודם טרם הגיעה אל קיצה   –  כי הספקים הזנוחים פתחו במסע שכנוע מרשים,   עד שכמעט הציעו לשלם לנו כדי שנחזור אל חיקם הבטוח.  אני חושבת שמה ששבר את ראש המשפחה הוא העובדה שבטריפל החדש חסר אחד מערוצי הספורט החביבים עליו,  והחיים קשים ומרים לו בלעדיו.  אז יש מצב שנחזור אל הסידור המקורי,  בתנאים נוחים בהרבה.  אותי זה די מביך (שלא לדבר על מלחיץ),  אבל אולי זה רק בגלל שאני זרה ומוזרה.

כל זה הוא בגדר זוטות,  ובכל זאת זה מעורר כמה הרהורים נוגים.  למשל,  המחשבה על הטכנאים של החברות השונות:  הנה הם מתקינים את המערכת החדשה כאן ושם, מתרוצצים מלקוח חדש אחד למשנהו  –  ושבוע אחרי זה באים טכנאים של החברה המתחרה,  מפרקים הכול ומתקינים משהו חדש במקומו.  וחוזר חלילה. איזה בזבוז מפואר של אנרגיה.

ולא רק זה.  פעם,  בעולם שהיה מוכר לי,  היו הלקוחות הוותיקים בגדר מועדפים,  בזכות התמדתם ונאמנותם.  היום מתמקדות החברות בלקוחות החדשים,  מציעות להם שמיים וארץ  –  ולאחר שהם עולים בחכתן,  אומרות להם:  טוב,  מעתה ואילך,  זב"שכם.  וכשהם עוזבים בכעס,  משדלות אותם לחזור ומבטיחות להם הטבות מופרזות,  הרבה יותר ממה שהם ביקשו מלכתחילה,  וכאילו שכחו לגמרי שהם כבר היו לקוחות מקודם.   ואפילו לא מרגישות כמה זה מביך.

*

עוד ממעללי העולם החדש האמיץ:  יש לי השנה כמה תלמידים שמרבים להתווכח אתי על ציוניהם.  הם מלינים שלא ניסחתי את השאלות כהלכה,  ועל כן פספסו את כוונתי והפסידו כמה נקודות (לא הרבה,  אגב) מן הציון.  או,  גרוע מזה   –  מלינים שאני מורידה להם ציונים סתם, ואפילו,  בעוונותיי,  מתנכלת(!) להם.  שום פירוט או הסבר שאני מציעה על הבעיות שמצאתי בעבודתם אינו מתקבל על דעתם.

אני לא אתחיל אפילו לדון כאן בשכבות השונות של חוצפה שמעורבת בעניין הזה  –  אבל מה שמפתיע אותי כל פעם מחדש הוא באמת העולם החדש והאמיץ הזה,  שבו אנשים הפסיקו להרגיש מבוכה.  ולמה מבוכה? ראשית,  מפני שראשי המתווכחים הם דווקא אלה שקיבלו ציונים גבוהים,  גם אם לא מושלמים.  ושנית,  משום שהמחשבה שאולי משהו לא היה מושלם בעבודתם שלהם בכלל לא עוברת במוחם:  הם יודעים בדיוק מה הציון שמגיע להם,  לדעתם,  ואם לא קלעתי למטרה  –  זו בוודאי בעיה שלי.

עשיתי חשבון השבוע:  יותר משלושים שנים מחיי העברתי כתלמידה.  למדתי כל מיני דברים,  בכל מיני מקומות,  לכל מיני תארים.  היו לי כל מיני מורים,  שנקטו כל מיני שיטות ונתנו לי כל מיני ציונים.  לא את כולם אהבתי:  לא בהכרח חשבתי שהם מורים טובים,  בוודאי לא תמיד.  אבל מימיי,  בכל עשרות השנים הללו,  לא התווכחתי עם מורה על ציון.  איכשהו היה לי ברור שקביעת הציון היא בסמכותם הבלעדית של המורים,  ושזה לא משהו שאפשר בכלל להתווכח עליו. אולי זו עוד עדות להיותי נטע זר,  ומהמאדים דווקא.

*

אין מנוס מלהסיק:  העולם השתנה.  אני לבטח משתנה בקצב איטי הרבה יותר ממנו.  בעניינים רבים אני זורמת,  או לפחות משלימה עם השינוי,  ואומרת:  אני אמנם לא כזאת,  אבל מכירה בכך שככה זה עכשיו,  ושזה לא בהכרח נורא.

אבל בעניינים שמניתי לעיל  –  קשה לי לזרום.  נשארתי תקועה בעולמי הישן,  ואינני מתקדמת.
ככתוב:  נטע זר.