כולבויניק מקוצר

במהלך יום הכיפורים כתבתי פוסט  די ארוך במחברת,  והתכוונתי להקליד אותו לבלוג בְּמוֹצָאֵי,  אבל אחרי שכבר סיפרתי הכול במחברת אין לי כוח להתחיל הכול שוב כאן.  זה בערך כמו שכשהקטנה הייתה קטנה ולא רצתה לספר לנו מה קורה איתה,  ועד מהרה הבנתי שאחת הסיבות היא שהיא כבר סיפרה על זה לחברות שלה ודנה על זה איתן בפירוט,  ולמי יש חשק להתחיל שוב.

אז חסכתי לקוראי הבלוג הרבה זמן,  ורק אסכם כאן כמה נקודות בקיצור:

*

נוהל יומכיפור שלי:  כמו בשנים האחרונות,  חצי חצי.  אכלתי בבוקר אבל אז המשכתי לצום עד הערב.  שתיתי גם מים וגיוונתי פה ושם בסירופ נגד שיעול ולכסניות לגרון,  כי הווירוס שנפל עליי לפני ראש השנה התברך בזנב ארוך,  נבזי  ובוגדני.

*

יצאתי לשני טיולים רגליים ובדקתי את מצב רוכבי האופניים בעיר.  גיליתי שיש הווי חדש של יום כיפור:  חלק מההורים יושבים בצל העצים,  על כסאות שהוציאו מהבית למדרכות,  ומשגיחים משם על הטף הרוכב.  הכי חמודות הן הקסדות של הרוכבים המאוד-צעירים.

*

השקט של יום הכיפורים עולה לי על העצבים. אחותי אומרת שזו אולי פוסט טראומה משנת 73.  אולי.  אני תמיד מכריזה שעד שיום הכיפורים לא ייגמר אני לא אירגע,  וראש המשפחה מוסיף:  את לא תירגעי גם אחרי שייגמר.  והוא יודע על מה הוא מדבר.

*

מעניין מה באמת קרה עם המטוס הרוסי שהופל שלשום בסוריה.  ראיתי שהרוסים נרגעו קצת מהאשמותיהם ההיסטריות הראשוניות. לא נראה לי שנדע אי פעם את האמת המדויקת.  אנחנו חיים בעידן של התפוצצות מידע,  והרשתות החברתיות כביכול מגלות לנו את כל מה שהדורות הקודמים לא זכו לדעת,  אבל לדעתי אנחנו שרויים בדיוק באותה אפלה כמו מקודם,  רק שלרוע מזלנו,  האפלה בימינו מוצפת בפטפטת שאין לה סוף, וזה הרבה יותר גרוע.

*

ראש המשפחה העביר את רוב היום בהרכבת פאזל (שזה הלהיט החדש אצלנו),  ואילו אני קראתי.  למרבה הפלא אני כבר בחלק השלישי של הרומנים הנפוליטניים.  האמת שהוא לא רע,  והסקרנות מדרבנת אותי להמשיך.  אני עדיין המומה מאיך שלילה היטיבה להגדיר את נינו בדייקנות:  אם יוציאו לו מהראש את כל מה שהוא קרא בספרים,  לא יישאר שם יותר כלום.  איזו טביעת עין נהדרת.

*

בין לבין עוד הספקתי לקרוא לאחרונה את אוסף קטעי היומן והמכתבים של אתי הילסום (השמיים שבתוכי),  שאותם כתבה בהולנד בשנים 1941 – 1943,  כמעט עד מותה באושוויץ.  עם היומן (ועם עריכתו הלוקה בחסר) היה לי קשה בהתחלה,  אבל זה השתפר מאוד בהמשך.  היא פיתחה לעצמה דת מיוחדת במינה,  לחלוטין לא דתית,  שבאמצעותה ביקשה גם לעזור לאחרים.  עשרות שנים אחרי מותה,  דומה שהיא עדיין מצליחה לעשות זאת.

*

להבדיל אלפי הבדלות (אם כי,  למרבה האימה,  לא כולם מבדילים),  צפיתי  לפני יום הכיפורים בתוכנית המקור על משפחתה של עהד תמימי. ניסיתי לגייס את כל סובלנותי ואת האובייקטיביות שלי ואת ההבנה לסבלותיהם של בני אדם,  ולא הצלחתי.  בעיקר התעצבנתי בשל האופי המניפולטיבי של מה שהמשפחה הזאת עושה,  וחשבתי ברוגז שלו היה משקיעים עשירית מן המחשבה ,  המאמץ,  העורמה והאינטליגנציה שלהם בניסיון לשפר את תנאי חייהם,  במקום בחתירה הבלתי נלאית לעורר את אהדתם ורחמיהם של תיירי-כיבוש נבערים מדעת,  היה מצבם טוב פי אלף.  או שאולי זה רק ניצני הפשיזם שהולכים ונובטים ומשגשגים בתוכי.  נקווה שלא.

*

ושתהיה לכולנו שנה טובה ורגועה.  אמרו שצפויים בה גשמים בכמות העולה על הממוצע.  הלוואי.  אבל אני אאמין רק כשאיווכח במו עיניי.

מודעות פרסומת

32 מחשבות על “כולבויניק מקוצר

  1. היומן של הילסום מרגש מאוד. תיאור היציאה של הטרנספורט מוסטרבורק הוא משהו שאי אפשר להגדיר במילים, וכמובן המשפט המפורסם: "אני רוצה להיות רטיה על פצעם של אנשים רבים". יומן שממחיש היטב איזה אנשים נפלאים אבדו בתופת ההיא.

    אהבתי

    • תיאור הטרנספורט איננו חלק מן היומן, אלא מן המכתבים. והוא אכן מרשים במיוחד, אני מאוד מסכימה עם הניסוח שלך. קראתי הרבה ספרות שואה בחיי, אבל לא נתקלתי בשום דבר כמו המכתב הזה. אני חושבת שהמכתבים מרשימים כך משום שאתי הילסום כתבה אותם מלכתחילה כדי שייקראו, וזאת בניגוד ליומן, שנכתב לעצמה בלבד, ולפעמים כתוצאה מכך הוא די מבולבל ולא ברור.

      אהבתי

  2. בתקווה שלא אגרום לוויכוח גדול מדי, אני חושבת שתמימי ומשפחתה מרגישים כמו שמרגישים אנשים השייכים לעם כבוש שרוצה עצמאות והם עושים מה שהם יכולים לעורר תשומת לב בעולם, והם גם מצליחים קצת. בסך הכל זו צעירה אמיצה שקיבלה עונש לגמרי לא מידתי והיא מרגישה שהיא מייצגת את עמה ולדעתי כל הכבוד לה.

    אהבתי

    • אני לא אתווכח. מבחינתי הם יכולים לעשות מה שהם רוצים, אבל אם הם רוצים לזכות גם באהדתי – ואני חושדת שהם רוצים – זה לא ילך ככה. אני לא מאוד מתרשמת מעהד תמימי ולא מעריכה אותה כלל, אבל מסכימה שההתכתשות אתה בבית משפט והטלת עונש מאסר היא לא לעניין.

      אהבתי

  3. שמחה שלא נשברת, ואת צולחת את הרומנים הנפוליטניים. אשמח לשמוע רשמים נוספים מההמשך. וגם אני אהבתי את ההגדרה של לילה את נינו. מכירה אנשים כאלה בעצמי, לגמרי נדים לפי הרוח הנושבת, חסרי עמוד שדרה משל עצמם. אל תחפשי בעצמך ניצני פשיזם. זה לא את.

    אהבתי

    • בחלק השלישי הזה משום מה אני מוצאת יותר עדויות לחריפות של לילה, ואני די מוקסמת מהחריפות הזאת. בשבילי, עדיין, היא-היא החברה הגאונה.
      ותודה על החיזוקים בעניין הלא-פשיזם (:

      אהבתי

  4. גם אני יצאתי לטיול רגלי והייתי חריגה בין המוני הרוכבים. בדרך כלל אוהבת את השקט של יום כיפור אבל הפעם הוא היה קצת יותר מדי.
    ומסכימה עם מה שכתבת לגבי עהד תמימי, למרות שלא ראיתי המקור.מה שאת כותבת כלל לא קשור לפשיזם.

    אהבתי

  5. וחוץ מזה, מעניין מה שאת כותבת על הכתיבה במחברת ביום כיפור, לעומת ההקלדה במחשב. בעצם, זו כתיבה וזו כתיבה (מה שדתיים לא יעשו בכל מקרה אני חושבת). אז ההבדל נעוץ בעצם בשימוש באמצעים טכנולוגיים ביום הזה? לי למשל אין בעיה עם כתיבת הודעות בטלפון (מה שכל ההורים לילדים עד גיל מסוים שמסתובבים על אופניים נאלצים לעשות ככורח), וגם לא עם קריאת תכנים בטלפון או בטאבלט. אבל לא אכתוב פוסט בעצמי למשל, ושמתי לב שהרוב אכן אינם עושים זאת, אם כי יש כאלה שכן. גם לא אצפה בסרטים למשל. מעניין אותי היכן בעצם הגבול, שכל אחד מנסח לעצמו, ומה הסיבה לכך. אני לא הגדרתי אותה לעצמי בבירור. למה קריאה ממסך כן וכתיבה לא? למה סודוקו בעיתון כן ולופה במחשב לא? לא ממש יודעת לענות, ומעניין אם אצלך זה יותר מנומק.

    אהבתי

    • אני באמת חושבת שכל אחד מאיתנו מנסח לעצמו את קו הגבול שלו, שלא תמיד תלוי בהיגיון, אלא בכל מיני תחושות והרגלים וזיכרונות מבית ההורים. אבל מעניין ויפה בעיניי שלכל אחד די ברור מה כן ומה לא מתאים לו.

      אני בדרך כלל כותבת במחברת לפני שאני מעבירה לבלוג, בכל ימות השנה, כך שזה לא בהכרח קשור ליום הכיפורים. אני יודעת שדתיים לא כותבים ביום זה אפילו על דף, אבל אני לא יכולה לתאר לעצמי את חיי בלי כתיבה, כך שזה לא כלל שאני מקיימת. מצד שני אני באמת פחות פעילה באינטרנט ביום הכיפורים, במסגרת השינויים שאני מנהיגה לעצמי ביום הזה. כמו שאני מרשה לעצמי לאכול משהו, ובמיוחד לשתות, אבל לא מבשלת ביום הזה, שמוקדש לנישנושים מבוקרים ומצומצמים בלבד. המחשב פתוח, אולי כי בוגרי 73 חשים מעין צורך להשגיח על העולם ולראות שהכול בסדר ושלא פרצה מלחמה, ולו רק על ידי צפייה בכמה אתרי חדשות. וכמובן, הודעות בוואטסאפ לוודא שהילדים בסדר, לדעתי אלוהים מרשה 🙂

      מנגד אני יכולה לספר שאבי, אף שהיה אתיאיסט גמור, הקפיד מאוד על הצום ביום הכיפורים וגם אמר תפילה להזכרת נשמות הוריו; ושהאיש שלי, שהוא אתיאיסט לא פחות, מקפיד על הצום אבל צופה בטלוויזיה, אם הוא מוצא במה אפשר לצפות – ולא רק זה אלא שהוא שוקל כל שנה לוותר על הצום ולצאת למסע אופניים מוטרף (שאני אוסרת מכול וכול) ברחבי ישראל. אז במקום אופניים, הוא צם (:

      אהבתי

  6. ראשית , אני מעריכה שאת כותבת עדיין במחברת, אני כבר מקלידה ישר במחשב בבלוג וגם בפייסבוק ( לעיתים אני כותבת שם פוסט יותר ממספר מילים)
    ביום כיפור אני לא כותבת בכלל וגם לא פותחת את הטלפון הנייד שבד"כ פעיל מאוד אצלי . אני מדליקה בעת ובעונה אחת את הקומקום החשמלי להכנת קפה ראשון בצאת הצום , את המחשב ופותחת את הנייד.
    על השקט של יום הכיפורים גם אני כתבתי שיש בו מן המועקה( בפייסבוק)
    גמר חתימה טובה ובריאות !

    אהבתי

    • תודה רבה, נ*גה, ושנה טובה גם לך. אני זוכרת כשעוד כתבת בבלוג על נוהל-יום-כיפור שלך, ואני מעריכה אותו מאוד. אבל אני מקילה עם עצמי, בעיקר בשנים האחרונות. בניגוד לרבים שנהנים מהשלווה והשקט, בשבילי זה אחד הימים הלחוצים ביותר בשנה, ואני מאוד מאושרת כשהוא נגמר. ראיתי שחנוך דאום כתב שאחרי יום הכיפורים הוא מרגיש כמי שעבר את הטסט השנתי, ואיכשהו הבנתי לליבו.

      אהבתי

  7. ביום כיפור החלטתי שהנאות המופקות מהשימוש באמצעים דיגיטליים אפשר לדחות, צרכים לא. אם נולדתי יהודיה למה שלא אכבד את מנהגי היהדות על פי יכולתי? אני אוכלת ושותה כי אחרי שנים רבות בהן צמתי ללא קושי, הגיע הזמן שזה הפך לסבל ולכן הפסקתי.
    השנה בשונה לשנים קודמות הילדים הגיעו בערב החג ולכן לא מצאתי את הזמן לקרוא, אך אל דאגה עכשיו שאני בפנסיה יש מספיק זמן פנוי לקרוא וסיימתי את הספר "עיניים כחולות מדי" של מירה מגן (בהמלצת אוגניה) בספר הזה מצאתי פחות פיוטיות מהספר בשוכבי ובקומי אשה.
    בעניינה של תמימי (ואת יודעת כמה אני לא אוהבת להיכנס לנושאים פוליטיים בגלל חוסר הבנתי וחוסר בפרטים המלאים) מה שהרגיז אותה בה הוא בעיקר החוצפה, השתן עלה לה לראש ושפת הגוף שלה הוציאה אותי מכלי.
    כמו שאת מבינה, אני שופטת יותר מהבטן.
    את ופאשיזם הם שני קווים מקבילים שלא יפגשו לעולם.

    אהבתי

    • ההגדרה שלך על מנהגי היהדות התקבלה על דעתי. אבא שלי, למשל, שבאמת היה אתיאיסט לגמרי ולא האמין בכלום, הקפיד על כמה מנהגים מתוך הזדהות עם העם היהודי, כך הוא הגדיר את זה. בסוף הצום הוא חיכה עד שספר שלושה כוכבים, ורק אז הלך לאכול, עד כדי כך. חלק מן ההגדרות האלה שלו ירשתי ממנו. אני אוכלת קצת ובהחלט שותה ביום כיפור, כי המיגרנות ההיסטריות שחטפתי אחרי צומות בשנים עברו הפחידו אותי והחלטתי שאלוהים יבין. אבל אני שומרת על איזה ציביון מיוחד של היום הזה, למרות פרשנותי המקילה, ונוח לי עם פרשנויותיי.
      ותודה על השורה האחרונה.

      אהבתי

  8. גם לי הפריע השקט של יום הכיפורים. הפריע ועצבן אותי עוד יותר שפתאום השנה HOT נכנעו ללחץ הדתיים ומנעו ממני לצפות בטלוויזיה בתחנות חוץ. זהו כנראה עוד צעד בהתחזקות ההדתה. שמעתי שדווקא ב YES אפשר היה לצפות ולהתעדכן למשל בפרשת המטוס הרוסי מתחנות זרות. כנראה גם הרוסים מתחילים כבר להודות שמדובר בלשונם "בצירוף מיקרים טרגי" – מטוסים ישראלים שיגרו טילי אוויר-קרקע לעבר מטרה רחוקה מהם. הסורים השתמשו בטילי נ"מ תוצרת רוסיה, כדי לנסות ליירט את הטילים הישראלים, אך הטילים הרוסיים האלה פגעו דווקא והפילו בטעות את המטוס הרוסי. חחחחחח. אין לרוסים אלא להלין על עצמם בספקם נשק כזה לסורים וסומכים עליהם שהם יודעים כיצד להשתמש בו. זוהי האמת לאמיתה, כי חיל האוויר יספק לרוסים תיעוד המוכיח שמטוסים ישראלים בכלל כבר לא היו בשמי סוריה כשהסורים יירטו בטעות את המטוס הרוסי. אגב ישראל גם תיאמה עם הרוסים מראש את התקיפה. זב"שם, לא?

    ואני דווקא כן פרסמתי ביום כיפור פוסט לקט ארוך שכתבתי והסיבה לכך בפתיח 🙂
    יקרא מי שיקרא.

    רק בריאות עדה

    אהבתי

  9. 1. אינני מעלה בדעתי קודם לכתוב – ממש בכתב יד – ואח"כ להקליד. אני מקליד ישירות.
    מעניין, שאת עדיין משקיעה עבודה כפולה.
    2. אני חובב גדול של השקט ביום כיפור. איכשהו, אין לי חשש מפריצת מלחמה דווקא ביום הזה. יש לי הרגשה, שכולם למדו את הלקח. אבל יתכן ואני טועה.
    3. זה נכון, שכל אחד מייצר לו יום כיפור משל עצמו. אני, שאינני דתי בשום מובן, שאינני צם – בכל זאת אני נמנע משמיעת מוזיקה וצפייה בסרטים. זה קשור גם לסעיף 2, שלמעלה. אני באמת אוהב את השקט של יום כיפור, שאין כמוהו באף יום אחר. כל כך הרבה רעש רקע מלווה את חיינו – שאנחנו מפסיקים לשים לב אליו. וביום כיפור הרעש הזה נעלם. חבל לי להחריב את השקט. חוץ מזה, זה נראה לי חיובי, שיש יום כזה בעולמנו. זה בסדר, מצידי, להקנות לו ציביון מיוחד. אישתי, שהתעסקה כל הזמן בסמארטפון וגם צפתה בטלוויזיה – הקפידה לצום. כל אחד והשריטה שלו.
    4. עהד תמימי: מעֵבר לדעה פוליטית שנוטה לשמאל (כמוך – וכמו רוב מגיבָייך…) או לימין – צריך לזכור שמדובר בסמל. מרגע שתמימי הפכה לסמל – היא נענשה כסמל. השמאל הישראלי (שמבכה עכשיו את הפגיעה בעוצמתו של בית המשפט העליון) לא ידע להחלץ לטובתו של אותו אחד שהעז להשליך נעל על אחת, דורית בייניש. את יודעת, במסגרת זכויות אדם ובמסגרת חופש הביטוי. גם על ענישה מידתית אפשר היה לדון. שלוש שנות מאסר היה פסק הדין (שתוקן אח"כ לשנתיים). שלוש שנות מאסר על השלכת נעל! מדוע? כי היתה שם פגיעה בסמל. ומי שפוגע בסמל – נענש בהתאם. תמימי, סמל בעצמה, והסטירה לחייל צה"ל, סמל בפני עצמו – מחייבים גם הם ענישה בהתאם. לגמרי הגיוני, בעיניי. חוץ מזה: את צודקת. תמימי ומשפחתה "עובדים" בזה. לדעתי, גם מרוויחים מהעניין כסף רב. תרומות, תמיכה כספית מהרשות הפלסטינית, וכו'. הם בהחלט משפרים את תנאי חייהם.
    5. אין לי אלא להצטרף למקהלה:
    פאשיזם – ואת? נו, באמת.

    אהבתי

    • 1. אני אוהבת לכתוב בעט על נייר. הקלדה איננה תחליף. כשאני כותבת בשביל עצמי, זה בדרך כלל על נייר.
      2. אשריך (:
      4. הצרה בעניין של תמימי היא שאין לישראל שום דרך לצאת מזה בסדר: אם החייל היה מכה אותה – זה לא היה בסדר. הוא לא היכה אותה – וגם זה לא בסדר. בלי לפתור את העניין המתמשך הזה של הכיבוש, אי אפשר יהיה לצאת מסיפורים כאלה בשלום.
      וכן, היא סמל. והיא הרשתה לעצמה להשתולל כי ידעה שלא יקרה לה כלום. עכשיו הבנתי שקיבלה גם עונש מאסר על תנאי – ואני מאמינה שבגללו להבא תיזהר יותר – דווקא מפני שאני מעריכה שהיא לא גיבורה כל כך גדולה. אז העניין הסמלי הנקודתי הזה נפתר – אבל הבעיה נותרה בעינה, ולא תיפתר עד שלא יושם קץ למצב ההזוי הזה, שבו חיילים צריכים להתקוטט עם אוכלוסיה אזרחית כי הממשלה שלהם לא יודעת איך להתמודד עם בעיות קשות.
      5. האמת: לא באמת חשבתי שאני פשיסטית, כתבתי שם את מה שכתבתי במידה מסוימת של אירוניה – כי אני נתקלת לא פעם באמירות שמייחסות לי ולשכמותי, לא פשיזם, אבל ימניות-יתר, או חוסר דבקות ראויה לשמה בעקרונות השמאל. אבל אני לא מוכנה להתמוגג מעהד תמימי רק בגלל שהיא סובלת. יש גבול לזכויות שסבל יכול להקנות, ואני תוהה לא פעם על הפשטנות שבחשיבה של מי שאינם רואים זאת כך.

      אהבתי

  10. אני אוהבת את העובדה שאת לא אדם קיצוני, לא בצום, לא בדעות.
    מצליחה לראות יופי גם במקומות פחות יפים ובאופן כללי יותר אופטימית מאשר לא.

    להבדיל ממך אני מתה על השקט של יום כיפור. הוא מזכיר לי את השקט של סיני, שלווה שאין שניה לה.

    מצטרפת לאיחולייך לשנה החדשה.

    אהבתי

  11. אני אוהבת לכתוב בעט על נייר – אבל לא בתור טיוטה לבלוג, רק בתור כתיבה לעצמי. אבל כל אחד ומה שעובד אצלו 🙂

    מרתק אותי לקרוא את התגובות ולראות את הקווים השונים שכל אחד מותח לעצמו בעניין יום כיפור. (אצלי היו פעם קווים אבל הם נעלמו עם הזמן. מצד אחד אני יודעת שאנחנו לא יכולים לקיים כיום את המצוות המקוריות שאלוהים נתן, כי אין בית מקדש, ומצד שני אני יודעת שאין לי שום צורך כי ישוע כיפר על כל חטאיי – אז הסיבה היחידה שיכולה להיות רלוונטית לגבי היא סולידריות עם העם שלי, ויש שנים שבהן אני עושה צום חלקי מהסיבה הזאת.)

    מסכימה אתך בעניין תמימי.

    ומאחלת לך שזנב הווירוס ייעלם במהרה!

    אהבתי

    • סולדריות עם העם שלי היא אכן סיבה שאני נתקלת בה לא פעם, בכל מיני ניסוחים, אפילו אצל אנשים שמצוות הדת אינן מדברות אליהם כלל. האמת היא שגם בעיניי זו סיבה טובה. משהו בסגנון: ככה נהוג אצלנו, ככה עשו בני משפחתי בשנים עברו – אז גם אני.
      ותודה על איחולי הבריאות: זנב עקשן, אבל הוא בדרך החוצה (:

      Liked by 1 person

  12. ראשית למה להתעצבן , אימצתי פטנט , שאפילו שאני לא אוהבת מתכונים לחיים – זה כן עובד – כל ערב לפני השינה אני משחזרת חמישה דברים טובים שעשיתי היום . תמיד יש יותר :-} 
    – אני שמחה בשבילך שמצא חן בעיניך בסופו"ש הנפוליטנים . אצלי הוא השיב לתחיה זכרונות מיחסי עם חברותי לאורך השנים וזה כבר הרבה
    – לחפש את האמת זה באמת כמו לרדוף אחרי רוח וזאת המחשבה התחזקה אצלי אחרי קריאת "הטנק" הגאוני של אסף ענברי הגאון , פוסט בראש כבר יש
    – בקשר לתמימי , לא כל מי שלא מסכים למניפולציות הוא בהכרח פאשיסט , ואפרופו – הארץ היה היחיד ששלח לי מיילים ביום הכיפורים , ז"א עבד ביוה"כ זאת אומרת העביד אנשים ביוה"כ . . .
    ו – תודה על הילסום , אחפש

    אהבתי

    • טוב, מבחינת הרומנים הנפוליטניים אני עוד לא 'בסופו של דבר' – אבל כן, כבר חציתי את קו האמצע. ואחרי שמבלים כל כך הרבה עמודים וימים עם אותן הדמויות, מתחילים להתרגל אליהן ולהסתקרן יותר ויותר באשר לעתידן – ואפילו להעריך את חלקן.
      בנוגע לאתי הילסום – על לא דבר, ובהצלחה. שווה קריאה, לגמרי.

      אהבתי

  13. לא ראיתי את המקור,גם אותי תמימי מעצבנת, אבל מה לעשות שזו הדרך היחידה שיש להם להתנגד? אז אנחנו מכניסים לכלא בחורה בת 17 שניסתה לתת סטירה לחייל עוצרים מנהלית משוררת שירחם השם שיריה מסכנים את קיומה של מדינתנו הקדושה,אין לי הרבה מה לומר שלא נאמר על הכיבוש וענפיו המסתרגים אבל לא תמיד יש לי חשק לצפות בתוכחה הזאת,מותר גםלהתעלם מידי פעם מהעוולות.
    כשהיינו ילדים פאזל היה המוטיב המרכזי אצלנו ביום כיפור.אבא שלי היה מביאממשרדהאריכלים שלו לוח שרטוט גדול ועליו הוא היה יושב לעשות פאזל מהתחלת הצום עד ממש לסופו ולעיתים גם לתוך הלילה שאחרי הצום.עם לכתו מאיתנו,ניסינו לשמר את המסורת אבל זה לא עבד.
    רובנו לא צמים ומתרכזים בקריאה.
    באשר להפלת המטוס הרוסי,זו היהירות שלנו הצורך להראות לכל העולם שאנחנו מצפצפים על כולם ורק על פינו ישק דבר ,אז בא האינצידנט הזה והראה לנו מי אנחנו במרחב ומה מקומנו המדוייק ועוד נכונו לנו ענינים.לפוטין יש אינטרסים ברורים ואנחנו פיון שסרח על לוח השחמט שלו

    אהבתי

    • אני לא בעמדה לתת למשפחת תמימי עצות, אני רק אומרת (גם להם) שאם הם מחפשים את אהדתי (ונראה שהם מחפשים את אהדתו של כל מה שזז), בדרך הזאת הם לא ישיגו אותה. זה לשיקולם, וזה עניינם. רק לדייק: תמימי לא 'ניסתה לתת סטירה לחייל', אלא סטרה לו כמה פעמים, וגם לחיילים אחרים, ולאורך כמה שנים טובות. אפשר אולי להבין את זעמה (אם כי אני לא חובבת גדולה של זעם מתוזמר), אבל אפשר להבין גם שהצבא לא יכול להמשיך לספוג את זה וחיפש דרך להפסיק את זה אחת ולתמיד (ולא מן הנמנע שגם הצליח). באשר לשאר ענייני תמימי – ראה נא תגובתי למעלה לקוץ.

      בעניין המשוררת טאטור, זו אכן התנהגות הזויה של מערכת המשפט, ולא בפעם הראשונה: היא נטפלת מדי פעם לכל מיני טיפוסים תמוהים וזניחים, בדרך כלל נשים, בדרך כלל טיפשות, ומתעללת בהן כי יש איזה סעיף בחוק שמאפשר את זה. שום טובה לא תצמח מזה, וזה תמיד נגמר בקול ענות חלושה. המקרים הקודמים שעולים עכשיו בדעתי הן טלי פחימה ואפילו, מן הקצה השני, מרגלית הר שפי. לא נראה לי, אגב, שתמימי שייכת לסדרה הזאת.

      אשר לענייני הרוסים: אני חושבת שישראל מבינה היטב את מעמדה הבעייתי, בפרט לאחר שהאמריקאים הפקירו את כל האזור למעללי הרוסים והחברים שלהם. זה לא כל כך חשוב מה כולם אומרים בתקשורת, מה שחשוב הוא מה שמחליטים מתחת לשולחן, ואת זה לצערי גם אתה וגם אני לא יודעים ולא נדע. נשאר רק לקוות שאף אחד לא יעשה יותר שטויות ממה שהוא מוכרח.

      אהבתי

  14. מבינה את חוסר החשק להעתיק את כל הפוסט לכאן אבל שמחה שבכל זאת הבאת לנו את התקציר.
    באמת ביום כיפור (כמו גם בשבת ובכלל) ראיתי שכל אחד מאיתנו בוחר לעצמו מה הוא כן עושה ומה הוא לא עושה כחלק מהיותו יהודי או ישראלי או מה שזה לא יהיה. אצלי הגבולות האלה השתנו הרבה במהלך השנים, היו שנים שצמתי והיו שנים שגם הלכתי לפחות לתפילת הנעילה בבית הכנסת….אבל זה היה מזמן.
    השנה חציתי את רוב הגבולות (פרט לנסיעה ברכב)…..כששהיתי במלון באילת ביום כיפור, אבל עוד אספר על זה.

    מבאס שאת עדיין מצוננת. יאללה שיעבור כבר.
    ייתכן שלפחות שניים מרוכבי האופניים הצעירים שראית היו נכדיי.
    חכמוד היה עם חברים, ונשמותק התבאס מזה שחכמוד עם חברים, והוא גם היה עייף….בקיצור אם ראית רוכב אופניים קטן מתוסכל ועצבני….זה היה נשמותק.

    השקט של יום כיפור בדרך כלל משליט בי רוגע. הרבה שנים עברו מאז יום הכיפורים ההוא (אז גרה משפחתי ברמת אביב בפינת שני רחובות סואנים בדרך כלל, ובאמת ביום הכיפורים ההוא הם היו פעילים באופן חשוד…..ומדאיג).

    את כל כך צודקת לגבי הפטפטת האינסופית שמכסה על העובדה שאנחנו לא באמת מקבלים את הידיעות לאשורן……

    וואו, זוכרת את תקופת הפאזלים שלנו……זה היה ממש כיף עד שזה התפוגג לו.
    אני עדיין לא התחלתי את "הסיפור על שם המשפחה החדש" אבל הוא מחכה לי בסבלנות על המדף. כרגע קוראת את "אדל" של יוכי ברנדס. היא ליוותה אותי בנאמנות גם באילת…..

    לא ראיתי את "המקור" על משפחת תמימי אבל הרגשתי כהרגשתך ודעתי כדעתך ושתינו לא בדיוק מפתחות ניצני פאשיזם עד כמה שאני יודעת.
    כמוך גם אני אאמין לתחזית גשומה רק כשאראה זאת במו עיני………שנה טובה וחג סוכות שמח עדה יקרה

    אהבתי

    • נשמותק הזה, אפילו תיאורו כ'רוכב אופניים קטן מתוסכל ועצבני' נשמע חמוד. אבל אני לא חושבת שראיתי אותו (:
      אני אחכה בעניין לתיאורך את יום כיפור באילת. זה מסקרן.
      ותודה על איחולי הבריאות: זה אכן משתפר כל העת.
      חג שמח!

      Liked by 1 person

  15. פינגבק: השמיים שבתוכה | בלוגיעדה

סגור לתגובות.