לקח לי שבוע לקרוא את המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה (של מארק האדון), שזה מאוד מהיר בשבילי, כי אני קוראת ממש לאט. מאוד אהבתי אותו, את התובנות ואת אופן ההתבוננות ואת האנושיות הממלאת כל פינה קטנה שבו, ואת העובדה שאין בו הומור שחור, על אף שהצחוק שם הוא די עצוב. וגם אהבתי את העובדה שהוא מסתיים במילה/מילים מש"ל. זה סיום מעורר חיוך ממש.
ואהבתי את זה, בעמ' 238:
"והכי טוב זה כשאתה יודע שמשהו טוב הולך לקרות, למשל ליקוי חמה או שתקבל במתנה מיקרוסקופ לחג המולד. וזה רע כשאתה יודע שהולך לקרות משהו רע, למשל שצריך לעשות טיפול שיניים או לנסוע לצרפת. אבל אני חושב שהכי גרוע זה כשלא יודעים אם מה שהולך לקרות הוא טוב או רע."
העתקתי את הפסקה הזאת מפני שאני כל כך מזדהה עם הקושי להתמודד עם חוסר ודאות. אני מניחה שיהיו מי שירימו גבה על הזיהוי של נסיעה לצרפת כמשהו רע, אבל האמת היא שלמרות חיבתי הידועה לפריז (ולמקומות אחרים בצרפת שבהם הייתי), אני יכולה להזדהות חלקית גם עם הזיהוי הזה, כי אני לא מאוד אוהבת להיות תיירת בשום מקום. יכול להיות שזה בגלל שגם אני קצת על הרצף.
חשבתי לקרוא את הספר במקור האנגלי שלו, אבל העותק שמצאתי בספרייה יצא לאור במהדורת-כיס-זעיר, והאותיות שם היו כל כך קטנות שהייתי צריכה זכוכית מגדלת בנוסף למשקפי קריאה, ובסוף אמרתי לעצמי לרדת מזה ולא להיות סנובית ולהסתפק בתרגום העברי (של אהוד תגרי) שהיה לי בבית, על המדפים בחדר של הקטנה. וזה בדרך כלל היה בסדר, פרט להרגל האוטומטי של המוח שלי לתרגם כל הזמן בחזרה לאנגלית. השאלה היא אם התרגום-בחזרה שלי קולע למטרה, וכדי לבדוק זאת אני צריכה לחזור לספרייה ולחפש שוב את ספר-הכיס-הזעיר, ואני מתעצלת.
למשל היה המשפט הזה, בעמ' 237:
"והלכתי לחצר ושכבתי על הדשא והסתכלתי על הכוכבים בשמיים והפכתי את עצמי לזניח."
אני תוהה אם "הפכתי את עצמי לזניח" הוא I made myself scarce , שהוא ביטוי אנגלי שאני מאוד מחבבת ושתמיד מצחיק אותי, אבל אם זה באמת המקור, אז התרגום הוא לא אופטימלי.*
כשאחזיר לספרייה את השני בסדרת הרומנים הנפוליטניים שהתחלתי עכשיו (כמעט 500 עמודים, רחמנא ליצלן), אחפש שוב את הספר ה-Extra-small ואנסה לברר אם זה באמת scarce או לא – בתנאי שאמצא אותו על המדף, ובתנאי שהמשקפיים יספיקו לי. בשום אופן לא אסחב אתי לשם גם זכוכית מגדלת.
[*עריכה מאוחרת: חיפשו בשבילי וביררו, ובמקור כתוב: made myself negligible –
שזה אומר שהתרגום דווקא מדויק. אז תפסיקי כבר להיות כזאת סנובית, עדה ק. ותודה למי שחיפשו ומצאו וגילו לי].
בלוגיעדה 
בתחילה , נמנעתי מלקרוא הספר בגלל הנושא , אבל כפי שאת מתארת הוא יהיה הבא שאקרא (אחרי "רקמת סתיו " מיאמוטו , שהבטחתי לחוג )
בקשר לתרגומים בראש , הזכרת לי את הספר "פרשת רמברנט" מאת דניאל סילבה שאני מאד ממליצה בגלל הסיפור , אבל כשקראתי אותו הוא לר 'התרגם' לי בראש לאנגלית , זה היה עבורי עברית מתורגמת כביכול , חששתי לחשוד בישרין עד שמצאתי את המשפט "הוא הכניס את המפתחות לסוויץ' "
וגורלו אצלי נחרץ ככתוב בעברית ע"י סופר ישראלי פלוני עם פרסום כביכול שהספר מתורגם ונכתב על ידי פסבדונים
אהבתיאהבתי
אבל דניאל סילבה הוא סופר מוכר, לא ישראלי. או שאני טועה?
אהבתיאהבתי
לדעתי זהו פסבדונים של ישראלי שכנראה שירת פעם במוסד ומביא סיפורים מעניינים מאד
אהבתיאהבתי
אם סיימת לקרוא את הספר תוך שבוע זה אומר דרשני. שהרי אני יודעת כמה את מתלוננת על איטיותך בקריאה ::-)
אהבתיאהבתי
זה ספר לא מאוד ארוך, עם הרבה איורים ורווחים, ובכל זאת קראתי אותו במהירות מפתיעה בשבילי.
אהבתיאהבתי
המשפט שהתחברתי אליו ביותר בפוסט שלך : …"שאני כל כך מזדהה עם הקושי להתמודד עם חוסר ודאות"
אהבתיאהבתי
אני יכולה להבין את זה. כנראה אנחנו אחיות לצרה במשפחה מרובת נפשות 🙂
אהבתיאהבתי
זה ספר נהדר, שקראתי מזמן ואולי הגיע הזמן לקרוא בו שוב.
תמיד עניין אותי איך הסופר נכנס לראש של ילד "על הרצף" – והאם באמת אפשר לעשות את זה.
לאחרונה יצא לי לראות כמה סדרות על ילדים/נערים אפילו מבוגרים "על הרצף" – ועל ההתמודדות שלהם ושל המשפחות שלהם עם החיים – ואני תוהה עד כמה זה נאמן למציאות.
ואת כמובן לא לבד בעניין אי הוודאות – אני חושבת שזה הקושי הכי גדול של בני האדם………..והדבר העיקרי עליו אני עובדת, גם עם עצמי וגם עם המתאמנים שלי
אהבתיאהבתי
זו תמיד השאלה, עד כמה התיאור בספר יכול להיות אמין. על פניו זה נראה מאוד אמין, אבל אולי אי אפשר לדעת בביטחון. אולי לעולם לא נדע באמת. אני זוכרת שחשבתי על זה רבה גם כשקראתי את הספר 'אליזבט איננה', על האישה שלוקה בדמנציה. אבל גם כך אני מאמינה שיש לזה השפעה טובה על הקוראים, שמבינים שלכל אחד יש סיבות, ולכל התנהגות משונה, אפילו מרגיזה, יש גורמים, ושצריך להביא אותם בחשבון ולהתחשב בהם. יש בזה משהו מאוד אנושי, מקבל, משלים עם הקושי (מה שמתקשר גם למה שכתבת בסוף תגובתך).
אהבתיLiked by 1 person
באמת קשה לדעת איך חושב אוטיסט, אבל הספר בהחלט נכנס לראש של מישהו שחושב אחרת לגמרי, גם אם הוא לא מדויק, אז את שלו הוא עשה. אולי זה הדבר שלי אישית הכי קשה בכתיבה, לדבר בשפה אחרת, לא שלי, ולכן כנראה לעולם לא אהיה סופרת של ספרות בדיונית.
אהבתיאהבתי
אני מניחה שמי שכותב דרך הראש של מי שהוא אחר, מצליח להיות מאוד מעורב בדמות הזאת ויודע עליה הרבה, מה שמאפשר לו ממש להיכנס לתוכה וכאילו להיות היא. זה אולי תוצאה של מחקר ארוך או ניסיון חיים ממושך. או אמפתיה יוצאת דופן. וכנראה גם אני לא אהיה…
בלי קשר – ראית שישרא נעלם?
אהבתיאהבתי
ראיתי. קיבלתי הודעה על פוסט חדש של נ*גה ולא הצלחתי להכנס. כתבתי למה מייל. לא בלתי צפוי, אבל כמו מוות, כשזה קורה זה תמיד קורה בהפתעה. חוץ מזה, שישראבלוג כבר קם מחדש כמו עוף החול בעבר. ימים יגידו.
אהבתיאהבתי
קראתי את הספר די מזמן, ומאד נהניתי. בראש וראשונה זה מפתיע לנסות להכנס לראש של מישהו שונה מאתנו, ואולי כפי שכתבת, הוא אינו כה שונה. גם אני מרגישה את עצמי על הרצף מבחינה מסויימת.
המשפט שהבאת מאד מצא חן בעיני, וגם אני לא אוהבת להיות תיירת, וגם לא רופאי שיניים..
אהבתיאהבתי
'רצף' הוא באמת מונח טוב בהקשר הזה, כי אפשר שנמצא את עצמנו על כל מיני נקודות לאורכו, ולאו דווקא בקצוות.
אהבתיLiked by 1 person
את כל כך עושה לי חשק לקרוא את זה שוב – זה היה כל כך מזמן שאני לא זוכרת הרבה, רק זוכרת שמאד מאד אהבתי, וגם אני קראתי את זה במהירות שלגמרי לא אופיינית לי, זו הפעם היחידה בחיי שקראתי ספר מהתחלה ועד הסוף בבת אחת, אני בדרך כלל קוראת כמה עמודים עד שאני נרדמת אבל עם המקרה של הכלב לא יכולתי להירדם.
אהבתיאהבתי
וגם – אני בדרך כלל טוענת שאני מתחברת פחות לספרים שנכתבו על ידי גברים: אז הספר הזה נכתב על ידי גבר, וזה לא מורגש. עד כדי כך כתיבתו דרך העיניים של ילד על הרצף היא משכנעת.
אהבתיLiked by 1 person