מהיר מדי

ביום שני בבוקר כתבתי במחברת שבראשון בערב חשבתי שתהיה מלחמה,  ושקמתי בשני בבוקר ושמחתי לגלות שלא הייתה.  ביום שני אחה"צ רציתי להעביר את זה לבלוג,  אבל בארבע וחצי נורה הקורנט על האוטובוס ההוא ושערי הגיהינום נפתחו ולא היה טעם לכתוב בבלוג שלא הייתה מלחמה,  כי כן הייתה.  אז גנזתי.

בשני בלילה הייתי בטוחה שתהיה אזעקה גם אצלנו,  והכנתי גרביים ליד המיטה למקרה שצריך לקום ולרוץ למקלט,  כי האוויר הקר חודר דרך חורי הקרוקס.  אבל בשלישי בבוקר התברר שרק יושבי העוטף תוזזו כל הלילה.  נשגב מבינתי איך הם מחזיקים מעמד בכל זה,  ואני ממש יכולה להבין לליבם כשהם נורא כועסים עכשיו על הפסקת האש התורנית שאלוהים יודע כמה זמן תחזיק מעמד,  אם בכלל.

בשלישי אחר הצוהריים פרצה הפסקת האש,  שעליה לא סיפר לנו איש מישראל הרשמית.  דומה שזו האחרונה יודעת לאיים יפה מאוד מראש ולמפרע,  אבל בזמן אמת נוטה לבלוע את לשונה,  מה שמותיר את הציבור הנבוך רק עם המידע שמוגש לו על ידי הקקופוניה המעצבנת של החמאס.  על כן הבוקר,  יום רביעי,  כתבתי במחברת פוסט-שאחרי-המלחמה,  ובו סיפרתי בין השאר על איך שהשתעשעתי מאושיות פייסבוק אחדות שנותרו הפעם אובדות-עצות,  כי לא יכלו לטעון שנתניהו מחרחר מלחמה כדי להינצל מדיבורים על הצוללות,  משום שהתברר שהוא דווקא לא מחרחר מלחמה. תכננתי להעלות את זה לבלוג הערב,  אחרי שאחזור מן העבודה.

אבל בצהריים,  בעבודה,   דנתי עם תלמידים בתחביר המשפט 'שמעתי שהשר התפטר'  –    משפט שיושב במלאי התרגילים שלי כבר כמה שנים והוא טוב לכל עת,  גם אם לצורך wishful thinking בלבד.  שאז סיפרו לי התלמידים (שכנראה מקשיבים בשיעור לא רק לי) שהשר (ליברמן) באמת התפטר.  אז עכשיו שבנט מאיים בהתפטרות אם לא ימונה לשר הביטחון במקום השר שהתפטר,  והממשלה אולי תתפרק,  ואולי יהיו בחירות,  כבר אין עניין מיוחד בהגיגיי מן הבוקר על הסבב האחרון של הסלמה-הסדרה.  וגם הטיעון שלי שאני אתחיל לדאוג באמת כשהחמאס יחשוב עלינו טובות,  ולכן אינני מוטרדת כל כך כשהוא לועג לנו,  כבר לא רלוונטי.  אז גנזתי.

ויהי אחרי כל הדברים האלה  –   ישבתי עכשיו ושרבטתי ישר למסך העריכה את הטענות והמענות הנ"ל,   כדי לפרסם אותם בהקדם,  לפני שיקרה עוד משהו שיטרוף את כל הקלפים,  כי בלוגריות איטיות כמוני מתקשות לעמוד בקצב המטורף הזה של האירועים.  לפני שאלחץ על 'פרסום' רק אוסיף שלושה דברים:

האחד,  שלפנות ערב קניתי סוף סוף נעלי בית חורפיות חדשות,  מרופדות היטב,  ועל כן אינני מוטרדת עוד מחורי הקרוקס וממעלליהם הרעים;

והשני, שתכף אני מצרפת את האקוורל שציירתי בשיעור השבוע,  עוד לפני שקרה ככה וככה. ציירתי שם חמציצים ורודים (הם באמת היו ורודים,  אבל צבעתי בוורוד גם את העלים הירוקים שלהם;  אפשר להקליק על הציור להגדלה).  נכון שהצבעים לא לגמרי הגיוניים,  אבל כשהמציאות מטורללת,  אין טעם לבוא בטענות דווקא אל הדמיון.

והשלישי,  שיהיה ליל מנוחה עם חלומות פז לכולם,  ואחר כך עוד ימים (רבים) של שקט.  נדמה לי שהרווחנו אותו ואותם לגמרי ביושר.

חמציצים ורודים

מודעות פרסומת

25 מחשבות על “מהיר מדי

  1. כמה יפים החמציצים הוורודים שלך 💜💜
    באמת קשה לעמוד בקצב המסחרר של ההתרחשויות כאן…
    בימים כאלה אני מבינה (רק קצת) את כל הקונספט של ציוצים…קצר מיידי ומהיר.
    אבל לא, אין לי טוויטר, לא מצייצת ולא עוקבת.
    ותודה שהבאת בכל זאת את מהלך המחשבות שלך לאורך היממות המוטרפות. תתחדשי על נעלי הבית. לילה/לילות שקט/ים לך ולכולם

    אהבתי

    • טוויטר יש לי, אבל אני אפילו פחות מתחברת לפלטפורמה ההיא מאשר לפייסבוק. כשקורים דברים מסעירים אני נודדת לשם כדי לראות אם יש מידע חדש, וכיש תקלה בפייסבוק אני בודקת בטוויטר אם מישהו צייץ על זה משהו (:
      ותודה, בכל הסעיפים.

      Liked by 1 person

  2. וזו הסיבה (טוב, אחת מהן) שאני בורחת מכתיבה על אקטואליה. אלא שהאקטואליה רודפת אחרינו, אי אפשר לרוץ מספיק מהר. אולי כשאטוס לצד השני של כדור הארץ אפתח פער מספיק. תתחדשי על נעלי הבית החדשות. אין כמו נעלי בית חמות לחבב עלי את החורף.

    אהבתי

  3. החמציצים כל כך משקפים את מי שאת. עדינים וזקופים. מזכירים בצבעם את הרקפות וחיים (או שמא עלי לומר צומחים) עם זה בשלום.
    חוסכת מעצמי את כל הטלטלות האלה ופשוט נכנסת לתוך הבועה שלי. הייתי עסוקה בהכנה נפשית לקראת מסיבת הפרידה שערכו לכבודי ביום שני ולא ממש ידעתי מה מתחולל. אמנם היו עקצוצים של חרדה כי לגמרי להתעלם אי אפשר אבל השתדלתי להימנע מעדכונים של כל אזעקה, גם כך אני חרדתית ועם כל המתח שעובר עלי לאחרונה, מנסה להוריד את מפלסו.

    אהבתי

    • בועה זה טוב, אם מצליחים להישאר בתוכה. אני לא כל כך טובה בזה.
      מאחלת הצלחה בהורדת מפלס החרדה, ושיהיה כמה שפחות מתח בחייך.
      ותודה.

      אהבתי

  4. לא הבנתי מדוע תושבי עזה אמורים לכעוס על הפסקת האש. הם לא רוצים שקט? אם לא תהיה הפסקת אש הבעיה תפתר לתמיד? אבל כנראה לא אבין. והרישום יפהפה. לפעמים מונוכרום עדיף על צבעוניות.

    אהבתי

    • הם אולי לא אמורים, אבל העובדה היא שהיא כועסים, למרות שהם ללא ספק רוצים שקט. הם עוברים גיהינום מאז חודש מרץ, בלי רגע של שקט, ואפילו אם הם טועים בפרשנות האובייקטיבית של הסיבות ושל הדרכים לפתרון (ואני לא בטוחה שהם לגמרי טועים), אני בכל זאת מבינה לליבם. אני גם בהחלט מבינה שהם לא מאמינים שעכשיו יהיה שקט: גם אני לא מאמינה. אבל לי יש דקה וחצי להגיע למקלט אם צריך, ולהם יש רק עשר שניות. אולי זה מה שעושה את ההבדל.

      תודה. הידעת? אלה באמת חמציצים ורודים, לא צהובים. עד השבוע לא ידעתי שיש בכלל צמח כזה. אבל עליו ה'רגילים' הם כמובן ירוקים.

      אהבתי

  5. בוקה ומבולקה כמו שאומרים
    מאחלת ליושבי החוטף שינוחו קצת
    בעצם קצת הרבה
    שמתי לב שהחדשות כמו מזג האויר פתאום קר נורא פתאום חם נורא פתאום ברקים ורעמים ושוב חם ככה אנחנו – מתוזזים לעייפה
    אבל האמת מוצא חן בעיני מזג האויר הזה , רק להתעטף מוקדם ולהיסחב בחום עם הכל חזרה ולהתאים עצמי למזג האויר המשתנה תחופות , נו שאלה יהיו צרותינו אמן
    כבר כמעט יצא לי פוסט

    אהבתי

  6. תראי, קודם כל תענוג לגלות גם אצלך שגיאה בעברית. לדעת, שגם בארזים, לפעמים, נופלת שלהבת דקיקה… 🙂
    על מה אני מדבר? "ושקמתי בשני בבוקר " – "וכשקמתי", כמובן.
    אבל זה סתם, כי זה תפס את עיניי. 🙂

    לגבי המציאות: אני חושב, שאין עוד מקום בעולם, שבו המציאות כה תזזיתית.
    המקום הזה, שאנו חיים בו, הרי הוא לא באמת מקום שפוי.
    ולגבי מה שאסתי כתבה:
    אני חושב, שיש מידה רבה של תמימות (או היתממות) בשאלתה.
    כמובן, שתושבי עוטף עזה לא חפצים במלחמה.
    אלא שהם נמצאים במלחמה. לא רק עכשיו – אלא לאורך עשרות שנים.
    ומי שמצוי במלחמה מתמשכת ואינו זוכה להגנה הראויה – בהחלט מוכן לפיתרון של "זבנג וגמרנו".
    מלחמה אמיתית לפרק זמן קצוב – שהרי מלחמות אמיתיות נגמרות בסוף – עם הכרעה ברורה ושקט ארוך לאחריה.
    אני לא מסכים לכך ש"אבל לי יש דקה וחצי להגיע למקלט אם צריך, ולהם יש רק עשר שניות. אולי זה מה שעושה את ההבדל". כלומר, כן, זה אחד ההבדלים. אבל, לטעמי, זה לא ההבדל העיקרי.
    ההבדל העיקרי הוא, שהם מאוימים כל הזמן – ואת לא. ההבדל האמיתי הוא, שהאיום עליהם איננו איום תיאורטי אלא איום מעשי. ההבדל האמיתי הוא, שעליהם יורים (פצ"מרים, טילים, טילי נ"ט, ואפילו סתם יריות) במשך שנים ארוכות – ועלייך לא. ואפילו כשיש ממש מבצע (לא קוראים לזה "מלחמה" – כי יש לזה משמעויות כלכליות בפיצוי התושבים…), גם אז לא שמעתי על נפילות טילים ברעננה או בהרצליה.
    ההבדל העיקרי היא האמת, שאותה אמר צחי הנגבי בלהיטותו לתחוב את לשונו לישבנו של ביבי ולהגן על החלטתו להבליג. איך אמר מלקק הפנכה הבזוי הזה? "חמאס הגיב בצורה מדודה ותקף רק את עוטף עזה. יש הבדל בין העוטף לתל אביב, שהיא הבירה הכלכלית של ישראל. המתקפה של חמאס הייתה מינורית כי לירי על תל אביב יש משמעויות אחרות". התפלקה לו החוצה האמת העירומה.
    זה ההבדל.

    אהבתי

    • אני בטוחה שיש לי שגיאות לעתים תכופות, אבל דווקא המילה שעליה הצבעת איננה שגיאה: לא מדובר בפסוקית תיאור זמן (*כשקמתי שמחתי לגלות), אלא בפסוקית שמשלימה את הפועל 'כתבתי': כתבתי במחברת שחשבתי שתהיה מלחמה, וגם כתבתי במחברת שקמתי וגיליתי שאין. אבל זה אכן משפט מסורבל, לא אכחיש.

      באשר לשאר – אני בטחה שאסתי, שהיא אולי תמימה, לא מיתממת: מה שהיא כותבת הוא חלק מהשקפת עולם מאוד מוגדרת, סדורה וכנה שלה.

      הבדל הזמנים (10 שניות לעומת דקה וחצי) הוא אכן שם קוד לכל השאר: בעוטף יש יישובי ספר, ואילו המרכז רחוק מן האש. המרכז אמנם כן מטוּוח, אבל עד עכשיו לא היו לחמאס הצלחות גדולות מן הבחינה הזאת. יישובי העוטף אכן מאוימים כל הזמן, במשך שנים, ועל כן גם כתבתי שאני לא מבינה איך הם מחזיקים מעמד. כי למתח הבלתי פוסק הזה יש אפקט מצטבר, ובעיניי הוא קשה מאוד.

      צחי הנגבי אולי התכוון גם למשמעות הכלכלית, הסמלית והתודעתית של פגיעה במרכז, שלא לדבר על העובדה שבמקום שאוכלוסייתו צפופה יותר צפויות גם יותר אבדות – אבל כמו כל הפילים בחנויות חרסינה, הוא בחר בניסוח הכי גרוע בזמן הכי גרוע. ולקרוא למאות טילים ביממה 'תגובה מדודה/מינורית' זה הזוי לגמרי. הממשלה הזאת מתרברבת כשצריך לדבר בשיקול דעת, שותקת כשצריך לדבר, ומתנסחת באופן שערורייתי בשאר הזמן. חלם.

      אהבתי

  7. אצלי הבלוג הוא מקום לברוח מאיימי האקטואליה, ובאמת קצב ההתרחשויות כל כך מהיר שגם אם תספיקי לכתוב, הקוראים בקושי יספיקו להגיב לפני שהכל ישתנה….

    אהבתי

    • אני כותבת בבלוג את מה שמעסיק את מחשבותיי ברגע נתון (בתנאי שאינו פרטי מדי, שאז אינו מתאים לבלוג). והשבוע זה מה שהעסיק את מחשבותיי: אקטואליה. זה קורה לי לא פעם… ועם בעיות הקצב של ההתרחשויות אין ברירה אלא להשלים וזהו.

      אהבתי

  8. ואני הגעתי לכאן רק כעת , בכלל הימים תאריכים אצלי מבולבלים כי אני רוב הזמן יושבת בבית החולים עם אבא שלי כבר שבוע ימים .
    המצב בדרום מפחיד ( נכדַי בגדרה לא למדו יום אחד ונאלצו להשאר בבית) .תתחדשי על נעלי הבית החמות והחמציצים שלך עדינים ויפים.

    אהבתי

  9. עכשיו ודאי שאין מה להוסיף על האקטואליה. מגיעים ימים קרים ואני בטוחה שתהני מנעלי הבית החדשות. אני שלפתי מהמגירה את אילו של שנה שעברה ובינתיים אנסה להסתפק בהם.
    היכן יש חמציצים ורודים? מקווה שזו לא שאלה פוגעת בפרטיות, מעולם לא נתקלתי.

    אהבתי

  10. אני איתך במסלול האיטי, לא מנסה אפילו לעקוב אחרי האקטואליה – לא מה שקורה בארץ, ולא מה שקורה כאן עם ברקסיט. מפעם לפעם מציצה בעתון, מפעם לפעם רואה ציוצים, אבל זהו. יש לי דברים הרבה יותר מעניינים לקרוא 🙂

    ותתחדשי על נעלי הבית!

    Liked by 1 person

סגור לתגובות.