תשע"טובה, ועוד

העיתונאית יפעת ארליך כתבה השבוע בפייסבוק סטטוס על חוויה שלה ברכבת בבלגיה:  היא עלתה בטעות על קרון המחלקה הראשונה,  והכרטיסן הורה לה לעבור מיד למחלקה שלה,  עם מזוודתה,  בזמן שהרכבת כבר הייתה בנסיעה.

הפוסט עצמו הורד,  כך שאינני זוכרת את הניסוחים המדויקים  –  אבל מה שאני כן זוכרת זה שהיה שם הגיג על התחושות שזה עורר בה כנכדה של יהודי אירופי שגורש על ידי הנאצים,  מן הסתם ברכבת.

כפי שניתן לשער,  הסטטוס הנ"ל עורר מרבצו את הגיהנום בכבודו ובעצמו.  ראיתי לא מעט תגובות וסטטוסים שגינו את ארליך בתוקפנות תמוהה ולעגו לה באכזריות לא מבוטלת.  בין השאר האשימו אותה בזילות השואה,  קשרו זאת לעובדה שהיא מתנחלת דתייה ימנית, ולא התביישו לערבב לתוך העניין את שירו המצוין ומחריד-הלב של דן פגיס (מן הקרון החתום).  ראיתי אפילו תגובות מכוערות של פרופסורים שאני מכירה אישית מן האוניברסיטה.  האמת שתמיד חשבתי שפרופסורים הם לא בהכרח ולא תמיד גבוהים מגובה הפנלים,  אבל הגסות של תגובותיהם בכל זאת הפתיעה אותי.  כמה דק ושביר המעטה התרבותי-משכילי שאנשים מסוימים עוטים על עצמם,  וכמה  מהר הוא עלול להיסדק לטובת בית הדין של התרנגולות.

אני לא כל כך הבנתי על מה המהומה.  האמת שאני די מסמפטת את יפעת ארליך,  למרות שאינני מסכימה עם דעותיה.  מצפייה רבת שנים בתוכניות טלוויזיה שבהן השתתפה התרשמתי שהיא מתווכחת בהגינות,  בלי להתלהם,  ומשתדלת לענות גם על שאלות קשות.  בסטטוס המדובר היא לא האשימה את חברת הרכבות הבלגית ולא את הכרטיסן.  היא סיפרה על חוויה לא נעימה (וכן,  זה לא נעים כשאומרים לך להסתלק וחושדים בך שהגעת לשם בכוונה,  ואני מאמינה לה שזה לא היה בכוונה:  גם אני עשיתי טעויות כאלה בימי חיי).  בקיצור,  היא סיפרה על חוויה לא נעימה ועל האסוציאציות שזה עורר בה כבת לדור השלישי של ניצולי שואה ששקועה בשלב זה של חייה באיסוף עדויות על העבר.  אני מאמינה לרוב המבקרים אותה שהם לא היו מרגישים כמוה,  אבל חוששת שאולי משהו מן האסוציאציות הללו היה עובר גם במוחי,  גם אם לא כך הייתי כותבת עליהן.

וזאת לדעת:  אני לא דור שלישי לשואה  –  אני דור שני.  האסוציאציות האלה נשתלו בתודעתי כשהייתי ילדה מאוד קטנה,  והן מתעוררות לפעמים מכל מיני טריגרים,  צפויים יותר וצפויים פחות.  איש אינו אשם בזה  –  לא האירופים שחיים היום באירופה,  ולא הוריי שהתאמצו לברוא עולם חדש נורמלי מתוך חורבות שלא היה בהן שום דבר נורמלי.  זה פשוט קרה כך,  ובלי האשמות.

*

לכבוד יום נישואינו העשרים,  לפני כחמש עשרה שנים,  שכנע אותי ראש המשפחה לטוס איתו לבודפשט.  לאימי היה עבר בודפשטי עשיר,  והיא לא הסתירה את דעתה שההונגרים הם אנטישמים איומים,  ולא רק בלשון עבר.  אני לא התווכחתי אתה:  מכיתה ב' לימדתי את עצמי לא להתווכח עם ניצולי שואה ולא לשאול אותם יותר מדי שאלות.  כל אחד זכאי לדעתו,  אני לא מתערבת.

הטיול בבודפשט היה מאוד נחמד.  זה היה מדהים בעיניי לשמוע את שפת-האם של זקני-משפחתי מתנגנת ברחובות בפי ילדים קטנים.  העובדה שהבנתי את הנאמר גרמה לי הרבה נחת.  רוב ההונגרים שפגשנו היו אדיבים מאוד,  ואין לי שום סיבה להתלונן על אף אחד מהם.

אבל.  מחלון האוטובוס שהחזיר אותנו לשדה התעופה של בודפשט לקראת טיסת הלילה שלנו לתל אביב,  צפיתי באור הדמדומים באזורי תעשייה שוממים מאדם שצצו בשולי הדרך. היו שם לא מעט  מבנים נמוכים,  מוארכים, כנראה ישנים,  כנראה אופייניים, בנויים מִלּבנים קטנות,  חומות, עם ארובות. זו לא הייתה אשמתו של איש  –  לא של התעשיינים ההונגרים ולא של נהג האוטובוס ולא של אף אחד אחר.  אבל המבנים המוארכים האלה עם הארובות,  באור המתמעט של השקיעה,  גרמו לי תחושת מחנק,  לאמור:  אני מוכרחה לצאת מכאן,  מהר.  זה מה שהרגשתי.  ואף שבאותו ערב עצמו התחולל בישראל פיגוע זוועות בכותל המערבי,  מן הסוג שיכול  לפוגג את תחושת הביטחון של כל אחד,  שמחתי נורא לחזור הביתה,  אל המזרח התיכון המטורלל,  הרחק מן המבנים הנמוכים ההם של הלבנים החומות.

אז מה זה אומר?  כלום.  לא כתבתי על זה בפייסבוק,  כי לא היה אז פייסבוק,  וגם לו היה,  מן הסתם לא הייתי כותבת שם:  לא אוהבת את הפלטפורמה הזאת.  אולי הייתי כותבת בבלוג, לו היה לי כזה אז.  או שלא.  אבל מותר ליפעת ארליך לכתוב על האסוציאציות שלה.  זה לא פשע,  בטח לא יותר פשע מכתיבת התגובות ההיסטריות והגועליות שהיא קיבלה על הסטטוס האומלל ההוא.

*

בינתיים נהיה ערה"ש תשע"ט.  זו תהיה השנה האחרונה,  למשך זמן ארוך,  שכוללת את האות עי"ן (שהיא אות מאוד חשובה,  כידוע).  לולא הייתי קצת חולה עכשיו,  הייתי מנסה לחשב כמה שנים יעברו עד שתגיע שוב  שנת-עי"ן.  אבל האמת היא שתפסתי איזה וירוס סתווי שאופייני לספטמבר,  ואפשר רק להתווכח על השאלה אם זו שפעת ממש או רק אחד מבני הדודים שלה.  באופן כללי אין לי הרבה כוח וחשק לכלום,  ואת רוב זמני אני מבלה על ספות,  כורסאות ומיטות.  זה עלול גם לחבל בתוכניתי לארח את המשפחה בערב החג,  וכבר שלחתי התראה בעניין לנוגעים בדבר,  אבל רק מחר אדע בביטחון. אולי עוד אחלים עד אז,  יש מצב.

כך או כך  –  שתהיה תשע"טובה.  עם קצת פחות היסטריה,  שבאמת איננה נחוצה במינונים האלה.  וקצת שקט,  בשביל הנשמה.  וקצת שמחה,  בשביל האופטימיות.

שנה טובה לכולם!

40 מחשבות על “תשע"טובה, ועוד

  1. אני מודה שהשתתפתי בפסטיבל על ארליך.הבחורה לא חכמה בלשון המעטה ,היא אדוני הארץ ,נכנסת לקרון מחלקה ראשונה עליה לא שילמה,מה בדיוק היא חשבה לה? שהקונדוקטור יתרפס בפני המתנחלת שהיא ויאפשר לה לשהות בקרון עליו לא שילמה?
    סדר צריך להיות ודאי באירופה לא משנה איפה והקונוטציות המגוחכות שלה טוב היה אם שומרת לעצמה

    אהבתי

  2. אוי גם אני לא יצאתי בריא לגמרי מבית החולים,מדהים לומר,האמת שקיבלתי כדור ביום שני בהתחלת השבוע וכשבפעם הראשונה עשה לי בעיות בבטן הפסקתי אותו ואתמןל בלילה זה חזר ואני מושבת כל השישי עם כאבי בטן משתנים.
    שנה טובה עדה,רק בריאות

    אהבתי

    • אני לא רואה מה שייכת מנת המשכל שלה לעניין, וגם לא העובדה שהיא 'מתנחלת, אדוני הארץ'. על קונוטציות לא תמיד יש שליטה. היא לא האשימה שם אף אחד. לא חייבים לאהוב את מה שכתבה, אבל ההתנפלות שבה כל אחד חייב להיות מתוחכם ושנון יותר מקודמו, עד כדי כך שהרשעות תופחת בטור הנדסי, היא פשוט לא לעניין.
      ותרגיש טוב. אולי התחילה עונת הווירוסים. רפואה שלמה.

      אהבתי

  3. ראשית החלמה מהירה. מקווה שתהיי כשירה לארח. כמוך גם אני מרגישה לא במיטבי בשבועיים האחרונים .ואני מאמינה שזה בגלל השינויים במזג האוויר. אני כנראה כמו החצבים, רק שהם פורחים ואני מתחלה. (שמת לב כמה אני יש במשפט? )
    אנשים מחפשים סיבה לשחרר את חרצובות לשונם, לא ברור לי על מה ולמה התגובות ההארסיות. למרות שלא קראתי את הפוסט שלה, ממה שכתבת אני מבינה שהיא כתבה רק על תחושותיה ומה רע בזה?

    אהבתי

    • בפייסבוק מתנהלת לפעמים תחרות, מי יהיה הכי שנון ומתחכם ויגרוף הכי הרבה לייקים, במהירות הגדולה ביותר. ואז אנשים אפילו לא שמים לב שהם מתנהגים לפעמים כמו עדר מרושע. הם אפילו לא עוצרים לחשוב על מה שהם עושים. לפעמים אני תוהה אם מאוחר יותר הם מרגישים איזו אי נעימות, או שאפילו זה לא.

      תודה על איחולי ההחלמה. זה לא וירוס מאוד גרוע, אבל הוא מאוד איטי, וזה כבר עולה על העצבים. והחלמה מהירה גם לך!

      אהבתי

  4. קראתי את הפוסט של יפעת ארליך ואת התגובות ובאמת הייתה שם הגזמה שעוררה בי אי נוחות. אני חושבת שבלי להתכוון היא לחצה על כפתור של תחושת מיאוס מזילות השואה שמתרחשת פה לא מעט ולמרות שזה היה אישי ואסוציאטיבי זה לא יצא טוב ועדיין בשלב מסוים זה הפך ללינץ' . תשעטובה מצא כן בעיני ואני מאמצת. שנה טובה וחג שמח עם בריאות והנאה מהחצבים 3>

    אהבתי

    • זילות השואה היא אכן בעיה, ואני חוששת שהיא תלך ותחריף עם השנים, כשליותר ויותר אנשים לא יהיה מושג ברור על מה הם בכלל מדברים (בגלל הריחוק ההיסטורי). אבל הפריע לי שהמתנפלים על יפעת ארליך לא השמיעו קול נוכח למשל ממים של אנה פרנק, שבהם היא כביכול מביעה את דעתה נגד מדיניות הימין. זו לא זילות שואה? מעבר לזה לא מצאתי זילות שואה של ממש בסטטוס של ארליך. הוא לא היה מאוד מוצלח, אבל את הזילות לא זיהיתי בו.

      ותודה על האיחולים. גם לך, הרבה (:

      אהבתי

  5. אני מאשימה את הפלטפורמה. פייסבוק הוא מקום שבו את חושפת את קרבייך בפני כל העולם ואשתו, וברור שיהיו גם תגובות קשות. כל פעם מחדש אני מאושרת שאין לי פייסבוק. תארי לעצמך שהיתה כותבת פוסט כזה כאן: אנשים מכירים אותה וגם אם לא מסכימים עם דעותיה לא היו (הרבה) התקפות.
    תרגישי טוב עדה. וירוס אכן מסתובב בשטח. היום הבת שלי סיפרה לי מותשת לגמרי שבשבוע האחרון הוא עבר מילד לילד אצלה בבית. מקווה שיעבור לך מהר, ושיהיה האחרון השנה.

    אהבתי

    • גם אני מאשימה את הפלטפורמה, אם כי לא בשל חשיפת הקרביים (הבלוגים לא פעם חושפים הרבה יותר), אלא בשל המהירות והקלות הבלתי נסבלות של חשיפה, הפצה ותגובה. בניגוד לנו, בבלוגוספרה, שלפעמים מחכים שעות עד שמישהו בכלל מגיב למה שכתבנו, בפייסבוק זה מופץ תוך שניות ומתפשט כשריפה בשדה קוצים, וקל להגיב שם הרבה יותר מאשר כאן. יש משהו מאוד מפתה באפשרות לקבל המון לייקים מאוד מהר, וזה מעורר איזו תחרות מאוד בעייתית בין המגיבים, וגם, אין מנוס מלומר זאת – התנהגות של עדר. אני כמעט לא רואה שם עדויות לחשיבה מסודרת, מבוקרת ומקורית: הרוב מתנהל בשליפות, והחברים מסכימים אוטומטית עם חבריהם ותוקפים את המחנה היריב.

      תודה, מקווה שישתפר בקרוב, ואיחולי החלמה גם למשפחה של בתך!

      אהבתי

  6. הכי חשוב שתחלימי מהר ותרגישי טוב עדה יקרה. מסכימה איתך שהפייסבוק ממש מוציא את הרוע מהאנשים ולכןמאני לא מפרסמת בו כלום , בטח לא את דעותיי, חוויותיי ורגשותיי. מבינה את העובדה שהתעוררו בה הקונוטציות שהתעוררו בה אבל מבינה גם את ההתקוממות לכך. רק לא מסכימה בשום אופן לרוע ולהתלהמות המכוערת

    אהבתי

  7. עניין אותי מי זו ובמקרה מצאתי את הפוסט שלה כאן http://rotter.net/forum/scoops1/499596.shtml
    אני לא חושבת שצריך להשתלח בה. לא ברור לי מה היא חשבה לעצמה כשפירסמה כאלה תחושות אישיות, שברור לכולם (אני מקווה) שהן בלתי רציונליות, אבל זו בהחלט לא סיבה לגיטימית לרדת עליה או להכנס לפסים אישיים. ועכשיו נגיע אליה, למה היא ציפתה? היא חושבת שבארץ לא היו מעירים לה לעבור למחלקה אליה היא רכשה את הכרטיס? חבל מאוד שהחוויה עוררה אצלה קונוטציות שואתיות אבל אני חושבת שיש דברים שעדיף שכל אדם ישמור לעצמו ולספת הפסיכולוג, וזה אחד מהם.

    אהבתי

    • לא יודעת למה היא ציפתה. נראה שהיא רק חלקה ברבים את תחושת אי הנעימות וההשפלה (כך גם הסבירה בסטטוס עוקב). זה אולי לא היה סטטוס מאוד חכם, וגם לא כתוב בשיא הטעם הטוב, אבל זו בסך הכול מישהי שמספרת בדף הפייסבוק שלה על תחושותיה. אני לא רואה בהן זילות שואה וגם לא עדות לבעיה נפשית, וגם לא אלימות משום סוג. במיוחד מוזר לי שמי שרוממות חופש הביטוי בפיהם כל העת (לא מסכימים עם מילה מדברי פלוני, אבל מוכנים לשפוך את טיפת דמם האחרונה כדי לאפשר לו להביעה, ועוד הצהרות בומבסטיות מן הסוג הזה), מאבדים כל כך מהר את עשתונותיהם נוכח התבטאות (זניחה למדי) שהם אינם אוהבים.

      אהבתי

  8. אני לא חושבת שהפלטפורמה של הפייסבוק אשמה. היא מתאימה לדברים מסויימים ויש לה תפקיד חשוב לחבר אנשים, והיא לא מתאימה לתאור חוויות אישיות שיכולות לעורר התנגדות אצל אנשים.
    ואני מאחלת שהווירוסים יעופו מהר ותקומי ותתאוששי ותהני מהחג, ושתהיה לך שנה בריאה ושמחה.

    אהבתי

    • האמת שבעניין הזה אני נוטה להאשים את הפלטפורמה, שאכן מעודדת אנשים להתלהמות. ברור שהיא מתאימה גם לכל מיני דברים אחרים, אבל אנשים משתמשים בה היום בשביל הכול: כתחליף לבלוג, כלוח מודעות, כאלבום תמונות, כמקום לפרסומת, כמרכז לפעילות פוליטית, ועוד. מה שהתחיל כרעיון דמוקרטי יפה, שבו לכל אחד – נסיך או ראש ממשלה או פועל בניין או אומן – יש אותה נגישות לקהל ואותה הזדמנות להשפיע, הופך בהדרגה למפלצת, לפחות בחלק מענפיו.

      ותודה על האיחולים, אני אכן מקווה.

      אהבתי

  9. גם לי אין פייסבוק, אינסטוש או טוויטר, והם ממש לא חסרים לי. אבל – נדמה לי שארליך היא בכל זאת דמות בעלת מימד ציבורי מסוים, וככזו, קשה לעשות אצלה את ההבחנה בין החוויה האישית לבין העמדה האידיאולוגית. מבחינה זו הסיטואציה אינה דומה למצב שבו את – אדם פרטי פחות או יותר – היית מפרסמת את האסוציאציות שלך מאזור התעשייה של בודפשט. ברור שאין הצדקה לסגנון המתלהם, אבל תמוה בעיני שמישהי עם ניסיון חיים כשלך מצפה עדיין למשהו בעניין זה מפרופסורים באוניברסיטה, שחלק גדול מזמנם עסוקים במאבקים אגרסיביים זה עם זה על יוקרה אקדמית ועמדות כוח.
    אבל הכי חשוב – תרגישי טוב ושנה טובה.

    אהבתי

    • יש להניח שבאמת אי אפשר להפריד בין ארליך לבין האידיאולוגיה שלה (וגם אין צורך לעשות זאת) – אבל האם זה משנה? האם אצל מתנחלים דתיים לא יכולות לצוץ קונוטציות כאלה ואחרות?
      בעניינן הפרופסורים – נזכרתי במנחה שלי, שאותו דווקא מאוד הערכתי, שאמר לי לפני המון שנים: 'לפרופסורים יש הרבה זמן פנוי, מה שמאפשר להם לחרוש יותר מדי מזימות'. זה שיעשע אותי מאוד בזמנו, ומה שמעניין הוא שהוא המשיך להאמין בכך גם כשהוא עצמו הפך לפרופסור.

      תודה רבה.

      אהבתי

  10. רפואה שלמה ומהירה (אפילו שנשמע שמהיר זה לא, לפחות כרגע).
    אני לא חושבת שזו הפלטפורמה. אנשים מרשים לעצמם להתלהם ולהשיב לאנשים אחרים שהם מכירים ולא מכירים מאחורי המקלדת וגם פנים אל פנים בדרכים שממשיכות להפתיע אותי פעם אחר פעם. לתחושתי זה התחיל מטוקבקים אנונימיים ופורומים, אבל מזמן המשיך לפייסבוק ולפלטפורמות אחרות מזוהות. לאחרונה היתה כזו בקבוצת הווטסאפ של הבניין אצלנו (ואני לא גרה בבניין ענקי עם מאות משפחות). התקשתי להאמין איך אנשים הרשו לעצמם להתבטא זה כלפי זה (ועזבתי).

    תשע"טובה ומוצלחת.

    אהבתי

    • אכן, לא מהיר… זה מסוג הווירוסים ה'נסחבים'. תודה.

      כן, אולי זה קשור גם להתרופפות של הנימוסים הבסיסיים, שנתפסים בין כך ובין כך כאחיזת עיניים ולכן אפשר לוותר עליהם. בכל זאת נדמה לי שמהירות המידע והתגובה עליו בפייסבוק תורמות לכך משהו. לאחרונה שמעתי דאגה שמובעת בעניין הזה גם מאנשים שחקר התקשורת הוא מקצועם: כי מסתבר שהפייסבוק כבר כל כך משפיע על הפוליטיקה (כולל סטטוסים שקריים שאין כל דרך לבדוק ולהאט את תפוצתם), שאי אפשר להתעלם מהשפעתו ומנזקו.

      אהבתי

  11. לא קראתי את הפוסט המדובר, אבל שמעתי עליו והשתוממתי על התגובות הקשות.
    לפני כמה שנים הייתי בגרמניה ונקלעתי לסופת שלגים ששיתקה את המדינה. נסעתי ברכבת לדרזדן ופתאום הרכבת נעצרה באמצע שום מקום, הכרוז הודיע משהו בגרמנית, וזהו. היינו תקועים ככה לילה שלם. התנאים הפיזיים היו מעולים – היה חימום וחילקו לנו אוכל ושתיה בחינם והמושב היה נח ומרווח. ובכל זאת, מהחלון הבטתי בפסים מתמשכים אל האופק, השלג ירד בלי הפוגה, ובכל הקרון כולו לא הצלחתי למצוא מישהו אחד שדיבר אנגלית. השכנה שלי לספסל, אחרי שהבינה שאני לא דוברת גרמנית מצאה את ההזדמנות הראשונה לעבור מקום. שתי שורות לפני ישבו חבורת חיילים במדים, שדיברו ביניהם בקולות רמים וגסים מאוד. ההודעות בכריזה נשמעו כמו לקוחות מתוך סרט על השואה. ואני ישבתי לבדי, מכווצת, וניסיתי להזכיר לעצמי כל הזמן שהשנה היא 2011 ושזה לגיטימי להיות יהודי בגרמניה.
    לי כן היה אז בלוג וכשחזרתי הביתה כתבתי על זה פוסט שהמילים נאצים או שואה לא הוזכרו בו, אבל הקונוטציות היו מובנות לכל מי שקרא את זה.

    אהבתי

    • נשמע כמו חוויה מצמררת, אפילו בלי קשר לקונוטציות: עיכוב של לילה שלם, בלי להבין מה מודיעים ברמקול וכמה זמן זה יימשך, ובבדידות וחוסר האונים בין זרים בקרון – בררר. ואני מבינה כמובן גם את הקונוטציות.

      אהבתי

  12. לא נתקלתי בפוסט המדובר אבל אני מסכימה בהחלט עם מה שכתבת, הן לגבי הפוסט עצמו והן לגבי ההתלהמות המיותרת ברשתות חברתיות. זה עידן הסלפי בו אנשים מוכנים לעשות ולהגיד כל דבר כדי שישמעו ויראו אותם.
    תשע"טובה עדה! יורד עכשיו גשם אמיתי וזה מרגש ומנקה, ונותן תקווה להתחלת שנה טובה ונקיה יותר.

    אהבתי

  13. כשאני שומעת על שפעות אני נחרדת בגלל הריקושטים הבלתי גמורים מהשפעת האחרונה שלי , הרבה בריאות
    בקשר להיא שכתבה את השטות והתגובות המתלהמות – זה כבר נמאס לי התרבות הזו של גירוי / תגובה / גירוי , ניסיתי להביע דעתי – לא עזר , ניסיתי להתעלם – גם לא , אם זה לא ייפסק בקרוב איני חוזה טובות

    אהבתי

    • היות שלא נראה לי שזה ישתפר בקרוב, נראה לי שלא יהיה מנוס מלהמשיך לשכלל את כישורי ההתעלמות שלנו, וגם אני אצטרך לעשות זאת.
      תודה.

      אהבתי

  14. דיבורים על זילות השואה הם מחצית הדרך להכחשת/שיכחת השואה.
    אשראי וטוב לי ללא הפייסבוק.
    תרגישי טוב!
    שנה טובה וחג שמח

    אהבתי

  15. כן, התחושות האלה… חוויתי משהו כזה כשביקרתי בוורשה. לא ציפיתי לכלום, סתם נסעתי לבקר חברה לסופשבוע. היא גרה בבניין דירות בוורשה הישנה. בחדר המדרגות, פתאום זה היכה בי – בעיני רוחי ראיתי משהו, אני לא יודעת אם זה משהו שבאמת קרה שם או לא, אבל הרגשתי כאילו נשלף משהו מהזכרון הקולקטיבי של העם שלנו והיכה בי כל כך חזק… (ואני לא שום דור, אבא שלי עזב את אירופה לפני הכל, ואמא שלי נולדה בדרום אפריקה. אבל היו לנו קרובי משפחה שם, קרובים רחוקים אבל בכל זאת.)

    מאחלת לך שנה טובה והחלמה מהירה.

    אהבתי

    • כשחושבים על כל האסוציאציות האלה, שלי ושלך ושל רבים, רבים אחרים, זה לפעמים נראה הזוי. האמת היא שהתפרסם פעם מחקר שהיכה הרבה גלים ובו נטען שכל הדור השני לשואה (כלומר, הדור שלי) סובל מהפרעות נפשיות (אני זוכרת כמה זה קומם אותי בזמנו, אבל מאז נעשיתי הרבה יותר ענווה). מחקר אחר גילה, אם הבנתי נכון, שטראומות מסדר גודל כזה יכולות לגרום לשינויים גנטיים שעוברים בתורשה לדורות הבאים (אני לא יודעת כמה זה נכון, אבל לא הייתי פוסלת שום דבר על הסף).

      מצד שני, אני תמיד שואלת את עצמי – האם מישהו באמת חושב ברצינות שהתגובות המתמשכות (והמחלחלות לדורות הבאים) לאירוע מסדר גודל כזה באמת יכולות להיות 'נורמליות' (ותהיה הגדרת המונח אשר תהיה)?

      ותודה רבה, שנה טובה גם לך, והצלחה בלימודים!

      Liked by 1 person

  16. ראשית אני מקוה שהחלמת והבראת וחגגת את ערב החג עם משפחתך . בקשר לפוסט המדובר לא ראיתי ולא קראתי ( למרות שיש לי פייסבוק לעתים רחוקות אני רואה וקוראת את כל מה שכותבים ומתרגשים ואחר כך נעלמים) אבל כ'דור שני לשואה' אני מבינה אותה . לעתים קרובות כאשר יש בקבוצות צילום נושא 'רכבות' מיד עולה לי נושא הרכבות בשואה .
    ~שנה טובה ~

    אהבתי

    • לצערי, בגלל שיעוליי וכו', החגיגות בוטלו, אבל עדיין יש תקווה לעתיד 🙂
      ואני שמחה שאת מבינה, כי לולא מה שאת ועוד כמה מגיבים כתבו כאן, ונוכח הביקורות שנמשכות בפייסבוק, באמת הייתי מתחילה לחשוב שאני מופרעת לגמרי (:
      תודה, ושנה טובה

      אהבתי

  17. גם אני נתקלתי בפוסט של ארליך
    לדעתי הוא נכתב יותר על מנת למשוך תשומת לב ואותה היא השיגה big time (כל מי שכותב משהו שיש עליו קונצנזוס ומפרסם בpublic מחפש תשומת לב בצורה זאת או אחרת)
    אני לא תופסת אותה בתור בן אדם חסר מודעות עצמית שיקשר בתמימות מקרה מהסוג הזה לשואה
    מקרה שהיה יכול לקרות לה גם בארץ אם הייתה מגיעה למשל לקרון מקומות שמורים והכרטיסן היה מבקש ממנה לעבור לקרון אחר
    מה גם שהמילים נבחרו בקיפדה ולא נכתבו כלאחר יד

    לא הגבתי לפוסט שלה, למדתי שיש דברים שעדיף לא להגיב להם
    במיוחד אם זה פוסט שפתוח בpublic וכל העולם אחותו ואשתו יכולים להגיב ולראות

    שתהיה שנה טובה ומתוקה!
    (מקווה שכבר החלמת מאז כתיבת הפוסט)

    אהבתי

    • ברור שזה יכול לקרות בכל מקום, היא לא התלוננה על שזה קרה אלא סיפרה על תחושותיה. אני לא מוצאת בזה שום דבר שצריך לעורר היסטריה כזאת. וסביר שמי שמפרסם בפייסבוק מבקש גם תשומת לב – אבל האם אי אפשר לומר זאת גם עלינו, שמפרסמים בבלוגים שכל אחד יכול לראות?

      כך או כך – תודה על האיחולים!

      אהבתי

      • יש הבדל מאוד משמעותי בין כתיבה בבלוג לבין פרסום בפייסבוק בpublic
        קודם כל בבלוג את בוחרת את הרמה בה הוא יהיה חשוף, למשל אצלי אני לא מאפשרת למצוא אותו בחיפוש בגוגל. מי שיודע על הבלוג הוא מי שמכיר אותי מלפני כן או מי שמסתכל בדף של הקהילה בבלוגספוט.
        בפייסבוק כשאת מפרסמת משהו בpublic כולם כולל כולם יכולים לראות את זה, גם אנשים שהם לא חברים שלך, גם אנשים שבחיים לא שמעת עליהם והם לא מכירים אותך. זה חשוף למעשה לכל מי שיש לו חשבון פייסבוק (ויש הרבה מאוד כאלה). ככה שהחשיפה היא הרבה יותר גדולה. ואם הפוסט ויראלי, קרי יש לו הרבה תגובות "לייקים" וshare-ים אז הוא מתפשט החשיפה שלו נעשית יותר גבוהה והוא מגיע ליותר ויותר אנשים.
        כתיבה בבלוג לא מגיעה ל5% מהתפוצה של כתיבה של פוסט בפייסבוק בpublic
        אם את כותבת בפייסבוק לא בpublic אלא רק לחברים שלך זה שונה
        אבל זה לא המקרה המדובר פה
        ואגב גם לא רק לגבי המקרה הזה בכלל אנשים שכותבים בpublic מחפשים את החשיפה ותשומת הלב. סתם דוגמא
        אמיר חצרוני, ה"פרובוקטור". חצי מהדברים שהוא היה כותב בדף שלו זה לא דברים שהוא באמת מאמין בהם. הוא נהנה מתשומת הלב. הוא כותב קיצוני בשביל לראות את התגובות של האנשים. והוא בכלל מבסס את המחקר שהוא עושה בהתאם להתנהגויות של אנשים בפייסבוק.
        מישהי שלמדה איתי בביה"ס, כותבת ממש ממש טוב. חלק מזה גם דברים כואבים ואישיים שהיא עברה/עוברת בחיים שלה. מקבלת המון תמיכה מאנשים שהיא אפילו לא מכירה שמזדהים עם הדברים שהיא כותבת/מספרת. יש שם דברים שרוב האנשים היו שומרים לחוג החברים המאוד פרטי שלהם ולא מספרים קבל עם ועדה בpublic בפייסבוק.
        הפייסבוק הוא כלי מאוד חזק, צריך לדעת איך להשתמש בו (וגם איך לא)

        אהבתי

סגור לתגובות.