בכל מקום אני קוראת שהחצבים חוזרים. עוד לא נתקלתי בהם בעצמי, אבל ראיתי תמונות שלהם באינטרנט. צריך שאבדוק בשולי מסלול ההליכה בפארק, שם הם באמת פורחים כל שנה. אבל גם בדיווחים עליהם יש נחמה, כי, כמו בדקלומי הילדים, זה באמת מבשר את הסתיו. השמש עודנה אכזרית (שלא לדבר על הלחות), אבל העננים מנצחים אותה לא פעם, ואור אחר-הצהריים משליט את אפרוריותו בשעה מוקדמת יחסית, כל יום יותר מוקדם. פחות שעות שמש זו מגמה טובה. אני אמורה להתעצב על בוא הסתיו, ככה מקובל, אבל אני לא.
מי היה מאמין שחצבים יכולים לגרום לא פחות נחת מרקפות. בגינת בר מאיר שלו כורך את שניהם יחד ואומר (בערך) ששניהם נחושים באופיים. אני מעריכה נחישות, בעיקר נחישות שקטה.
וכך הוא כותב על הרקפת והחצב, בעמ' 17:
"שניהם בעלי פרח ענוג ועדין, אבל חסונים ושרדנים ומאריכים ימים" (עמ' 17).
ומה שעצוב, זה שהם אף פעם "לא רואים זה את פריחתו של זה, כי אינם פורחים באותה עונה" (שם).
אז שרבטתי אותם יחד.
בלוגיעדה 
החצבים מדהימים. מעבר לפריחה המדהימה וללבן הבוהק למרחקים, יש להם תכונות מיוחדות שלא הייתי מודעת להן בכלל. אהבתי את השירבוטים שלך
אהבתיאהבתי
למדתי עליהם הרבה מהספר של מאיר שלו. לפני כן לא הקדשתי להם הרבה תשומת לב.
תודה.
אהבתיאהבתי
קשה לי לקשר בין שני הפרחים השונים האלה. אבל אני אוהבת את שניהם…
אהבתיאהבתי
טוב, נראה לי שאני בכל זאת מעדיפה רקפות (:
אהבתיאהבתי
מעבר ליופי ולבשורה, לחצבים תמיד גם היה תפקיד של ממש בסימון גבולות בין שדות למשל, שאמור היה להקשות על מסיגי גבול. בהקשר הזה בעיני, דווקא הרקפת, שאין לה שום תפקיד מעבר ליופיה הידוע, מנצחת ביניהם. אבל למה תחרות, שניהם אכן נאים ומשלימים זה את זו, אפילו בעונות השנה.
אהבתיאהבתי
גם בעיניי הרקפת מנצחת (:
אהבתיאהבתי
זה מה שנקרא תיקון, רעיון מבריק לצייר אותם יחד ולתת לטבע נקודה למחשבה.
ביום חמישי שלחה לי חברה, תמונה של חצבים שגדלים אצלה בגינה, די הופתעתי לראות אותם במלוא תפארתם, אבל כל שנה אני מופתעת מחדש, כי לחצבים לא חשוב שאוגוסט נחשב קיץ, להם השעון מתקתק בקצב אחר.
אהבתיאהבתי
בסופו של חשבון אני חושבת שהשעון שלהם הוא זה שצודק. אנחנו נוטים לשכוח, אולי בגלל הלחות, שזה כבר סוף הקיץ.
אהבתיאהבתי
באמת יש משהו מנחם בהופעתם של החצבים, ולו רק בדיווחים בשלב זה. גם אני עוד לא ראיתי במו עיני. גם אני שמתי לב שהימים מתקצרים, וגם אני מברכת על כך. התחלתי שוב ללכת ולרכב על אופניים, וזה אומר שלמרות החום והלחות בכל זאת אני מרגישה איזו הקלה………..
יפה מה שמאיר שלו כותב – חבל שהרקפת והחצב לא נפגשים לעולם. מזכיר את השיר של אתניקס על השמש והירח………
אהבתיאהבתי
מאיר שלו מצליח להפיח חיים אפילו בפרק על פרח צנוע ואפרורי כמו החצב.
וכן, יש הקלה, אי אפשר להכחיש. הצרה היא רק שהסתיו שלנו הוא גם כן מטורף למדי, עם עליות וירידות וחמסינים קשים. כך שאי אפשר להיות בטוחים שהחלק הגרוע מאחורינו. מצד שני, על פי דיווחים שונים, הקיץ שלנו היה יותר קל אפילו ממה שהיה בשוודיה (:
אהבתיLiked by 1 person
גם אני אהבתי את הקטע הזה בספר של מאיר שלו . לא הייתי מכנה את החצב כפרח צנוע ואפרורי , הוא מיוחד בפריחתו ובעונה זאת מושך אליו הרבה אנשים שמצלמים את יופיו.
אהבתיאהבתי
אולי משום שהוא היחידי שפורח: אין לו מתחרים בעונה הזאת – וחוץ מזה, ניצולי הקיץ הישראלי שמחים לראותו מטעמים מובנים (:
אהבתיאהבתי
חבצלת החוף מצטרפת אליו 🙂
אהבתיLiked by 1 person
נראה בציור העדין שלך שהם פונים זה לזה לוחשים סוד
נראה לי שיש אכן משהו דומה ביניהן שניהם מבשרים עטנה , ושניהם פורחים כאילו כנגד כל הסיכויים , האחד בחולות והשניה בין סלעים
אהבתיאהבתי
עונה :-[
אהבתיאהבתי
בנוגע לרקפת – לגמרי כנגד כל הסיכויים. יש לי אחת מתורבתת (שזה פחות נחשב מהדבר האמיתי, אבל בכל זאת רקפת) ששמתי מחוץ לתריסולים: חום יולי אוגוסט, בשמש החזקה, והיא עדיין מוציאה פרחים. אני לא יודעת איך היא עושה את זה (:
אהבתיאהבתי
יופי של שרבוט – תמציתי, ספונטני וזורם. הרקפות יפות יותר, עדינות ונשיות, והחצבים גבריים, פאליים ודרמטיים, ולכל אחת ואחד הזמן שלו. החצבים מבקיעים בכוח את חומת הקייץ אל תוך הסתיו, ואילו הרקפות קולטות בנחת את טיפות הגשם של שיא החורף אל פריחתן העדינה.שנה טובה!
אהבתיLiked by 1 person
ויחד עם זה יש בהן גם כמות אדירה של נחישות וכוח, כפי שניכר בתנאים שהן לפעמים מעיזות לגדול בהם. יש בבלוג הזה קטגוריה שלמה שמוקדשת להן, ולא פעם תהיתי על זה כאן וגם בבלוג הקודם: איך הן יכולות, איך הן מעיזות.
תודה, ושנה טובה!
אהבתיאהבתי
הציור שלך עדין ויפה
אהבתיאהבתי
תודה 🙂
אהבתיאהבתי
רק אתמול נסענו במכונית, אישתי ואני, והיא אמרה "תראה איך החצבים פורחים!". אודה וגם אבוש, ברגע הראשון הם לא נראו לי פורחים, אלא די נבולים… רק מבט ממוקד יותר גילה שהם אכן פורחים. ממש פורחים – ורחוקים מכמישה. הפרחים התמקדו בחלק התחתון של עמוד הפריחה – ולחלק העליון נכון עדיין עתיד מזהיר. דבורים הסתחררו סביב הפרחים הלבנים. ובכל זאת, איך לומר, הם היו לא מרשימים בעיניי, החצבים…
בעימות בין חצב לרקפת, אני מעדיף רקפת באופן מוחלט.
אבל זה רק בעינינו. כי במציאות אין, כמובן, כל עימות בין החצבים והרקפות. הם חיים לגמרי בשלום זה עם זה – ואף אינם מודעים לקיומם באותו העולם.
ועוד מילה, בלתי פוליטיקלי-קורקטית בעליל: הפעם לא אהבתי את הרישוּם. אבל זו רק דעתי.
אהבתיאהבתי
נדמה לי שפריחת החצב אכן עוברת מלמטה למעלה. גם בעיניי הוא לא מאוד מושך לב, אבל בשורתו תמיד משמחת אותי. ולהתחרות עם רקפות הרי לכולם קשה.
אשר לשרבוט – זה הרי לא עניין של קורקטיות פוליטית, ולא חייבים לאהוב. ואם זה רק הפעם, בכלל מצבי טוב (:
אהבתיאהבתי
כמעט בכל חורף אנחנו קונים מספר רקפות ומניחים על מעקה בבית. לפעמים, אישתי שותלת כמה רקפות גם בגינה. אני אוהב אותן גדולות ועזות צבע – אישתי אוהבת אותן עדינות ונוטות לכיוון הרקפות הטבעיות. אבל לא אלה ולא אלה מצליחות להתחרות בסחלבים. מזה שנים רבות יש לנו עציצי סחלבים בביתנו. כמה מהם שרדו שנים רבות.
בעיניי, כפי שלחצב אין סיכוי בקרב מול הרקפת – כך לרקפות אין סיכוי מול הסחלבים (בלשון רבים, כי יש מינים רבים ושונים של סחלבים, רובם מדהימים).
אבל, את יודעת, גם זה רק עניין של טעם אישי… 🙂
אהבתיאהבתי
פינגבק: בהמשך לקודם | בלוגיעדה
הייתי השבוע בבית הנסן בירושלים, יש שם תערוכה של האיורים המקוריים מהספר "גינת בר" של מאיר שלו. חשבתי עליך כי אחד האיורים היה של רקפות – שאני יודעת שאת מאוד אוהבת. זה היה איור עדין ויפה. הרבה ממנו בעט עם צבע אבל הכותרות של הרקפות רק בצבע – מה שמוסיף להן עדינות.
היה גם עציץ של רקפות על שולחן בצד שעליו הונח עותק של הספר. אבל אלה היו רקפות תרבותיות ועייפות. כמעט ההיפך מרוח הספר.
ובחוץ, בחצר, פרחו חצבים. אפילו צילמתי אותם קצת.
אהבתיאהבתי
הציורים האלה נהדרים, כמו הספר כולו. כתבתי עליו כמה דברים כאן בבלוג, אפשר למצוא אותם תחת התווית 'גינת בר'. בדקתי באינטרנט בקשר לתערוכה בבית הנסן, והבנתי שהיא נסגרה. חבל – אבל למזלי אני עוד יכולה לצפות בציורים בספר שיש לי בבית.
ותודה.
אהבתיאהבתי