הפכפכת

נכון שאמרתי שלא אהבתי את 'החברה הגאונה'.  באמת לא אהבתי.  הגעתי לסופו אתמול,  ודי נשמתי לרווחה.  ואז,  כדרכי בקודש,  הלכתי הבוקר לספרייה וחיפשתי ומצאתי ושאלתי את ספר ההמשך.

אני באמת לא מתה על איך שהספר הזה כתוב  –  אבל אני סקרנית לדעת מה יקרה בהמשך.  זה כמו סדרת הטלוויזיה שאנחנו צופים בה לאחרונה,  'הרומן' (The Affair).  אני חושבת שהיא עשויה בטעם רע,  ושככל שהעלילה מתקדמת היא גם נעשית יותר ויותר הזויה  –  אבל אני סקרנית לדעת מה יקרה הלאה,  אז ממשיכה לצפות (בינתיים הגענו למקסימום שאפשר,  כי גם בארצות הברית הפרקים עכשיו מתחדשים לאיטם).

מי החברה הגאונה? לילה אומרת בפירוש, לקראת סוף הספר הראשון,  שאלנה היא החברה הגאונה שלה.  אני בעד לקחת ברצינות את מה שגיבורי ספרים אומרים,  כי אני יוצאת מן ההנחה שהם לא אומרים את זה סתם.  ובכל זאת אני חושבת שללילה יש יותר שכל,  מכל הבחינות.  זה כנראה לא ימנע ממנה להרוס לעצמה את חייה.  ובכל זאת.

איך שלא יהיה,  החברה הגאונה תצטרך לחכות כמה ימים (נראה לי שלא הרבה),  כי אתמול התחלתי את 'המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה'.  מסתבר שאני די מתה עליו.  אני שקועה עכשיו בהכנות לקראת שנת הלימודים הבאה,  שתכלול קורס שיש לו נגיעה גם לפרגמטיקה,  ופתאום גיליתי שכל התאוריות שאני קוראת עליהן בספרים המקצועיים החכמים מתממשות לנגד עיניי בספר החינני הזה.  כי הפרגמטיקה עוסקת בין היתר בניסוח החוקיות שמאפשרת לשומע ולקורא לפענח מסרים סמויים,  שאינם מובעים במילים  –  וזה בדיוק מה שהילד המקסים שבסיפור לא מצליח לעשות,  והיות שהוא גם סופר-אינטליגנטי,  הוא מסביר בדיוק למה.  אני חושבת שאכניס את הספר הזה לרשימה של קריאת הרשות לקורס.

בכלל פרגמטיקה היא להיט של ממש בתחום הבלשנות.  היא מושכת עכשיו אינסוף תשומת לב.  בשל העובדה שהיא מתאמצת לנסח באופן מדעי עניינים שהם בעצם מובנים אינטואיטיבית לרוב האנשים,  אני נוטה להתייחס אליה קצת בביטול,  ואפילו רואה בה 'בלשנות לייט'.  אני מקווה שאלוהים יסלח לי על זה מתי שהוא.

א-פרופו בלשנות:   באתר של העצומות (אינסוף עצומות יש שם,  באמת) התארגנה מחאה של בלשנים נגד חוק הלאום  –  ליתר דיוק,  נגד הסעיף המבטל את מעמדה של הערבית כלשון רשמית  –  וחתמתי עליה.  אחר כך ראיתי שעירית לינור,  שדווקא אומרת לפעמים דברי טעם,  לעגה ספציפית לעצומה הזאת.  האמת ששלא כצפוי,  לא נעלבתי,  כי לא אכפת לי מה אומרים על זה (הקטנה לימדה אותי בילדותה את המשפט הבא,  שאני מפעילה עכשיו בכל מיני הקשרים של החיים,  בנוגע לכל מיני אנשים:  'אמא,  האמת שדעתך לא חשובה').  אבל חשבתי שאנשים כנראה לא מבינים שהבלשנות של היום נעשתה מאוד מעורבת בחיי החברה מסביב (דרך הפרגמטיקה הנ"ל וגם דרך ענפים נוספים שלה),  ושבלשנים באמת יודעים דבר אחד או שניים על התפקיד החברתי,  הקהילתי,  הלאומי  והפוליטי של שפות (אם כי לא מן הנמנע שגם אנשים אחרים יודעים).

את הפוסט הזה כתבתי ישר בדף העריכה של הבלוג,  בלי ניסוח מקדים וגיבוי במחברת.  מה שמוכיח שוב שהעולם מידרדר והולך, זה ברור לי לגמרי.