החופש הגדול

שום חופש,  בעצם.  השבועות האחרונים,  וגם אלה שעוד לפניי,  הם הכי עמוסים בשנה.  אבל הלימודים כאילו הסתיימו,  אז קוראים לזה חופש.  זה רק לתפארת המליצה.

אתמול,  למשל (שבת),  עבדתי כל היום.  גמרתי לבדוק מבחנים של כיתה שלמה,  חישבתי מרכיבים שונים של הציונים שלה,  הזנתי במערכת,  בדקתי שהמערכת לא טעתה בחישובים (כן,  כן,  אני בודקת ידנית שהממוצע המשוקלל יצא נכון.  ראש המשפחה אומר שאני משוגעת.  ראש המשפחה צודק).  ואחר כך עוד אספתי וטיפלתי במידע שיש לדווח עליו בכל מיני ישיבות השבוע.  כשהלכתי סוף סוף לישון,  כבר לא יכולתי להירדם,  כי הייתי ערנית באופן מדאיג.  אומרים שאורו של מסך המחשב לא טוב להירדמות,  וזה כנראה נכון.

בקיצור,  הלכה השבת.  אני לא דתייה ולא שומרת מצוות,  אבל הרעיון של פסק זמן ליום אחד,  שבו לא ארשה שיבלבלו לי את המוח ולא אדאג ולא אתעצבן,  דווקא מוצא חן בעיניי.  זהו ה-'לא עכשיו' האולטימטיבי,  בטח גם סקרלט או'הארא הייתה מסכימה עם זה. אז אני אשתדל לאמץ את העיקרון הזה בהמשך. כל חיי אני דוחה את זה (אנוח כשיהיה לי זמן,  וכו'),  ובינתיים חיי עוברים והשבתות הולכות פייפן (סליחה).

בינתיים אני מתקרבת לסופו של הספר של ג'ואנה טרולופ,  שעליו כבר דיווחתי. האמת שהוא משתפר ונעשה מעניין יותר,  סתם קטלתי אותה.  דיווחי הבגדים אמנם נמשכים,  אבל עכשיו שמתי לב למשהו חדש:  שרק עכשיו,  לקראת הסוף,  יש גם תיאורים של איך שהגיבורים נראים (לאחת יש שיער ארוך חלק,  לשנייה קצר).  או שאולי לא שמתי לב קודם?  אני תוהה אם זו מדיניות תיאור מתוכננת,  לגלות איך הם נראים רק בסוף, או שזו סתם תאונה.  או שכאמור,  לא התרכזתי בקריאה בהתחלה (יש מצב).

בבלוג של מניפה פורסם פוסט מצוין על אימהוֹת שנעצבו אל ליבן כשילדיהן (הבן של האחת,  הבת של השנייה) פירקו את הזוגיות ביניהם.  הפוסט עורר,  כצפוי,  תגובות ערות.  היה מאלף לראות איך כל אחד מאתנו מגיב ממקומו האישי:  האימהות מבינות לליבן הדואב של האימהות בפוסט,  הצעירות מתקוממות על ההתערבות ההורית בחייהם של הצעירים (ואם לא התערבות,  אז לפחות רכילות מאחורי הגב   –  שזה,  אגב,  שווה פוסט נפרד בעניינים בלוגוספריים).  יכולתי לומר,  כמו שאמי נהגה לומר לי,  כשיהיו לך ילדים,  תביני.  ויכולתי אפילו להוסיף ולומר שהיתרון של אימהות הוא שפעם הן היו צעירות,  ולכן הן מכירות את שני צידי המתרס.  אבל לא אומר זאת  –  ולא רק משום שזו אמירה מקוממת,  אלא משום שאני זוכרת את מה שאמר אנטואן דה סנט-אכזופרי  בספרו הנסיך הקטן:  שאמנם כל המבוגרים היו פעם ילדים,  אבל הם לא תמיד זוכרים את זה.

ולמרות זאת,  להגנת האימהות,  אגיד שגם להן (ולא רק לצעירים) יש חיים,  ויש רגשות,  והן סקרניות לא פחות (אם כי לא בהכרח יותר) מן הצעירים,  ולפעמים הן אפילו מרכלות,  ואפילו מאחורי הגב,  וגם כן לא בהכרח יותר מילדיהן.

את העניין הזה סיכם פעם ילד קטן,  אלמוני,  שכתב כך בספרון קטן של ילדים הכותבים על אימהותיהם:
Mommy is a persin,  too
לאמור,  גם אימהות הן בני אדם (והשגיאה במקור).
ומה עוד אפשר כבר להוסיף על כך.

18 מחשבות על “החופש הגדול

  1. טוב, זה ישמע דביק אם אגיד על פוסט שלך שאומר שהפוסט שלי מצוין שהוא מצוין, אבל ממש הנהנתי בראשי לאורך כל הדרך. אין כמוך עדה לשקול את הדברים ולהציג אותם באופן הכי מכבד והכי מאוזן, וגם להאיר פינות שהפוסט המקורי שלי עקף בגלל חוסר מודעות או עודף בה. ובעיקר הסכמתי עם ההרחבה של נושא הרכילות מאחורי הגב לעניינים בלוגוספריים: האם לא כל כתיבה כאן על יקירינו היא 'דיבור עליהם מאחורי הגב'? שלא לדבר על כל 'לא' יקירינו. אני מתחבאת מאחורי האנונימיות אבל הסוגייה בעינה עומדת. זה לא פשוט בכלל, ודאי לא במקרה של כתיבה בשם גלוי. אני אכן מצנזרת, והרבה. ועדיין מרגישה שכאן זה המקום לשחרר קיטור מסוגים שונים, וכשהאדים עולים השמיימה והתגובות סוערות זה הכי מעניין ומעורר מחשבה, אבל גם צורב. אנחנו בני אדם, ואם תדקרו אותנו לא נזוב דם?

    Liked by 1 person

    • העניין הבלוגוספרי הוא באמת בעיה שאין לה פתרון, והיא מעסיקה אותי הרבה. באמת שווה פוסט נפרד, למרות שכבר כתבתי על זה לא פעם.

      ובעניין התגובות הסוערות: לא פעם יוצא לי לקרוא פוסטים ביקורתיים על ההורים, ואני לא זוכרת שמישהו מעיר שם בתגובה שאולי לא ראוי לדון בהם מאחורי גבם. למרות שבעצם, מה ההבדל? למה מותר לרכל (אם זו אכן רכילות) על הורים ולא על ילדים?

      אהבתי

  2. אני מקווה שישאר לך עוד מספיק זמן מהחופש כדי להנות. ועם כל הקושי, בכל זאת יש למורים יתרון שיש להם בכלל חופש גדול אפילו אם לא נשאר ממנו הרבה. בשנים שעבדתי לא היה שום חופש בכלל חוץ מאלה שלקחתי בעצמי וכמובן שלא הגיעו להרבה ימים..

    אהבתי

    • נדמה לי שלכל עובד שכיר מגיע על פי חוק מספר מסוים של ימי חופש בשנה. למורים יש יותר, אם כי לדעתי רובם מתקזזים – בפועל לא נשאר הרבה יותר.

      אהבתי

  3. קללתם של המורים והמרצים – כשהתלמידים והסטודנטים כבר בחופשה, הם עדיין עמלים על מלאכתם……מאחלת שגם זה יעבור ויהיו לך כמה וכמה שבועות של חופשה אמיתית לשעמום ובטלה (או פעילות מהנה אחרת כלשהי) 🙂 מסכימה איתך לגמרי שהדתיים "גילו את אמריקה" עם המנהג הזה להשבית מערכות במשך יממה פלוס… ומעזה להציע שמותר גם לנו החילוניים ליישם רק את המוטיב הזה של "לא עכשיו". פתאום הבנתי ש"אחשוב על זה מחר" של סקארלט ו "אנוח מחר" הם שני צדדים מאד דומים של אותו מטבע 😉
    אל תגידי שלא הלכת לתחילת הספר של טרולופ כדי לבדוק אם אכן היו שם גם תיאורים פיסיים של הגיבורים או רק תיאורי לבוש……..אני לא הייתי עומדת בפיתוי ובודקת את זה.
    אהבתי את הניתוח שעשית לפוסט של מניפה – איך כל אחד מהמגיבים (כמובן) לקח את זה למקום האישי שלו. והתעצבתי על האזכור מ"הנסיך הקטן" לגבי המבוגרים שהיו פעם ילדים אבל אינם זוכרים. כל כך הרבה מבוגרים אינם זוכרים שזה מרגיש לי כמו פשע ממש.
    ודווקא לילדים אני יותר סולחת כשאינם זוכרים ש-mommy is a persin, too…… (איזו שגיאה מתוקה).
    כלומר, עד גיל מסוים. אחרי כן ילדים (בני ששים לפעמים) שממשיכים להאשים את ההורים בכל מה שרע בחייהם או לצפות מההורים דברים בלתי הגיוניים – כבר לא זוכים ממני לשום אמפתיה (כן, יש כאלה במשפחה המורחבת שלנו….מדהים!).
    ובהחלט גם כאן בבלוגיה אנחנו מדברים על יקירינו ועל אחרים מאחורי גבם……..ואני לגמרי מודעת לזה ולוקחת על זה אחריות מלאה

    אהבתי

    • טוב, למען הדיוק, גם התלמידים שלי עוד לא בחופשה – הם לומדים לבחינות. אבל לדעתי הם יגיעו לחופשתם לפניי. ומעניין מה שכתבת על הצדדים הדומים של אותו מטבע. יש בזה משהו.

      מבחינות מסוימות כולנו נשארים ילדים של ההורים שלנו, גם הרבה אחרי שבגרנו, כך שנוח מאוד להמשיך להאשים אותם בכל מה שלא הסתדר לנו. מסכימה אתך שמתישהו זה צריך להיפסק, הרי אין בזה שום היגיון.

      אהבתי

      • ברור שאנחנו ממשיכים לשאת איתנו את השריטות ואת הדפוסים שפיתחנו בילדות כדי להתמודד ולשרוד אבל אני לא מתייחסת לזה כ"אשמת" ההורים. כשהיינו קטנים הם היו אחראים אמנם ,אבל ברוב המקרים הם עשו כמיטב יכולתם. מרגע שבגרנו, עלינו לקחת אחריות על עצמנו גם על אותם דברים שנגרמו על ידי הורינו

        Liked by 1 person

  4. אם לא אקרא פוסט המניפה תגובתי לא תהיה שלמה כי יש כאן איזו שזירה
    אבל התחלתי כאן אז אמשיך ואז אעבור לשם
    לדעתי גירושי ילדים (ילדים ? למה ממשיכים לקרוא להם ילדים צריך לפתור זה
    בקיצור זו מעמסה גדולה מידי להורים ושיברון לב גדול מאד וצריך להישאר בשולם עם החתנים והמחותנים כי רוצים קשר עם הנכדים ,
    ואני לא רואה בזה רכילות אלא קריאה לעזרה , ואילו ה'ילדים' גם מבקשים עזרה וגם חוסמים , אומר לך שקראתי מקור מוסמך שאמר שהגירושין גורמים לבן אדם להיות הכי קרוב לשיגעוו , ויש טענות וכעסים על כ-ל העולם ואף אחד לא 'עוזר' והם כל כך לא מרוצים מדום דבר כי הם כל כך מבולבלים
    ואני אומרת מנסיוני , שפירוק משפחה הוא לא פחות ולא יותר מפירוק הגרעין
    בקשר לחופשה הגדולה , עברתי גם זה , וההורים בחופשה כמה שהם מעריכים ת'מורים ביומיום בחופשה הם שוכחים כל הטוב וכועסים ללא גבול

    אהבתי

    • הפוסט של מניפה לא היה על גירושים אלא על זוג צעירים שהחליט על הפסקה (אולי זמנית) בקשר ביניהם. כך שזה פחות טראומטי מגירושין. ואף על פי כן זה כמובן משפיע על ההורים ומעציב אותם.

      אהבתי

  5. את צריכה רק להחליט שעדיין לא יצאת לחופשה ואת עובדת בגלגול הגבוה יותר שלה. היא אינה מצריכה נסיעה ארוכה, מאפשרת השכמה מאוחרת , מעין הכנה לחופשה.
    אני מרגישה כמו מורה מעודדת 🙂
    לא הייתי מתאפקת ובודקת בתחילתו של הספר, יש סיכוי שהייתי קוראת שוב מההתחלה, רק כי הייתי מרגישה מתוסכלת מזה שאולי שכחתי פרטים.

    אהבתי

    • אני תמיד שוכחת פרטים, בין היתר משום שאני קוראת מאוד לאט: אין מצב שאחזור עכשיו להתחלה, בטח לא בשביל הבגדים ותווי הפנים: את מה שלא תואר או ששכחתי, אני משלימה מהדמיון (:

      אהבתי

  6. ממה שזכור לי בעבודתי כמורה ( בביה"ס היסודי ) שכבר במחצית אוגוסט התחלנו בהכנות לתחילת שנת הלימודים והיו שנים של השתלמויות בחופשה , אבל תמיד אנשים קנאו בחופש של המורים. מאחלת לך גם ימי חופשה נעימים למנוחה והנאה !

    אהבתי

    • כן, החופשות האלה הן הרבה פחות חופש ממה שנדמה. אצלנו גומרים עם כל הבחינות והציונים בסוף יולי בערך, ומיד מתחילים עם הסילבוסים והקורסים וההכנות לשנה הבאה, ויש גם מועדי ב' בספטמבר. כמובן שחלק מזה הרבה יותר רגוע ממה שהיה במהלך השנה, אבל העומס, בדרך זו או אחרת, לא באמת נפסק.

      אנשים גם מקנאים בשעות העבודה היחסית מועטות במשך השנה: רשמית עשר-עשרים בשבוע, במקום ארבעים ויותר. וזה נכון, אם כי הספירה הזאת לא משקפת מציאות אמיתית. כי לא רק שלכל שעת עבודה בפועל יש לפחות שעת עבודה של הכנה בבית, ולפעמים הרבה יותר – אלא גם משום ששעת עבודה בפועל היא דבר שקשה מאוד להשוותו לשעת עבודה מכל סוג אחר. משום שאת האינטנסיביות שלה, מרגע לרגע וללא הפוגה עד סוף השיעור, אי אפשר בכלל להסביר למי שלא מכיר.

      ותודה.

      אהבתי

  7. אהבתי את "גם אמהות הן בני אדם".

    וחייכתי על הרעיון של יום בשבוע "שבו לא ארשה שיבלבלו לי את המוח ולא אדאג ולא אתעצבן" – כאילו שאפשר לארגן כזה דבר, לשלוט בעולם שסביבנו כך שאף אחד לא יבלבל לנו את המוח או יעצבן אותנו…

    אהבתי

סגור לתגובות.