חוטים סמויים

אז לא נעים להודות:  זה לא משתפר לי עם החברה הגאונה.  אני כמעט באמצע,  ומשתדלת בכל כוחי להתמיד,  שאז אולי אראה את האור המובטח.  בינתיים כלום לא קורה,  ואני פשוט לא מצליחה להבין על מה כל המהומה (פרנטה-מאניה קוראים למהומה הזאת,  כך נכתב על עטיפת הספר  –    ואני,  כרגיל,  בהיותי המוזרה-מן-המאדים,  לא שותפה לה).

אבל יש שני משפטים שבכל זאת אני רוצה לדווח עליהם.

נתחיל מן הרע:
אלנה מדווחת ללילה על מסעה אל העיר הגדולה ואל שפת הים,  ועל כמה שזה היה מופלא.  לילה לא מתעניינת.  וכך מתארת אלנה את אדישותה של לילה:   "הסיפור שלי היה בשבילה ברגע זה רק אוסף של אותות חסרי-תכלית בחללים חסרי-תכלית" (עמ' 138).
שכך בדיוק אני מרגישה בקשר לספר:  אוסף של אותות חסרי תכלית בחללים חסרי תכלית.  לא מבינה לאן הם מכוונים.  נורא ומרושע בעיניי שמשפט שכתבה הסופרת מתאים כל כך לתיאור ספרה שלה. נשבעת שלא התכוונתי להיות מרושעת.

ולמשהו טוב יותר:
בעמ' 108,  לילה מסבירה לאלנה איך להבין משפט לטיני ואיך לתרגמו בלי לחפש במילון את כל המילים הלא ידועות בדיוק בסדר שבו הן מופיעות במשפט.  בבלי דעת מנסחת כאן הילדה הזאת,  שלמדה בבית הספר רק שנים ספורות ביותר (ושלומדת לטינית לבדה),  את העקרונות העמוקים ביותר של התחביר  (ואת עדיפות הסדר ההיררכי על פני הסדר הלינארי):

"תקראי קודם את המשפט השלם בלטינית,  ואז חפשי בו את הפועל.  לפי הגוף של הפועל תגלי מה הנושא,  וברגע שיהיה לך נושא,  חפשי את המשלימים,  את המושא המשלים,  אם הפועל הוא יוצא,  ואם לא,  אז משלימים אחרים."

וכך,  מתוך אינטואיציה,  היא מזהה את החשיבות הבסיסית של הקשרים התחביריים הסמויים מן העין  –  בראש ובראשונה הקשר הפרדיקטיבי שקושר את הנושא והנשוא,  שבלעדיו אין משפט,  ואחר כך מתפנה אל הקשר שבין הפועל למשלימיו,  ונראה שהיא מבחינה גם בין משלימים מוצרכים לשאינם מוצרכים.  בחושיה הבריאים היא תופסת שמבחינת ההיררכיה התחבירית,  משלימי השם הם בדרגת חשיבות משנית,  ולכן לא תמיד חייבים לחפש את משמעותם במילון:  קודם צריך לראות את השלד של המשפט,  ורק אחר כך להתפנות לקישוטים ולתוספות.

מה שהיא כנראה לא מבינה הוא שבלטינית יש יחסות,  שבעצם מסמנות את הנושא,  למשל,  בלי קשר לזיהוי הגוף שבפועל,  ובכלל מסמנות את התפקידים התחביריים של כל היסודות הלא-פועליים של המשפט.  אולי זה משום שהיא בסך הכול ילדה קטנה שלומדת לטינית לבד,  ואולי זה משום שפרנטה,  שכותבת את הילדה הזאת,  אינה יודעת זאת בעצמה.

מכל מקום,  מה שלילה אומרת כאן הוא כל כך נכון בעיניי,  שאני אפילו משתעשעת במחשבה להעלות את הציטוט הזה (עם קרדיט,  כמובן) לאתר השיעור שאתחיל לבנות בקרוב לקראת שנת הלימודים הבאה.  מי היה מאמין שאפשר ללמוד תחביר מרומנים נפוליטניים.

וזה גם מזכיר לי איך המורה שלנו לאמהרית,  אי-אז בימים,  לימד אותנו לתרגם משפט אמהרי:  להתחיל בנושא שבתחילת המשפט,  ואז לדלג לפועל שנמצא תמיד בסוף (רחוק מאוד מן ההתחלה,  כי המשפטים האמהריים ארוכים מאוד),  ואז לחזור אחורנית  ברוורס,  צעד אחר צעד (או שמא  צעד לפני צעד),  עד שמגיעים חזרה לנושא.

לטינית כמובן איננה אמהרית,  ואי אפשר להפעיל על שתיהן את אותה השיטה.  אבל בשתיהן צריך לתת את הדעת לקשרים התחביריים ההם,  שהם אמנם סמויים מן העין (כאותן קרני לייזר של מתקן אזעקה המגן על פריט יקר במוזיאון,  כמו בסרטים),  אבל נוכחים שם כל העת,  בחושך,  ולא מומלץ להתעלם מהם.

קראתי שיש עיסוק נרחב בשאלה מי מן השתיים  –  אלנה או לילה  –  הן בעצם 'החברה הגאונה'.  נראה לי שיש מצב ששתיהן.  ויש שאומרים שאלנה.  אני יכולה להעיד שאני מעדיפה את לילה,  שנראית לי מהירת תפיסה ואמיצה,  ובמיוחד מסוגלת לחשיבה עצמאית,  בראש שלה,  גם אם זו חשיבה מבודדת ולא מקובלת.

אם כי אין זה מן הנמנע שהעדפתי נתונה לה פשוט בזכות מה שהיא אמרה על תרגום משפטים מלטינית.

מודעות פרסומת

23 מחשבות על “חוטים סמויים

  1. בתור מי שלא התחברה לספר וחורקת במעלה ההר בניסיון לצלוח אותו ולו רק כדי להבין על מה המהומה (ברור לי שלא תמשיכי לכרכים הבאים), הצלחת להוציא ממנו לא מעט תובנות, לא רק על ההסבר האינטואיטיבי כביכול (כי ללא ספק אלנה פרנטה, מי שלא ת.יהיה, יודע.ת לטינית) אלא גם על ההבדל בין שתי הדמויות. הנטייה הראשונית היא תמיד ללילה, כי היא באמת ילדת פלא, בעוד לנו היא 'ילדה טובה' שעושה שיעורים ועובדת קשה. בהמשך זה משתנה, לא ספוילר כי לא תקראי. אבל בדיעבד גם אני שייכת למפלגת אלנה ולא לילה, כי לילה היא כמו לילית (תוהה כעת אם יש כאן משחק שמות מכוון. אולי בשביל זה צריך להכיר גם מיתולוגיה יהודית), שדה מוכשרת ברמה על אנושית ויפה בצורה בלתי נתפסת, לא ממש אנושית. ואילו אלנה אנושית עד הסוף, כולל פצעי בגרות והשמנה, וחרדות וחוסר ביטחון. היא חווה. בשורה התחתונה גם השם שלה ושל המחברת זהה, והיא זו שמספרת את הסיפור בגוף ראשון.
    אני בשלב הזה שאת מתארת בדרך כלל מניחה לספר בצד. כך עשיתי ב'קו המלח'. לא התחברת. אין מה לעשות, ובטח לא לחשוב שזה מוזר או 'חייזרי'.

    אהבתי

    • אני באמת שואלת את עצמי אם פרנטה יודעת לטינית – כי אם כן, איך ייתכן שלא הזכירה את היחסות. או שאולי החליטה שהן גדולות מדי על ילדה בת שתיים עשרה.
      לילה מוצאת חן בעיניי בעיקר משום שהיא מעיזה לחשוב באפן שונה מכולם – למשל במקרה ההוא של היחס לאישה המשוגעת, כבר שכחתי את הפרטים. אבל בהנחה שיש בספר הזה גם יסודות אוטוביוגרפיים (אם פרנטה אכן כותבת על עצמה) – הרי שדי טבעי שהיא איננה יודעת על חיבוטי הנפש של לילה, ומכירה הרבה יותר טוב את חיבוטי הנפש (הטבעיים והאנושיים) של אלנה, שהוא (אולי) בת דמותה. אולי זו הסיבה שלילה יוצאת לפעמים גדולה מן החיים.

      אהבתי

  2. כיף לקרוא עוד מישהי שהדקדוק מקסים אותה 🙂 אם כי הקסם הזה הוא למילוני נייר- היום כבר מחפשים במילון בקליק אחד וזה פחות בעייתי, לא?

    אהבתי

    • מילון מקוון אכן מהיר ונוח יותר, אם כי לא תמיד נותן מידע מלא, ואני מניחה שבלטינית זה במיוחד בולט לעין. מכל מקום, כשאני למדתי לטינית אפשר היה רק לחלום על מילונים מקוונים, כך שאני לא באמת יודעת. אבל העיקר הוא לנסות להסתדר כמה שאפשר בלי מילון – כלומר לזהות על פי המבנה התחבירי מה חשוב לחפש במילון ומה פחות חושב. אחרת מחפשים הכול,
      מה שיכול לסדר למחפש כאב ראש אטומי 🙂

      Liked by 1 person

  3. לפחות יצאת עם רווח ויש לך תובנות חדשות. ואפילו ציטוט לשיעור.
    למרבה הצער כבר שכחתי פרטים רבים מהספר, זה קורה לי לא מעט, אך זו אינדיקציה לאיזה רושם הספר הצליח להשאיר עלי.
    בשבוע הספר קניתי בפזיזות 2 ספרים ואחד מהם היה "הזמיר" שבטעות חשבתי שזה הספר "אל תגע בזמיר" (עליו כמדומני המלצת בעבר)
    הספר כתוב נהדר, סוחף, מרגש ואני מברכת על הפזיזות במקרה זה. לדעתי את מאדבתאהבי אותו.

    אהבתי

    • מעז יוצא מתוק (:
      קראתי קצת בגוגל, אני מבינה שזה ספר על שתי אחיות צרפתיות בזמן מלחמת העולם השנייה? אכן נשמע מסקרן, אחפש.

      אהבתי

  4. גם אני חושבת שיחסית למישהי שלא התחברה דווקא הפקת הרבה מן הספר. ויפה לך אמהרית! וגם לטינית. מקנאה קצת במי שבורך בכשרון ללימוד שפות. לי ממש אין כזה.

    אהבתי

    • זה פחות או יותר המקצוע שלי, כך שטוב שזה לא מאוד קשה לי. וכן, למרות תלונותיי, הקריאה בספר לא הייתה לשווא (:

      אהבתי

  5. יש לי תיושה שכל אחד יכול למצוא בספר משהו מעצמו , ואולי כמו שלילה מנחה איך לקרוא משפט לטיני , אולי ככה צריך להתייחס לספר , כי כשנטשתי את המאבק במעקב המדויק אחרי רשימת השמות , קראתי יותר בחופשיות , והפורטה של הספר הוא דוגמאות כמו שהבאת
    הדילמה בין איבוד האינטואיציה בגלל למידת יתר ומה עדיף
    האלימות די קשה , אבל זה מה שהיה , וככה גדלה לילה שהזכירה לי תמיד את סופיה לורן שגדלה בתנאים קשים , תמיד כש'ראיתי' לילה , ראיתי בדיניוני סופיה לורן

    אהבתי

    • מעניין מה שאת אומרת על נטישת המאבק לעקוב אחרי אינסוף השמות (גם אני קרובה להרים ידיים בעניין), ועל הקשר של זה ללמידה אינטואיטיבית ולהמלצה של לילה. יש בזה משהו.
      אבל אני חושבת שלילה לא אמורה להיראות כמו סופיה לורן: נדמה לי שהיא פצפונת (:

      אהבתי

      • תראי בהמשך , כמו שקראה לה למעלה מניפה , היא מקבלת יופי מסוכן
        בקשר לשמות , התגלחתי על מלחמה ושלום והדיעבד – בחכמה , כי יש משהו בגודש הזה שמרמז על חוסר חשיבות , כאילו מרוב עצים לא רואים ת'יער 😉

        אהבתי

  6. "אזרחית כבוד" קודם לכן זכתה סופיה לורן במסגרת טקס מיוחד באות של העיר נאפולי. מי שגדלה בעיירה פוזולי בפרברי נאפולי
    https://www.osefprati.co.il/single-post/2016/10/15/%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%95%D7%A8%D7%9F-%E2%80%93-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%97%D7%99%D7%99-%D7%94%D7%94%D7%95%D7%A4%D7%A2%D7%94

    אהבתי

  7. "אזרחית כבוד" קודם לכן זכתה סופיה לורן במסגרת טקס מיוחד באות של העיר נאפולי. מי שגדלה בעיירה פוזולי בפרברי נאפולי
    https://www.osefprati.co.il/single-post/2016/10/15/%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%95%D7%A8%D7%9F-%E2%80%93-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%97%D7%99%D7%99-%D7%94%D7%94%D7%95%D7%A4%D7%A2%D7%94

    אהבתי

  8. לא הצלחתי להכנס לספר הזה, למרות שניסיתי. לא מבינה את ההתלהבות. אהבתי את השימוש בתיאור שלה את התפיסה של סיפור כמשמים, כדי לתאר את הסיפור שלה. 🙂

    Liked by 1 person

    • אני חושבת שאנחנו כבר יכולות לייסד מפלגה של מאוכזבי-פרנטה-מאניה. ולמרות זאת נדמה לי שאנחנו עדיין במיעוט (:

      אהבתי

      • לא שלא נהניתי, אלא שלא הבנתי על מה ההתרגשות הגדולה.
        עכשיו לקחתי ספר אחר שלה, לא זוכרת את שמו, אבל ככל הנראה קודם לסדרה של "החברה הגאונה,.
        מקווה שהרושם יתוקן.
        והכי מצחיק שגיסתי המליצה לי במפגש שלנו בשבת, על הספר הרביעי בסדרה והיא מאד נהנית ממנו..

        אהבתי

  9. כל כך יפה איך את בכל זאת מצליחה למצוא פנינים גם בספר שאת מתקשה ליהנות ממנו. כמי שהתקשתה ליהנות כמוך, לא המשכתי לספרים האחרים (עדיין?) ולכן אין לי מושג איך הדמויות של החברות מתפתחות בהמשך (היו כאן בתגובות כמה ספוילרים) אבל בספר הזה אני לגמרי מזדהה עם אלנה ולגמרי חושבת שהיא היא החברה הגאונה מבין השתיים. לגבי הלטינית – קשה לי להאמין שפרנטה עצמה לא מספיק יודעת לטינית, ודווקא יפה איך היא הצליחה להיכנס לכאורה לראש של ילדה בת 12 – מצד אחד להראות תובנה מדהימה, מצד שני בכל זאת להפגין בורות….
    מהמם שלמדת אמהרית. משהו לגבי התחביר של אמהרית ולטינית – בספר שקראתי לאחרונה מסביר המורה שבשפת הסימנים לחרשים (באנגלית, לפחות) אומרים (מסמנים) קודם כל את הנושא ורק אחר כך את שאר חלקי המשפט. כשאני חושבת על זה, נראה לי שהגיוני שיהיה קל יותר לעקוב ולהבין כאשר המילה ה"עיקרית" נאמרת (מסומנת) ראשונה….הדמות התלמידה אומרת "כמו יודה" (ממלחמת הכוכבים) – וזה כל כך מצא חן בעיני.

    אהבתי

    • הו, אבל מי קבע שהנושא הוא המילה 'העיקרית'? (:
      באמהרית שומרים את הפועל הנוטה לסוף, תמיד. סדר המילים נראה מטורף לגמרי בשביל מי שלא רגיל – אבל מסתבר שדוברי אמהרית מסתדרים עם זה מצוין.
      יש מאמר יפה על זה בקישור הבא:
      https://news.walla.co.il/item/1426746

      אהבתי

      • אולי הנושא הוא לאו דווקא המילה העקרית באמת. לפעמים זה דווקא הנשוא….ובכל מקרה זה מה שצריך לבוא ראשון במשפט שפת הסימנים . מקסים בעיני. בא לי ללמוד את שפת הסימנים…

        אהבתי

        • הנושא הוא הבסיס הידוע, על כן די הגיוני להתחיל בו. אפילו באמהרית, שבה כביכול הכול הפוך, מתחילים בו. אבל את הנשוא, שהוא זה שמכיל את המידע החדש, שומרים באמהרית – ובעוד שפות רבות אחרות – דווקא לסוף. זה נראה לנו מוזר, כי אנחנו רגילים למשהו אחר.
          בלטינית, תודות ליחסות, סדר המילים די חופשי – כי היחסות מסמנות בבירור את התפקידים התחביריים.

          אהבתי

סגור לתגובות.