תם ונשלם

את הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה התחלתי לקרוא ביולי בערך.  הערב,  אחרי ארבעה כרכים, כאלפיים עמודים וכחמישה חודשים,  הגעתי לסופם. והסוף עצוב (סליחה על הספוילר).

היה שווה?  לא בטוח.  אבל היה ארוך מאוד.  אם כי גם הארכנות איננה עקבית:  לפעמים מתפרש תיאור של חצי יום על פני כמה עמודים (קמתי,  התרחצתי,  התלבשתי)  –  ואז נבלעות כמה שנים בשני משפטים,  שבמסגרתם –  הופ  –  מתחתנות בנות ונולדים נכדים. יש שבאמת בלעתי בשקיקה דפים רבים בבת אחת כי ההמשך הצפוי סקרן אותי  –  ויש שבקושי הצלחתי לקרוא עמוד אחד ביום,  ולמוחרת נאלצתי לקרוא אותו שוב,  כי שכחתי מה קראתי בו.

את אלנה-לֶנו עדיין אינני מעריכה במיוחד   –  אבל לילה היא סיפור אחר.  איכשהו במרוצת אלפיים העמודים למדתי לחבב אותה,  ואפילו קצת נקשרתי אליה,  מה שהגביר את צערי על האסונות שניחתו עליה.  נכון שהיא הייתה די מרשעת,  בעיקר כלפי אלנה  –  אבל,  יסלח לי אלוהים,  יש חשש שגם אני הייתי נוהגת כלפי אלנה ברשעות,  כי היא באמת מעצבנת.

אינני יודעת אם הכתיבה של פרנטה מעורפלת קצת,  או שמא זו בעיית תרגום  –  ואולי אני עצמי בעלת תפיסה איטית מדי  –  אבל נראה לי שלא את כל התובנות בספר הזה הבנתי.  פרנטה,  לזכותה ייאמר,  מסבירה היטב את הסיבה לערפל הזה שבו נותרתי.  בעמוד האחרון של הספר היא כותבת:
"בשונה מסיפורים,  החיים האמיתיים,  כשהם חולפים,  נוטים לא לעֵבר הבהירות,  אלא לעֵבר האפלה."

שזה מן הסתם הנכון.  דא עקא שבסיפורים וברומנים,  בניגוד לחיים האמיתיים,  יש לי ציפייה שהסופר יבחר דווקא את הפרטים המשמעותיים ויראה בבהירות לאן הם מתקדמים  –  ושאת כל מה שאינו רלוונטי לכיוון הכללי הוא יניח על צד.

או שאולי אני  פשוט מיושנת.

מודעות פרסומת

12 מחשבות על “תם ונשלם

  1. חיכיתי שתצלחי את כל ארבעת הכרכים. אני דווקא מחבבת את אלנה, על אנושיותה: חולשותיה, אהבותיה, גחמותיה ופחדיה, וגם השינויים שהיא עוברת בחיים שלה. דווקא את לילה, השדה השחורה והיפהפיה, המיתית, הכשרונית (רציתי לכתוב כמו שד, אבל מראש הרי קראתי לה שדה) בכל דבר שהיא עושה אני מתקשה לסמפט, בגלל שהיא בעיני דמות מחוץ לספקטרום האנושי. גם האסונות שלה מיתיים. וגם בזה אנחנו שונות, שאני אהבתי את המסע הארוך אליו לקחה אותי המחברת (ויש אומרים מחבר) לנאפולי ואיטליה של המחצית השניה של המאה העשרים בכלל. ושוב, דווקא אהבתי שחלק מן המסע לא היה ישר, אלא פסע בסימטאות צדדיות וקצת הלכתי לאיבוד, ואולי היה אפשר לקצר (ודאי היה אפשר לקצר), אבל אני סולחת למחברת (בעיני היא אלנה עצמה) על כל זה בגלל כישרון הכתיבה שלה. לפעמים כישרון כזה דורש רוחב יריעה גדול במיוחד.

    אהבתי

    • אני מודה שבעיניי, מה שחסר לה הוא בדיוק כישרון כתיבה. אני יודעת שאני מחללת כאן קודשים, אבל בעיניי, החולשה של הספר, מעבר לארכנותו המיותרת, היא בכך שהוא פשוט לא כתוב טוב.

      מעבר לזה, אני באמת חושבת שהדמות של אלנה לא חכמה במיוחד. היא לא התברכה ביכולת מרשימה להבין בני אדם. היא לא מבינה את אמה, בעלה ובנותיה, היא בוודאי לא מבינה את נינו (על כל פנים, לא בזמן) – והיות שלילה נשקפת רק דרך עיניה, אני כל הזמן שואלת את עצמי אם היא בכלל מבינה אותה, וכפועל יוצא מזה – באיזו מידה הקוראים יכולים להבין אותה.

      אני נזכרת עכשיו ברומן אחר, שונה מאוד – גאווה ודעה קדומה – שבו כל הדמויות נשקפות דרך עיניה של אליזבת. ג'יין אוסטן עושה שם מלאכת מחשבת, שבה היא מראה לקוראים לכל אורך הדרך שעל אליזבת אי אפשר לסמוך, כי, למרות שהיא מתוקה ונחמדה, היא לא מבינה כלום בבני אדם. למרות זאת הקוראים נופלים בפח ושונאים את דארסי פשוט מפני שאליזבת שונאת אותו – ולסיום טופחת המציאות על פניהם ממש כפי שהיא טופחת על פני אליזבת כשמתברר שדארסי הוא דווקא בסדר גמור. כל זה מנוהל על ידי אוסטן בתחכום לא מבוטל, כך שבסוף הספר שואל הקורא את עצמו (כמו בספר מתח טוב): הו, אבל איך לא ראיתי זאת קודם, הרי כל הרמזים היו שם כל הזמן.

      אבל אצל פרנטה אני לא מוצאת רמזים: יש רק רשימת מצאי אינסופית ודי מבולבלת, והמסקנה שלי בסופה היא בדיוק כמו שהייתה בתחילתה: אין לי מושג. חבל. וסליחה על ההרצאה הארוכה…

      אהבתי

      • ספר ארוך שהקדשת לו כמעט חצי שנה – ברור שהדיון עליו יכול להתארך 🙂
        אני מודה שלא אהבתי חלקים גדולים של הרומנים הנפוליטניים. הכרך השלישי ממש עצבן אותי. אהבתי מאוד את הכרכים הראשון והשני, והרביעי החזיר אותי לתמונה, למרות שהסוף אכן עצוב וקצת תלוש. מה שבעיקר אהבתי זה שלראשונה מזה זמן רב נשביתי בקסם העולם של פרנטה. כמו כשהייתי ילדה והייתי הולכת לאיבוד בספר, נכנסת לעולמו, חיה שם. משהו שמזמן לא קרה לי כאישה בוגרת. למרות שאומרים שפרטנה היא עורכת לשונית במקצועה (אם הזיהוי שלה נכון), היא אולי היתה צריכה להעזר בעורכים אסרטיביים יותר. זו אגב מסקנה שלי לגבי סופרים לא מעטים שהצליחו: מפחדים לערוך אותם.
        ההשוואה לג'יין אוסטין מעניינת. ועדיין אני סבורה שפרנטה אמנית של ממש, בגלל היכולת הזו שלה להכניס את הקורא לעולם אחר לגמרי משלו ולגרום לו (או לה) להמשיך ללוות את הדמויות בשלושה כרכים נוספים, לחשוב עליהן ולכתוב עליהן פוסטים 🙂

        אהבתי

  2. יפה לך שצלחת את ארבעתם. אני קראתי רק את הראשון והסתפקתי בו.
    בוודאי חשת הקלה אחרי הסיום, בכל זאת תקופה הגדשת להם לא קצרה .

    אהבתי

    • אכן הקלה. אמנם קצת נקשרתי אל הדמויות – בכל זאת ביליתי במחיצתן כמעט חצי שנה – אבל לא נראה לי שאתגעגע אליהן. כמאמר חז"לינו, Enough is enough .

      אהבתי

  3. מורידה בפניך את כובעי הוירטואלי על הצליחה לפי המצווה ואומרים גמור
    אני טרם לקחתי לידי הרביעי כי אני עסוקה בנשלמת רדימת הקריאה של המועדון בספריה והאמת לא יותר נמשכת לרביעי , כאילו מיציתי או הבנתי ואין לי יותר חשק לחוות רוע

    אהבתי

    • אני לא מאמינה שאני כותבת את זה, אבל דווקא את הרביעי אני ממליצה לך לקרוא. זה נחוץ, לדעתי, לצורך השלמת העלילה.

      אהבתי

  4. לא קראתי וספק אם אקרא, אבל מדהים בעיני שבמאה ה-21 עדיין נכתבים ספרים בהיקף כזה, ויש מי שקורא אותם:)

    אהבתי

  5. כמי שנמצאת בשלבי קריאה מתקדמים של הכרך השני אני בראש ובראשונה מתקוממת על ההשוואה להארי פוטר שהיתה כאן בתגובות. ולא כי רולינס אמנית כתיבה גדולה כל כך. אלא בגלל כושר ההמצאה והדימיון שלה. כשהייתי בסדנת כתיבה קצרה חזרה המנחה ואמרה כל העת: המציאות עולה על כל דימיון. ודווקא משום כך יש להיזהר כשכותבים על המציאות: וזה מה שנדמה לי שעושה פרנטה. כי הספרים (לפחות עד כה) נקראים לי כמו יומן. יומנים, בעצם, של אלנה ושל לילה. ולכן זה ממכר ושואב כל כך. אני חייבת לדעת מה קרה בהמשך. אבל סובלת. מהכתיבה, מהמציאות שלהן, מהרוע. מבין השתיים מתחברת יותר לאלנה דווקא…נראה אם גם אני אצלח את כל הסידרה.

    אהבתי

    • אני זו שהזכירה את הארי פוטר – אבל לא כהשוואה, אלא כתזכורת לעוד ספר ארוך מאוד שעורר רושם גדול בכל העולם. האמת שאת הארי פוטר אהבתי הרבה יותר, מהרבה סיבות – גם משום שיכולתי לקרוא לפחות את חלקו במקור, גם בגלל כל מיני עניינים לשוניים שמטופלים שם יפה – ובעיקר בזכות העולם הקסום שרולינג בראה שם. שלא לדבר על ההומור שיש בו בשפע, בעוד שהוא לחלוטין נעדר מהרומנים הנפוליטניים.

      Liked by 1 person

סגור לתגובות.