סוף ההצגה הלילה

אתמול בערב ראינו בטלוויזיה שידור חוזר של מופע האיחוד האחרון של להקת כוורת (משנת 2013).  הו,  הנוסטלגיה.  ימי נעורינו חזרו לרגע,  עם כל הזיכרונות,  וראש המשפחה אמר,  אבל פעם הם קיפצו כל כך הרבה על הבמה,  והיום קלפטר יכול לנגן רק בישיבה.  כן,  הם ללא ספק זקנו (עם כל מה שכרוך בזה),  וחלקם אינם בבריאות טובה,  אבל רוח הנעורים השובבה נשארה למרות כל מה שעבר עליהם בדרך.  אני צפיתי בהם בחיבה גדולה,  אפילו בדני סנדרסון,  שאותו כיניתי לא פעם ביני לביני בכינוי הלא מחמיא 'זבלן-על' (בגלל הטקסטים הקשקשניים).  אף כי דומה שהוא היה מלכתחילה הרוח החיה והיוזמת בכל העניין,  ועל זה מגיע לו הרבה הקרדיט.

מה שהיה הכי מדהים הוא הקהל הענק,  שכלל המון,  אבל המון,  צעירים,  שידעו בעל פה כל מילת שיר,  כל מנגינה וכל תנועה,  ולא חסכו מן הלהקה מחיאות כפיים נלהבות ולבביות (הייתם טובים אלינו,  אמר גידי גוב [או דני סנדרסון?] לסיכום האירוע,  תודה שגדלתם עלינו).

בזמן אמת (בתיכון ובצבא) לא הייתי מעריצה כל כך גדולה שלהם,  ולא את כל שיריהם ומערכוניהם אהבתי,  חשבתי שיש בהם הרבה שטויות.  אבל כשאני צופה בזה היום,  גלי הנוסטלגיה מכים חזק,  ועולם השחור-לבן הנשכח מלב קם שוב לתחייה,  ואני חושבת לעצמי:  בכל זאת,  בעיקר בהתחשב בפופולריות שיש להם אפילו בדורות חדשים לגמרי  –  הם עשו לא מעט היסטוריה.

אני עדיין הכי אוהבת את השיר שלהם על הדגים העפים והציפורים השוחות ('ככה היא באמצע')  –  ובקישור שתכף אוסיף כאן שומעים לפניו,  כבונוס,  גם את שיר הסיום הנוגע ללב ("זהו סוף ההצגה הלילה / הנה שיר אחד קצר / לפני הכול נגמר / עוד חמש או שש דקות / נסגור את האורות / לפני שיגרשו את האוטובוסים / החשמל עבד קשה הלילה / והרמקול התעייף / או שמא הוא רעב / כיסאות מתמרמרים / מתי כבר מתקפלים / ולנו לא נותר אלא להוסיף ש-").

ההקלטה משנת 1976, בשחור לבן, כשהם עוד היו יפים וצעירים כמו שאני זוכרת אותם.
ושיר הסיום (שמופיע דווקא בהתחלה) הכי מתאים דווקא לעכשיו.  הנה כאן.

חג שמח,  ושיהיו גם אחרי-החגים העומדים סוף-סוף בפתח שמחים.

34 מחשבות על “סוף ההצגה הלילה

  1. את "כוורת" ראיתי פעם אחת בהופעה, בזמן אמת, בשיא תפארתם (ולא באיחודים שונים).
    אני אפילו זוכר, זה היה באולם "אלהמברה" בשדרות ירושלים, ביָפו. אותו אולם, שנרכש ע"י גיורא גודיק.
    היה מופלא. לגמרי הופעה מדהימה.
    חזרתי הביתה, כשאינני יכול להרגע מההופעה.
    בבית, אחרי ההופעה, שכבתי במיטה, אוזניות על אזנָי, והקשבתי לתקליטם הראשון "סיפורי פוגי", שהיה מוקלט על טייפ הסלילים שלי.
    טייפ סלילים, לא טייפ קלטות (קסטות), כן? אני בטוח שהיום אנשים בכלל לא יודעים שהיה מכשיר כזה.

    נוסטליה היא לא מה שהיה פעם.
    במופע האיחוד האחרון בפארק היתה סוללה נכבדת של נגנים נוספים, שעזרה להם לשמור על הצליל.
    את גידי גוב ראיתי בהופעה לפני כארבע שנים – הקול שלו היה נורא. יכולת השירה שהפגין היתה לא פחות ממחפירה. צ'רצ'יל (קלפטר) כבר יותר מת מאשר חי.
    גם אני לא מה שהייתי. אין מצב, שאני מסוגל לעמוד במופע עמידה בפארק הירקון.
    אין מצב שאסכים להידחס עם אלפי אנשים, במזג האוויר המהביל של קיץ ישראלי, כדי לשמוע מישהו – לא חשוב מי – בפארק הירקון.

    לפני כמה שנים יצא מארז של כמה דיסקים של חומרים ישנים של "כוורת".
    רכשתי את המארז – אבל אינני יכול לומר שהקשבתי יותר מדי פעמים…

    דני סנדרסון בהחלט היה הרוח החיה.
    גם להקות ההמשך של סנדרסון, "דודה" ו"גזוז" היו להקות ראויות, שהנפיקו להיטים רבים.
    האיש מוכשר, אין מה לעשות.
    כולם ב"כוורת" היו מוכשרים. מה שנקרא SUPER GROUP.

    אהבתי

    • כן, הם היו מאוד מוכשרים. האמת שגידי גוב אף פעם לא היה זמר גדול – הוא שר גם אז מהצוואר, לא מהריאות – אבל הוא היה חמוד ומלא חן, מוכשר ומוזיקלי, אז סלחו לו – וסולחים לו גם היום, מאותן סיבות.
      אני זוכרת את הטייפים הישנים ההם 🙂 חלקם היו כמעט בגודל של רהיט.

      אהבתי

  2. וואו. גם אני צפיתי אתמול בהופעה שלהם וחשבתי מילה במילה בדיוק כמוך. בזמנו גם אני לא אהבתי אותם ובמיוחד בגלל "הטקסטים הקשקשניים", והנה הנוסטלגיה הציפה גם אותי וכמוך התפלאתי כיצד כל כך הרבה צעירים מתלהבים מההופעה ויודעים לדקלם את מילות השירים…
    אין ספק שהם עשו היסטוריה בזמר הישראלי.

    אהבתי

  3. אני לא מתפלאת בכלל שהצעירים היו שם, ושידעו את כל השירים בעל פה. אנחנו לקחנו את שני הילדים הגדולים למופע האיחוד הראשון בפרק, 1998, פעם יחידה שהלכנו כולנו יחד להופעה, וכולנו ידענו את כל המילים בעל פה. יש לכוורת זכויות אדירות כלהקה שירדה מהשירים הכבדים, הלאומיים ואפילו שירי האהבה, וחרטה על דגלה את רוח הנונסנס, גם כשמדובר בסיפורי תנ"ך (גלית: כל התנ"ך פחד ממנו כמו מפיל, גיבורים ברחו הביתה, לוחמים זיפו ת'גיל… נקווה שלא ידרוך עלי ויעשה אותי גמד) וגם בסיפורי פוגי. זה היה כיף, כיף נטו. וכל זה בחרוזים עם קריצה, ומנגינות נהדרות.

    אהבתי

    • אני התפלאתי, כי אני רגילה שהם מתייחסים קצת בבוז לטעמנו המיושן – והנה דווקא הדבר המיושן הזה מדבר אליהם. נחמד שכך (:

      אהבתי

  4. כשאני נזכרת בתקופה ההיא השיר הראשון שהתחברתי אליו היה השיר "ילד מזדקן" והנה הילדים הזדקנו אבל השירים נותרו צעירים.

    אהבתי

  5. הנכדים שלי, בני 10, 12 מכירים היטב כמה שירים של כוורת ומאד אוהבים אותם. אינני יודעת מי הכיר להם את השירים האלה, אבל היה כיף לי לשיר איתם. בעיקר את פה קבור הכלב…

    אהבתי

  6. הייתי במופע האיחוד הזה ב-2013. הלכנו עם כל המשפחה, כולל בתי הקטנה שהיתה אז בת שש. הילדים שלי מכירים היטב את השירים שלהם, והיו מבקשים מיוזמתם כשהיו קטנים יותר לשמוע את הדיסקים שלהם באוטו. יש להם הרבה שירים שמדברים לילדים, דווקא אלה עם הקשקשת והנונסנס.
    אני חושבת שהשיר הראשון שלהם שאני הכרתי והתחברתי אליו כילדה, היה "אתמול בחמש אחרי הצהריים…".
    ללא ספק נוסטלגיה.

    אהבתי

  7. הייתי בהופעה הזאת כמובן.יחד עם בני שמאוד נהנה.זו היית ההופעה הכי טובה,מלהיבה ומצויינת שאי פעם ראיתי בארץ או בחו"ל! ראיתי אותם ב72 ואחכ בכל האיחודים שהם עשו.אין דבר כזה וכתבתי פוסט שכותרתו "כשהגיטרה הסגולה,בוכה" (אני לא יכול לתת קישור כרגע מהסמרטפון) אין דברים כאלה!) וגם ראיתי את השידור כמובן בערוץ 11 והתמוגגתי

    אהבתי

  8. הייתי בהופעה הזו, בזמן אמת (באחת מהשלוש שהיו בפארק הירקון) וזה היה מדהים.
    כל מה שהפעים אותך – הקהל ששר את כל המילים, הריקודים, השמחה, כל אלו היו שם ומורגשים בלייב פי אלף. אחת ההופעות הטובות שהייתי בהן אי פעם. היו שם אנשים בכל הגילים, החל מילדים בני שבע-שמונה על הכתפיים של ההורים, דרך נערים ונערות וכלה באנשים בני גילם של חברי הלהקה ואף יותר, וכולם כולם שרו וידעו כל מילה ומילה. וכולם רקדו וחייכו וצחקו והיה פשוט מופלא.

    בתור ילדה אהבתי מאד את כוורת, דווקא בגלל הנונסנס שלהם, שהיה כל כך שונה מהשירים המדוייקים והמעונבים שהיו נהוגים אז, ולכן ההופעה החיה הזו, מופע הפרידה, היה פרץ של נוסטלגיה מרגש מאד.

    וגם אני צפיתי בטלויזיה וראיתי במקביל לך. אני עדיין נהנית מכל שורה של כל שיר, מדיקלום כל מערכון, הם היו ונשארו תופעה חד פעמית בעיני.

    אהבתי

    • עקרונית אני לא בנויה להופעות כאלה בפארק, בחום יולי-אוגוסט, אבל כשצפיתי בזה בטלוויזיה אמרתי לעצמי שלהופעה הספציפית הזאת יש מצב שהייתי מוכנה ללכת 🙂

      אהבתי

  9. אני אוהבת את כוורת בכל מצב. אהבתי אותם כשהיו צעירים ואני אוהבת אותם כעת, גם בזקנתם. השירים שלהם מקסימים בעיני, וכך גם רוח השטות הנושבת מההופעות שלהם.

    אהבתי

  10. כש"כוורת" פרצה לחיינו הייתי בת 15 בערך. אהבתי את משחקי המלים החכמים והשטותניקיות שלהם, ואהבתי מאד את המוסיקה ואת השילוב בין הכישרונות השונים שלהם. את התקליט שקניתי אז, "סיפורי פוגי" שמעתי שוב ושוב ועד היום אני יודעת גם את כל המלים בעל פה וגם את כל קטעי הקישור. לא ראיתי מעולם הופעה שלהם בתקופה הראשונה ההיא, אבל הייתי באחת מהופעות האיחוד שלהם בקיסריה – אולי בשנת 90…..או 91. לא זוכרת. זה היה מופלא.
    כמוך גם אני משתאה ושמחה שצעירים אוהבים ומכירים אותם.

    אהבתי

  11. וואו.. מסתבר שכולנו ראינו את ההופעה הנהדרת והמרגשת בערוץ הראשון [11]. כתבת כל כך יפה את מה שחשתי ואני אפילו הזלתי דמעות במהלך השיר האחרון, הסופי. אני אהבתי את שיריהם ואותם למין ההתחלה, כשזכיתי לראותם בקולנוע הדר ז"ל, בגבעתיים, נדמה לי עוד לפני שהתגייסתי.
    אני זוכרת שנדהמתי עד כמה הם נשמעים בהופעה, בדיוק כמו בתקליט. מאז אני אוהבת ומצטרפת לשירים [ברדיו, בטלויזיה או במחשב] את האהבה הזאת לא יכבו אלף כבאים… 🙂

    אהבתי

  12. בדרך להפוך לקלאסיקה כלל-ישראלית?
    ואולי עוד אחד מההבהובים האחרונים של מדורת השבט החילוני-אשכנזי, עם "הורה כרוב", דייסת הסולת במכולת והדרך לגימנסיה?
    ימים יגידו.

    אהבתי

  13. אהבתי מאוד את סרט האיחוד הזה, בעיקר לראות איך כל אחד מהם התפתח בדרכו, האמנותית ובכלל בחיים, ועדיין יש להם בסיס משותף כל כך חזק.
    קצת היה לי עצוב שאלון נכנע להחלטה של דני מה יהיה "השיר שלו" שהם ישירו, ולא הלך עם הבחירה האישית שלו. אבל אהבתי גם את השיר שנבחר.

    אהבתי

      • כל אחד מהם בוחר שיר מקריירת הסולו שלו לשיר בהופעה ביחד (חוץ מהמחרוזת בסוף). ורואים שאלון מתלבט, יש שיר שלו שהוא אוהב (לא זוכרת איזה) – שיר שקט ומורכב יחסית. וכשהוא מתלבט עם החברים, דני דוחף את "בא לשכונה בחור חדש" – שזה שיר יותר מוכר, וגם יותר מתאים להופעה מול עשרות אלפים בפארק. ורואים את אלון מתלבט, זה נראה כאילו הוא מתלבט בין הדרך והיצירה האישית שלו ובין קול הקולקטיב. והקולקטיב מכריע. לפחות בהכרעה הזאת.

        אהבתי

סגור לתגובות.