היא הוא

התחלתי לקרוא את החברה הגאונה,  הספר הראשון בטטרלוגיה  הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה (שהוא שם העט של המחבר/ת).  בינתיים אני לא אוהבת אותו.  הוא מייגע ועתיר שמות ולא נוגע ללבי בשום צורה. עוד לא מצאתי בו אפילו משפט אחד שהרגשתי צורך להעתיק למחברת כדי שלא אשכח.  אבל אולי זה בגלל שאני לא מספיק סבלנית:  צריך אורך רוח.

זהותה של אלנה פרנטה לוטה בערפל.  היו שחשבו שכבר זיהו מי היא,  אבל קראתי שיש מי שמטילים ספק בזיהוי,  ויש מי שחושבים שהיא בכלל גבר. בשאלה הזאת עוסקים להפתעתי גם בלשנים,  אם כי הם לא בודקים סוגיות של כתיבה מגדרית,    אלא משווים את שפת הכתיבה ברומנים של פרנטה עם שפת הכתיבה של הגבר שחושבים שהוא היא (או שהיא הוא.  עכשיו התבלבלתי).

כמובן,  אין לי מושג.  אני רק יכולה לומר שאני בדרך כלל מתחברת ביתר קלות לספרים שנכתבו על ידי נשים,  וכבר כתבתי על זה לא פעם.  משהו באופן ההתבוננות של נשים מדבר אליי יותר.  בהחברה הגאונה אני לא מוצאת כלום מאופן ההתבוננות הזה,  ולכן אני משתעשעת ברעיון שאולי זה באמת נכתב על ידי גבר.  או שכאמור אני פשוט לא מספיק סבלנית, וצריכה לתת לספר עוד הזדמנות.  בסדר,  אני אתן.

אגב,  משהו בספר הזה מזכיר לי את צלה של הרוח,  שגם הוא זכה להצלחה אדירה,  ושגם אליו לא התחברתי.  וגם מזכיר לי את הספר של קיארה גמברלה שקראתי לא מזמן  –  האורות בבתים של אחרים.  אבל אל זה האחרון (שגם הוא רומן איטלקי)  דווקא התחברתי יותר.  אולי משום שהוא היה הרבה פחות רחב-יריעה.  רוחב-יריעה נוטה להעיק עליי מאוד. (ואולי גם משום שהאורות וכו' באמת נכתב על ידי אישה).

ולמה בכלל אנונימיות?  מדוע צריכה סופרת מצליחה כל כך להוסיף ולדבוק בשם-העט שלה, ובכך לוותר על התהילה שמגיעה לה? בעניין הזה יש לי תאוריה מרושעת: אולי משום שהאנונימיות מיטיבה עם הרייטינג.  נוכחתי בזה בבלוגוספרה לא פעם:  בלוגר שזהותו נותרת עלומה לגמרי  גם אחרי שהוא זוכה להצלחה גדולה  –  מושך הרבה יותר תשומת לב.  זה בגלל הסקרנות של הקוראים   –   ואני,  כאדם סוּפּר-סקרן,  יכולה להבין את זה לגמרי.

ואַת  –  הלך עלייך,  עדה ק.  מהרגע הראשון סיפרת לכולם שאַת אַת.

20 מחשבות על “היא הוא

  1. סבלנות עדה , הספר נהדר , באיזה עמוד את ?
    זה הספר הכי טוב בסדרה לטעמי גם השני טוב , את השלישי קראתי כי הסתקרנתי לגבי המשך קורות
    התיאוריות שפיתחת תגבי הוא והיא יתבררו כלא כ כ מתאימות לאג'נדה של פרנטה , אבל לא רוצה לעשות ספויילר
    הרביעי מונח כבר כמה חודשים , רוצה לדעת אבל . . . כשתגיעי תביני

    אהבתי

    • התאוריות הן לא שלי – קראתי ברשת שיש מי שבדקו ומאמינים שהספרים ה'נפוליטניים' נכתבו על ידי סופר איטלקי ידוע למדי, ראי כאן:
      https://www.haaretz.co.il/blogs/alonaltaras/1.4429620

      איך שלא יהיה – קשה לי לתאר לעצמי שאגיע לספר הרביעי. קראתי בערך 20% מן הראשון, ואשתדל בהחלט להיות סבלנית ולקרוא עד סופו, אבל יש מצב שלא אמשיך משם. אם אשנה את דעתי מן הקצה אל הקצה, אדווח.

      אהבתי

      • יש לי פרטים יותר מדוייקים על הסופרת מתוך ההרצאה על הספר בספריה , הרצתה ד ר רונית בועז המשובחת ביותר
        אני שומרת ההרצאות ואחפש הזהות של הסופרת דומני אישתו של מורביה .
        רק אמש התאכזבתי קשות מאורי קליין מהארץ שכתב ביקורת סרט על " אהבתה מחממת את מי האמבט" סרט שראיתי .
        מרוב ניתוחים אינטלקטואליים שממש לא התאימו לרוח הסרט הוא הרג סרט יוצא מן הכלל , ואפילו מתלבט ומסתבך מעט קצת בעצמו ולא יוצא מזה .
        כנראה אכתוב פוסט על הסרט
        ולמה אני אומרת זאת ? בגלל המאמר שהפנית אותי , הארץ מאכזב אותי מידי פעם עם ניתוחים אינטלקטואליים שהורגים לגמרי את הנושא המרכזי
        כאילו "אם אכתוב דיעה שלילית סימן שיש לי דיעה" .
        ואני ביסודי גם שונאת קטילות מסוג זה וגם מדגישה מה טוב יש באיזה עניין , כמובן כשהטוב גובר .
        לדעתי אם תמשיכי כן תלמדי משהו חשוב מאד על נאפולי , על איטליה , ואני למדתי על עצמי ועל חברות בילדות
        מקווה שאצדק (ככה אומרים מורתי ללשון ? 😉

        אהבתי

        • בהארץ אכן מחבבים את הקטילות, אבל במאמר שאליו קישרתי הם לא קוטלים, אלא רק עוסקים בספקולציות – כי אכן, השאלה של זהות המחברת מעוררת סקרנות.
          ובנוגע לתקוותך שאהנה מהספר – ראה נראה. אם יהיה שינוי דרמטי, אדווח (:

          אהבתי

  2. מצד אחד אני שמחה לגלות שאני לא היחידה שהתקשיתי בקריאה של הספר הזה (היחיד בינתיים שקראתי מכל הסידרה). מצד שני חבל לי שאת לא נהנית. אומר לך מה הפריע לי – פשוט סבלתי. פיסית ונפשית, את הסבל של החיים האלה, של הרוע מגיל כל כך צעיר, את היצר ההישרדותי הזה, את הילדות הכל כך קשה מכל כך הרבה בחינות……פשוט סבלתי. חשבתי על מה שכתבת, שבאמת לא ברור אם זה נכתב על ידי גבר או אישה. מרגיש לי שזה נכתב על ידי הילדה הזאת. מתוך העינים שלה, מתוך נקודת הראות שלה את החיים. נראה אם אגיע לקרוא גם את הספר השני………וזה מה שיקבע אם אמשיך עוד בסידרה.

    אהבתי

    • את ואני לא היחידות: מכירה עוד מישהי שאמרה שהיא לא מצליחה לצלוח אפילו את הראשון, למרות שהיא מאוד משתדלת. כנראה צריך להשלים עם זה שזה עניין של טעם, לא לכולם יש אותה דעה.

      Liked by 1 person

  3. קראתי רק את הראשון, כן נהניתי אבל לא עד כדי כך שארוץ לקרוא את כל היתר,אישית אני לא אוהבת סיפור בהמשכים, גם סרטים שיוצרים לו המשך מרגיש לי כאילו שרוצים להפיק רווח נוסף ע"ח ההצלחה ולכן מותחים אותו כמו מסטיק. מהמלצות שקראתי, הבנתי שהסיפור צפוי – הן מתבגרות… 😮 אבל אם אקבל את הספרים בהשאלה, כמובן שאועיל בטובי לקרוא 😛

    אהבתי

  4. מסקרנת ההשוואה שלך בסוף לפופולריות של בלוגרים אנונימיים ולבחירה של מחברת (לא מתחייבת לכלום, אבל אני כן השתכנעתי בנשיות של המחברת. מצד שני אני לא בלשנית) הרומנים הנפוליטניים לשמור על אנונימיותה, כי היא נוגעת בשאלה הקלאסית של הבלוגרית שבי ששבה וצצה בכל פוסט ופוסט שלי, בין הצורך בחשיפה ובין ההכרח שבאנונימיות. אולי זה כך גם עבור אלנה פרנטה, תהיה אשר ת/יהיה, היא חיפשה מוצא לדברים הללו, אבל לא רצתה שיזהו אותה, ואולי אפילו שזרה איזכורים לאנשים בחייה?
    אני נתקלתי בשני הכרכים הראשונים בראש השנה לפני שנתיים, אצל חברים. וקראתי את שניהם, אחד בא' בתשרי, והשני בב' בו. אחר כך קראתי גם את השלישי, בתרגום לעברית, ואת הרביעי קראתי כבר באנגלית, עוד לפני התרגום לעברית. מודה שלקח לי זמן לחזור לעניינים בכרך השלישי. אבל את שני הראשונים בלעתי בצמא. נראה לי שסגנון הקריאה שלנו שונה לגמרי. אם תצליחי להאזר בסבלנות ולצלוח את הכרך הראשון, מעניין אותי אם תמשיכי לשני.

    אהבתי

    • סגנון הקריאה שלנו הוא לבטח שונה: אני עוד נאבקת עם מאת העמודים הראשונים, והתחלתי כבר לפני כמעט שבוע. אני פשוט לא מצליחה למצוא את הקו המנחה בתוך שפעת הפרטים שניתנים שם. לא מבינה את הסדר של הדברים ואת הסיבה לחזרות על דברים. מאוד מבולגן לי בינתיים. אבל אדווח אם יהיה שינוי.

      אהבתי

  5. אולי לא רק סקרנות – אנונימיות לא מאפשרת לקוראים לשים את המחבר בשבלונות של מגדר, גיל, מוצא וכו. אני יכולה להתחבר לזה מאוד. מוכרחה להודות שגם אני לא מתחברת במיוחד לספרים רחבי יריעה. אחד כזה שזכור לי במיוחד הוא "קו המלח" של יובל שמעוני. קראתי את מחציתו, חשבתי שהוא יפיפה ומעולם לא הצלחתי לסיים. יש כל כך הרבה גירויים אינטלקטואלים עמוקים בחיי שמה שאני באמת צריכה הוא אסקפיזם זול…

    אהבתי

    • גם אני קראתי את מחציתו (לא חושבת שהצלחתי לסיים את הכרך הראשון), אבל לא, לא חשבתי שהוא יפהפה. רק טרחני. רגע. כן אהבתי את הקטעים על המסע בעבר, אבל הקריאה על הפוגרומים היתה כמו לקרוא סנאף. בשלב מסוים פשוט ויתרתי.

      אהבתי

    • זה מזכיר לי את הוויכוחים שהיו בעניין הזה בבלוג של הבלוגר המסתורי תום (זוכרת אותו?). נדמה לי שכתבתי שם פעם בתגובה שבספר אני מוכנה לקבל דברים שאני פחות נוטה לקבל בבלוג: אני קונה ספר ומשלמת כדי שיספרו לי סיפור, ולא חוקרת הרבה בשאלה אם הסיפור אמיתי או לא. והאמת היא שגם לא אכפת לי לדעת מי בדיוק הסופר. אבל מבלוגר הציפיות שונות. ואני זוכרת במעורפל שתום שאל למה, ושלא ידעתי לענות. אבל יש כאן עניין מהותי מאוד בעיניי, והוא שווה דיון.

      אהבתי

      • הוא לא היה כל כך מיסתורי 🙂
        אבל כן, זוכרת. יש יותר אמוציות בקריאה של בלוג, יש בן אדם שעומד מאחוריו, וחווית הקריאה מורכבת בין היתר מאמון ואמפתיה. זה אותו מכנזים שקיים באח הגדול למשל (אל תשאלי איך הגעתי לצפות בזה..), שבו הדיירים נעלבים עד עמקי נשמתם מדייר שקיבל משימה לשקר להם. כשאני רואה את זה אני אומרת לעצמי אבל זה משחק, כולם יודעים את זה, מה יש להיעלב? (מקסימום לצחוק מזה), אבל החוויה היא אחרת כי הם חלק מזה ולא רק צופים בזה כמוני. ועוד אחת אחרונה – יש משחק קופסה שנקרא saboteur שמבוסס על משימה קבוצתית לחפור ולהגיע זהב בזמן שאחד או יותר מהמשתתפים (שזהותם לא ידועה) מנסה לחבל במאמצים. כל המשחק בנוי על היכולת לשקר ולקנות את אמונם של אחרים בהצלחה. ועדיין, פעם אחת כששיחקתי עם פ' ואיתרע מזלי להיות החבלנית, הוא נעלב כי הוא האמין לי כששיקרתי 🙂

        אהבתי

        • בעיניי הוא נותר די מסתורי. אחרי הפוסט המפורסם של אחד באפריל נדמה לי שהתחלתי לקחת כל מה שהוא כתב עם קמצוץ גדול של מלח.

          השאלה היא אם גם בלוגוספרה היא משחק. אני מניחה שיש מי שיאמרו שכן. אחרים יתייחסו אליה לגמרי אחרת. מכאן חילוקי הדעות, שנוטים לפעמים להיות מאוד סוערים.

          אהבתי

  6. קניתי את הספר הזה כי שמעתי עליו כל כך הרבה, התחלתי לקרוא, ומשום מה לא הצלחתי להמשיך. זה היה לפני מספר חדשים. פשוט לא בא לי לחזור אליו… אז אני שמחה לראות שאני לא היחידה.
    לגבי אנונימיות, אמנם נתתי לעצמי שם בלוגי שאמור להסתיר את שמי האמיתי, אבל האנונימיות לא החזיקה מעמד ואחרי זמן קצר הבאתי קישורים לדברים שחשפו אותי. למעשה לא היה אכפת לי.

    אהבתי

    • את לא היחידה. אפשר להקים מועדון (:
      בעניין האנונימיות – מה שאת מתארת זו אנונימיות-לייט. ואילו אני מדברת על בלוגרים שהם ממש סודיים, מוסרים בכוונה מידע לא נכון, לא מספרים על עצמם כלום, דברים כאלה. בימיי בבלוגוספרה נתקלתי לפחות בשני מקרים כאלה. באחד התברר בסופו של דבר שהכותב הוא כותבת. בשני התברר ההפך. ויש מקרים שבעניינם לא מתברר כלום – הם נעלמים בשלב כלשהו וזהו, כאילו התאדו, ואין שום דרך למצוא אותם.

      אהבתי

  7. האנונימיות שבבלוג לדעתי לא נשארת לחלוטין אנונימיות ( חוץ במקרים שהזכרת לעיל)
    את הספר לא קראתי , מנסה להתמודד עם ספרים שמונחים עדיין ליד מיטתי -יש תקופות כאלו.

    אהבתי

    • בהחלט יש תקופות כאלה. מה שמשעשע הוא שיש מי שיאמר לך שדווקא החברה הגאונה מתאים לתקופות האלה, משום שהוא כל כך סוחף – ואילו אני טוענת שהוא דווקא לא מתאים, כי הוא כל כך מייגע.
      אבל כל אחד וטעמו, אין כאן גזרה שווה לכולם.

      אהבתי

סגור לתגובות.